"תור: אהבה ורעם" הוא סרט מהנה ומצחיק. רק אל תצפו ליותר מזה

אחרי מאורעות "הנוקמים: סוף המשחק", אל הרעם נאלץ להתמודד עם נבל חדש בשם גור שוחט האלים. כשגם ג'יין פוסטר חוזרת לחגיגה, "תור: אהבה ורעם" מתגלה כבידור מצחיק ואפקטיבי. אבל אל תצפו להרבה מעבר.

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 

לפני קרוב לחמש שנים קרה נס קולנועי קטן: טאיקה וואיטיטי הצטרף ליקום הקולנועי של מארוול. הבמאי-תסריטאי הניו זילנדי, שרוב פרסומו נבע עד אז בעיקר מכתיבת ובימוי סרטים עצמאיים במדינת האיים המרוחקת (החיים בצללים והמצוד אחר אנשי הבר מומלצים מאוד), קיבל לידיו את דמותו של תור.

בגילומו של כריס המסוורת' ובניצוחו הראשוני של קנת' בראנה, בסרטו הראשון בסאגה אופיין אל הרעם בצורה רצינית למדי, שייקספירית כמיטב המסורת אצל בראנה, שהמשיכה להוביל את הדמות למעשה ממש עד הנוקמים: עידן אולטרון. יחד עם הכתף הקרה לה זכה מצד המעריצים והביקורות כאחד תור: העולם האפל, במארוול החליטו שהגיע הזמן למתיחת פנים קיצונית. התוצאה: תור: ראגנארוק - אולי הסרט המפתיע והמצחיק ביותר ביקום הקולנועי ההולך ומתרחב, שהציג סוג חדש והרבה יותר נינוח, קליל ומשוחרר של "הנוקם החזק ביותר" (לפחות לדעתו שלו).

הנוקם החזק ביותר? כריס המסוורת' מתוך "תור: אהבה ורעם" | צילום: באדיבות פורום פילם

השנים חלפו, הנוקמים: סוף המשחק (Avengers: Endgame) נדמה כשיא מתוק, יפהפה ומרוחק, והנה הגענו לתור: אהבה ורעם (Thor: Love and Thunder), סרטו הרביעי של האל הנורדי והעשרים ותשע במספר ביקום הקולנועי כולו. על כס הבימוי נמצא בשנית וואיטיטי, שהפעם גם כתב את התסריט יחד עם ג'ניפר קייטין רובינסון. האחרונה היא יוצרת בתחילת דרכה, ובהמשך השנה מתוכנן לעלות סרטה השני כבמאית, Strangers ("זרים" בתרגום חופשי), בכיכובן של מאיה הוק (כוכבת דברים מוזרים) וסופי טרנר (כוכבת משחקי הכס ואקס-מן).

בחזרה לתור. בסרט החדש, גיבור העל משכבר הימים נמצא בסוג של משבר קיומי (עד כמה שניתן להמחיש אחד כזה במסגרת ההגבלות של סרטי מארוול). אחרי שחבר לשומרי הגלקסיה - סטאר לורד (כריס פראט), דראקס (דייב בטיסטה), גרוט (וין דיזל), רוקט (בראדלי קופר) ושות' - ולחם איתם בקרבות אינטרגלקטיים, לידידנו הנורדי נמאס. הוא מחפש שקט, שלווה, מקום לשתול בו את הגרזן שלו בלי שאף אחד יפריע לו. לרוע מזלו, גור שוחט האלים (בגילומו של כריסטיאן בייל) לא מוכן לתת לו את המנוחה הזו, ואחרי שקטל מספר אלים מתרבויות שונות - הוא מגיע משום מקום ובלי הסברים כדי לחסל גם אותו.

הנבל הכי טוב של מארוול מאז תאנוס. כריסטיאן בייל מתוך "תור: אהבה ורעם" | צילום: באדיבות פורום פילם

חשוב להגיד כבר עכשיו, בזמן המועט שניתן לו, כריסטיאן בייל מצליח ליצור את אחד הנבלים המרשימים שנראו ביקום הקולנועי של מארוול, וללא ספק המאיים והמוצלח ביותר מאז תאנוס (ג'וש ברולין). מבחינה נרטיבית, הסרט משכיל לתת לגור סיפור רקע קצר אך ברור: המניעים שלו מובנים לנו היטב מהתחלה, גם אם הם אינם יותר מדי אותנטיים.

עם זאת, הגדולה האמיתית של הדמות נובעת בעיקר ממשחקו מקפיא הדם של בייל, שבכל רגע שלו על המסך מוכיח שהוא ברמה אחת לפחות מעל שותפיו לסרט. יש בגור משהו שמזכיר קצת את השיגעון של הג'וקר, בשילוב עם קרייטוס גיבור משחקי God of War. זה בוודאי נשמע שילוב מוזר - והוא אכן כזה - אבל במבחן התוצאה מדובר בנבל מטורלל ומצמרר שרק היה ראוי ליותר זמן מסך.

כי אתם מבינים, תור: אהבה ורעם מחזיר גם את נטלי פורטמן לתמונה. לא מדובר בספוילר, כי הדבר הוצג ונידון כבר בכל מקום אפשרי: פורטמן חוזרת לנעליה של ג'יין פוסטר, שמקבלת מסיבות שלא אחשוף את כוחותיו של תור עצמו. כלומר, היא יכולה להשתמש במקבת האגדי מיולניר ולהביס כל אויב.

למרות התירוץ האווילי והכלל לא משכנע בגינו הדבר מתאפשר, קו העלילה של ג'יין והיחסים המחודשים בינה לבין תור מתגלים דווקא כהפתעה חמימה. הם לרגע לא שוברים מוסכמות, ואפילו מייצרים כמה רגעי "אוף, אולי די עם החרא הזה" כמו רגע הגירל-פאוור המאולץ לקראת סיום הנוקמים: סוף המשחק, אבל פורטמן מצליחה להיות כריזמטית ומשכנעת - ומתגלה דווקא כתוספת לא רעה בכלל להרפתקה.

האמת? הבחירה להחזיר אותה מתגלה כראויה. נטלי פורטמן מתוך "תור: אהבה ורעם" | צילום: באדיבות פורום פילם

אף על פי כן, חשוב לומר שהדבר כנראה מגיע על חשבון שומרי הגלקסיה, שמופיעים בסרט לזמן מועט, מועט מדי. אחרי הבנייה שניתנה בסוף המשחק ראוי היה לתת להם קצת יותר במה, גם אם אורך הסרט היה מגיע אפילו לשעתיים וחצי. ההידוק של החוויה כולה לשעתיים בלבד, תורם לתחושה המבאסת במידה שמדובר בפרק לא ממש חשוב בתולדות היקום הקולנועי. יהיו מי שזה יפריע להם מאוד, ובצדק מוחלט, אבל אחרי הנמכת הציפיות שעברתי מאז אכזבתי מ"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" - נדמה לי שחלחלה בי ההבנה שמארוול נמצאים כרגע במקום מאוד מבולבל ולא-ברור, לפחות למראין העין. לכן קיוויתי הפעם רק לכיף והומור, ומהם בהחלט קיבלתי בשפע.

קווין פייגי טוען שעתיד היקום הקולנועי של מארוול ייחשף "בחודשים הקרובים". או-אז, לדבריו, נתחיל להבין קצת יותר על האיום הגדול הבא ביקום הקולנועי. אחרי ממדי הטירוף ויחד עם מבול הסדרות הבלתי-נגמר, שחלק ניכר מהן פשוט מעייפות ומיותרות לחלוטין (אף אחד לא ביקש סדרה כמו גברת מארוול, ובחיי שזה פשוט לא מעניין בשום צורה), הגעתי למסקנה שאין טעם לצפות כרגע ליותר מדי ממארוול. הם בשלב בו התמונה הגדולה ביותר פחות חשובה וצריך ליהנות מהרגע.

תור: אהבה ורעם לא יחדש לכם שום דבר, ובעוונותיו הוא אפילו ציני מדי (הרבה מדי) ומגחך על היקום הקולנועי השלם במסגרתו הוא נוצר. תור הוא אחד משלושת הנוקמים המייסדים, יחד עם איירון מן וקפטן אמריקה, אותם הוא אפילו לא מזכיר פעם אחת לאורך הסרט (כנראה במהלך מחושב של מארוול לנסות להשכיח מאיתנו כמה טוב היה פעם). במקום, הוא מעדיף להיצמד להומור עוקצני ומודע לעצמו לעיתים יתר על המידה, אווירה כללית מטופשת בכוונה ועל כן גם משעשעת למדי, קטעי אקשן מהנים וקצביים עם שירים של גאנז אנד רוזס ברקע, ראסל קרואו כזאוס סטלן, נבל מוצלח שכמו נשלף מסרט אימה ואפילו סצנת שנדמית כהכנה לנוקמים הצעירים - כי אם אפשר לדחוף רמז לעתיד, אז למה לא בעצם?

לא מדובר בפרק חשוב או מהותי מדי להמשך היקום הקולנועי של מארוול, וגם לא בחלק שמפתח ממש את דמות הגיבור (בתקציר נכתב שמדובר במסע של תור לשקט פנימי. בולשיט). אבל לפחות הוא עומד היטב בפני עצמו, ומצליח להיות מבדר ומהנה ואפילו לכלול סיקוונס מרענן בשחור-לבן. בגלגול הנוכחי של מארוול, בשבילי זה לגמרי מספיק. במיוחד כשיש כאן את מיק. מיק זה אח.

נ.ב. יש שתי סצנות פוסט-קרדיטס. בהקרנה בה נכחתי, על הראשונה נרשמה התלהבות בקרב הקהל, עם מחיאות כפיים ותשואות (אני פיהקתי). השנייה נחמדה, ומסקרן לראות לאן היא תוביל, אבל גם יחסית סתמית. עד עתה בשלב הרביעי, תואר סצנת הפוסט-קרדיטס הכי טובה שייך לשאנג-צ'י.

---

לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.