10 סרטי מתח מבריקים שלא מדברים עליהם מספיק – וכולם חייבים לראות
- אלכס קוזנצוב
- לפני 11 שעות
- זמן קריאה 11 דקות
מ"השיחה" של קופולה, דרך הסרט שקובריק כינה כ"מפחיד ביותר" שראה בחייו ועד הנקמה הפסיכולוגית של אלמודובר – ריכזנו לכם 10 סרטי מתח נדירים, חכמים ומצמררים שישאירו אתכם מהופנטים מהתחלה ועד הסצנה האחרונה.
אוהבים את התוכן שלנו? תמכו בנו ועזרו לנו להמשיך לצמוח ולממן את פעילות המגזין.
מה הופך סרט מתח לבלתי נשכח באמת? קודם כל, המתח עצמו. תסריט חכם שמחזיק אותנו דרוכים מההתחלה ועד הסוף, מוזיקה סוחפת שמגבירה את הדופק, וקצב שמונע מאיתנו להסיר את העיניים מהמסך. אבל זה לא נגמר שם.
דמויות מורכבות הן חלק בלתי נפרד מכל סרט מתח בלתי נשכח – דמויות עמוקות, עם מניעים חבויים. אם ניקח לדוגמה את נעלמת של דיוויד פינצ'ר, נבין איך דמות יכולה להתהפך מול עינינו במאה שמונים מעלות. או את הנבל הכריזמטי והאינטליגנטי – ד"ר חניבעל לקטר – שלא עוזב אותנו גם הרבה אחרי שהוא נעלם בין ההמון ברחוב, בסופו המצמרר של שתיקת הכבשים.
בסרט מתח טוב, גם האווירה היא אחת הדמויות. עיר גשומה ומאיימת כמו בשבעה חטאים יוצרת תחושת מחנק שמלווה את הצופה לאורך כל הסרט. וכמובן – טוויסט טוב הוא רגע בלתי נשכח, כזה שהופך את המשמעות של כל הסצנות שראינו עד כה. דוגמאות בולטות כמובן כוללות את החוש השישי או החשוד המיידי.
אבל אולי הכי חשוב – זה מה שנמצא מתחת לפני השטח. סרטי מתח גדולים נוגעים בפרנויה, בדידות, זהות, צדק ונושאים אוניברסליים רבים שעליהם מתבססים הפחדים הכי עמוקים שלנו.
אך כמו בכל ז'אנר קולנועי, גם בז'אנר המתח קיימות יצירות מבריקות שלא זכו להכרה הראויה – סרטים שעונים על כל הקריטריונים שהוזכרו קודם: תסריט מהודק, דמויות מורכבות, אווירה מהפנטת וטוויסטים מפתיעים, ובכל זאת, מסיבה כזו או אחרת, לא זוכים להכרה הראויה להם.
ניסינו לאסוף עשרה סרטים כאלה – לא לפי סדר מסוים – שכל אחד מהם הוא יצירת מופת בפני עצמה, שתחזיק אתכם במתח ותישאר אתכם זמן רב אחרי שתיגמר.
1) השיחה (The Conversation) - 1974, פרנסיס פורד קופולה
"אני לא מפחד מהמוות. אני מפחד מרצח"
כששומעים את שמו של פרנסיס פורד קופולה, רוב האנשים יחשבו מיד על טרילוגיית הסנדק – לפחות על שני הסרטים הראשונים – או על אפוקליפסה עכשיו. אבל הרבה פחות אנשים יזכרו את השיחה מ-1974, יצירת מופת מתוחכמת ושקטה, שבה מככב ג'ין הקמן המנוח, שנפטר השנה בנסיבות מצערות.
המילה שהכי מזוהה עם הסרט היא פרנויה. הארי קול, הדמות הראשית, הוא גבר בשנות הארבעים לחייו – מקריח, משופם, שקט ואפור. אדם כזה שכשתפגשו ברחוב, תשכחו ממנו רגע לאחר מכן. אבל דווקא האדם האנונימי הזה הוא מהמאזינים הטובים בעולם – מומחה בהאזנות סתר, וזה בדיוק מה שהוא עושה למחייתו. אך ככל שהוא מיטיב להאזין לאחרים, כך הוא סוגר את עצמו מהעולם. אין לו טלפון, הדירה שלו נעולה בשלושה מנעולים, והוא עובד במשרד אפלולי בבניין חצי נטוש. החשדנות והבידוד מגדירים אותו.
הסרט נפתח במשימה מקצועית – הארי וצוותו מקליטים שיחה בין גבר ואישה צעירים שמטיילים בכיכר סואנת. מהקלטת הזו, שנראית שגרתית בהתחלה, מתפתחת עלילה שמעמיקה לתוך חשדות, אובססיה ופחד. הארי מתחיל להבין שיש משהו מטריד בשיחה הזאת – משהו שאולי יוביל לאסון – והוא נסחף לתוך מערבולת של ספק עצמי, פחד ואשמה.
השיחה הוא מותחן שקט אך מהדהד. הוא נבנה באיטיות, שואב אותך פנימה עם הפסקול הגאוני של דיוויד שייר, ומוביל אותך אל סיוט קיומי של אדם שלא מצליח להבין אם הוא צופה, מגן – או אשם. זהו סרט שמוכיח שבשנות ה-70 קופולה לא יצר רק את הסנדק ואפוקליפסה עכשיו, אלא גם את אחת מיצירות המופת החשובות ביותר של הקולנוע האמריקאי.
2) זכרונות מרצח (Memories of Murder) – 2003, בונג ג’ון-הו
"איזה מן בלש ישן טוב?"
בלב הסרט השני ברשימה שלנו עומד נושא מרכזי אחד: אובססיה. הבמאי הדרום־קוריאני בונג ג’ון־הו פרץ לתודעה העולמית בזכות סרטים כמו פרזיטים ורכבת הקרח, אך מי שמבקש להבין את שורשיו הקולנועיים חייב לחזור ליצירת המופת הזו – סרטו השני כבמאי.
העלילה מתרחשת באזור כפרי בדרום קוריאה בשנות ה-80, שם אנו עוקבים אחר שני בלשים החוקרים שורת רציחות מחרידות של נשים, שנרצחות בזמן גשם – כולן לובשות אדום. הבלש הראשי הוא פארק דו־מאן (סונג קאנג־הו), שוטר מקומי שלא בורך באינטלקט חד במיוחד, אך בטוח שהוא יכול לזהות אשמה רק לפי המבט בעיני החשוד. לצידו מגיע מסיאול בלש צעיר ומחושב בשם סיאו טאי־יון – איש חוק שמייצג את הגישה המודרנית, האנליטית, שמגיעה להתעמת עם הבלגן הכפרי והבלתי מתועד.
ככל שהחקירה מתקדמת, המציאות הופכת מייאשת ואכזרית יותר. הפושע שחומק מהם שוב ושוב מערער את הביטחון האישי והמקצועי של שניהם, והגבול בין חיפוש צדק לאובדן שליטה הולך ומטשטש.
זכרונות מרצח הוא הרבה יותר ממותחן בלשי. זהו סרט שמפגיש אותנו עם פחד קיומי, עם כישלון מערכתי, ועם חוסר היכולת לדעת באמת את האמת. השילוב בין צילום מהפנט, מוזיקה מרגשת, משחק עילאי ושאלות מוסריות עמוקות – הופכים אותו לחוויה קולנועית נדירה. סרט שנטמע בזיכרון זמן רב אחרי שהקרדיטים נגמרים.
3) ההיעלמות (The Vanishing) – 1988, ג'ורג' סלויזר
"אתה מתחיל עם רעיון בראש, ואז אתה עושה צעד... ואז עוד אחד... ובקרוב אתה מגלה שאתה שקוע עד הצוואר במשהו עוצמתי – אבל זה כבר לא משנה. אתה ממשיך, רק מתוך ההנאה שבכך. מתוך הסיפוק הטהור שזה עשוי להביא לך"
הסרט השלישי ברשימה שלנו הוא אחד המותחנים הכי מצמררים שאי פעם נוצרו — וסטנלי קובריק בכבודו ובעצמו תיאר אותו בתור "הסרט הכי מפחיד שראיתי בחיי".
ההיעלמות מביא את סיוטו של כל אדם – הפחד מהלא נודע, מהבלתי מוסבר, מהשאלות שנותרות ללא מענה. זוג צעיר יוצא לטיול בצרפת. הם עוצרים בתחנת דלק. ססקיה – צעירה חייכנית וחיננית – נכנסת פנימה... ונעלמת. בלי סימנים, בלי עדים, כאילו בלעה אותה האדמה.
אבל כאן מגיע הטוויסט האמיתי: במקום לעקוב רק אחרי בן הזוג המחפש, הסרט מעביר את נקודת המבט אל הצד השני – אל ריימונד לאמורן, האיש שאחראי להיעלמות. ריימונד הוא פרופסור לכימיה, בן ארבעים פלוס, נראה כמו חנון תמים עם זקן תיש, אב משפחה מסור – אך מאחורי החזות הבנאלית הזו מסתתר אחד הנבלים הקרים והמפחידים בתולדות הקולנוע. לא רגשני, לא כועס – רק מדען שלוקח את הרוע כניסוי פילוסופי.
ההיעלמות הוא הרבה יותר ממותחן – זהו מסע פסיכולוגי מצמרר לתוך מוחו של סוציופת מחושב, שמאמין שלבחון את גבולות המוסר האנושי הוא עניין של סקרנות אינטלקטואלית. זהו סרט על אובססיה, על רצון חסר מעצורים לדעת את האמת – גם אם המחיר לכך הוא בלתי הפיך. אם מסקרן אתכם לשמוע עליו יותר, כתבנו על הסרט בהרחבה כאן.
4) מחבואים (Caché) – 2005, מיכאל הנקה
"העבר לא מת. הוא אפילו לא עבר"
בסרטו המצמרר והמהודק של הבמאי האוסטרי מיכאל הנקה, מחבואים, הופך סיפור מתח שקט ותמים למראה למסע קיומי טעון ומעיק. ז’ורז’, מגיש תוכנית ספרותית בטלוויזיה הצרפתית, מתחיל לקבל קלטות וידאו מסתוריות – תיעודים שקטים של חזית ביתו. בלי איומים, בלי דרישות – רק עין זרה שמתבוננת, מחכה.
מה שמתחיל כתעלומה אישית הופך אט־אט לחשיפת פצע היסטורי מודחק. ז’ורז’ נאלץ להתעמת לא רק עם סוד מעברו האישי, אלא עם חטאים קולקטיביים – כאלה שהחברה בחרה להסתיר, לדחוק, להתכחש להם. כמו בסרט השיחה, גם כאן המתח אינו נבנה סביב מה שקורה – אלא סביב מה שלא קורה. ההיעדר, השתיקה, ההסתרה – הם המנוע של הסיפור. המצלמה של הנקה כמעט לא זזה. הצופה הופך שותף לפשע, למציצן, לשופט – או אולי לקורבן?
מחבואים מעורר שאלות עמוקות על אשמה, אחריות, זיכרון היסטורי, ופערים בין עמים ומעמדות. אבל יותר מכל – זהו סרט שמסרב לתת קתרזיס. אין פתרון ברור, אין צדק, אין נחמה – רק מבט ארוך, שקט ובלתי נסבל – שמופנה בדיוק אליך.
5) רציחות פשוטות (Blood Simple) – 1984, האחים כהן
"ככל שתדע פחות, כך טוב יותר"
רציחות פשוטות הוא לא רק סרט הביכורים של האחים כהן – הוא הבסיס לכל מה שעתיד לבוא: פרשיות רצח שיצאו משליטה (פארגו), נבלים שקטים ומצמררים (ארץ קשוחה), ודמויות רגילות שמסתבכות באירועים גדולים מהחיים בגלל רגע אחד של טעות (ביג לבובסקי). כל היסודות כבר כאן – אפלוליים, מדויקים ובלתי נשכחים.
העלילה פשוטה למראית עין: בעל בר מקומי, מרטי (דן הדייה), מגלה שאשתו אבי (פרנסס מקדורמנד, בהופעת בכורה קולנועית) בוגדת בו עם אחד העובדים. הוא שוכר בלש פרטי בשם לוריין ויסר (מ. אמט וולש) שיעקוב אחריהם – אבל מהר מאוד התוכנית משתבשת, וגולשת לסדרת החלטות איומות, אי־הבנות, ודם שנשפך בשתיקה.
מה שמייחד את הסרט הוא לא רק העלילה – אלא האווירה: טקסס הכפרית, הלחות המחניקה, המוזיקה המתוחה, הצילום המלוכלך. תחושת סכנה שמרחפת בכל רגע, גם כששום דבר לא קורה. ומעל הכל – לוריין ויסר. אחד הנבלים המצמררים בקולנוע האמריקאי. לא רוצח סדרתי, לא משוגע – רק אדם מתוחכם, חסר מצפון, שקט, שידע לעשות את הבלתי נתפס כדי להרוויח או להימלט.
יחד עם אנטון שיגור מארץ קשוחה, ויסר מגלם את מה שהאחים כהן עושים הכי טוב: להציג את הרוע כשהוא עטוף בחיוך מנומס ובקול רגוע. רציחות פשוטות היא תזכורת לכך שסרטי ביכורים יכולים להיות לא רק התחלה – אלא הכרזת כוונות. כל מי שהתאהב באחים כהן דרך פארגו, לבובסקי או ארץ קשוחה – חייב לחזור לנקודת ההתחלה ולראות איך הכול התחיל.
6) הסוד שבעיניים (The Secret in Their Eyes) – 2009, חואן חוזה קמפנלה
"אדם יכול לשנות הכול בחיים שלו – את פניו, את ביתו, את משפחתו, את הדת שלו, אפילו את האלוהים שלו. אבל יש דבר אחד שהוא לא יכול לשנות. הוא לא יכול לשנות את התשוקה שלו"
יש סרטים שמרתקים אותך. יש סרטים שמרגשים אותך. ויש סרטים שנוגעים כל כך עמוק, עד שהם נחקקים כמו זיכרון אישי. הסוד שבעיניים הוא כזה. מאחורי מסכה של מותחן משפטי מסתתרת יצירה הומניסטית מרגשת, שמפלסת דרך בין כאב, אהבה, אובדן וחיפוש אחר משמעות בעולם חסר צדק.
זהו סיפור על אהבה אמיתית — לא זו שנאמרת במילים, אלא זו שנשמרת בלב במשך עשורים. בנחמין אספוסיטו (ריקרדו דרין), פקיד משפטי שפרש לגמלאות, חוזר לתיק ישן שמעולם לא עזב אותו — אונס ורצח של צעירה בבואנוס איירס של שנות ה-70. חקירה אחת שהפכה לאובססיה, לחיפוש אחר תשובות, ולבחירה שלא נשכחה.
אבל זה גם סיפור על חברות אמיצה והקרבה שקטה. פבלו סנדובל, שותפו השתיין־אך־נאמן של בנחמין, הופך לדמות הטרגית־טהורה של הסרט — האיש שרואה הכול ונותן את נפשו בשם החברות. בעולם ציני, הוא מגלם אנושיות נדירה. ומעל הכול — זהו סרט על נקמה. לא כזו שנועצת סכין, אלא כזו שמבשילה בשקט במשך שנים, עד שהיא מתפרצת כמו צל שחיכה לרגע המתאים. האם הנקמה משחררת — או רק כובלת יותר?
קמפנלה יוצר כאן סרט שבו כל פרט מדויק: הצילום, העריכה, המשחק והפסקול נשזרים יחד לתוך תזמורת של רגש, מתח ותקווה חמקמקה. זהו סרט שמתחיל כתעלומה, ומסתיים כשאלה גדולה בהרבה: מה עושים עם מה שלא העזנו לומר? עם האהבות שלא מומשו? עם הכאב שלא קיבל צדק?
7) ידיד אמריקאי (The American Friend) – 1977, וים ונדרס
"אני יודע פחות ופחות מי אני, או מי כל אחד אחר באמת"
קולנוענים רבים ניסו לעבד את דמותו של טום ריפלי מהספרים של פטרישה הייסמית’ — רמאי, מחליף זהויות, גאון של מניפולציות. אבל אף אחד לא עשה זאת כמו וים ונדרס. ובוודאי שאף אחד לא גילם אותו כמו דניס הופר. ידיד אמריקאי הוא מותחן פסיכולוגי איטי, פיוטי ואפל, שמתרחש באירופה של שנות ה־70 — אך נדמה שקורה בחלל שבין זהות לבדידות.
ריפלי, סוחר אמנות אמריקאי מסתורי, חי בהמבורג – מוקף באנשים אך תמיד לבד. הוא אדם שחי בשוליים, שלא מצליח להתחבר באמת לאף אחד — עד שהוא פוגש את ג’ונתן צימרמן (ברונו גנץ), מסגר גרמני שקט, חולה במחלה סופנית, שחי חיים פשוטים לצד משפחתו. כשריפלי משתכנע בטעות שג’ונתן דיבר עליו מאחורי גבו, הוא שולח אותו למסלול של התנקשות עבור כסף — בשם צדק מעוות, או אולי מתוך צורך אנושי בקרבה. ההצעה הזו משנה את חייהם של שניהם, ונולדת ביניהם מערכת יחסים מורכבת של פחד, הערכה — ואולי גם חברות לא מודעת.
וזה בדיוק מה שהופך את הסרט הזה לכל כך יוצא דופן: הוא לא עוסק רק בפשע, אלא בקשר האנושי שבין שני אנשים בודדים, שכל אחד מהם מתמודד עם ריקנות משלו.
בגילומו של דניס הופר, טום ריפלי הופך לדמות מסוג חדש: לא מניפולטור קר כקרח, אלא אדם זר, מהוסס, שמנסה להבין את עצמו דרך האחר. הוא לא "נבל", אבל גם לא גיבור — הוא משהו ביניהם. סוג של השתקפות מעוותת של זהות מערבית שהלכה לאיבוד. האדישות שלו, השקט המאיים, והאופן שבו הוא עומד בפריים – עם סיגריה ביד ומבט מהורהר – יוצרים דמות שקשה להוציא מהראש.
8) משחקי שעשוע (Funny Games) – 1997, מיכאל הנקה
"האם זה מספיק?"
משחקי שעשוע הוא אולי הסרט האכזרי ביותר ברשימה – ולא בגלל כמות הדם שבו, אלא בגלל מה שהוא עושה לצופה. זהו מותחן פסיכולוגי שובר מוסכמות, קר ומדויק, שמסרב להציע הקלה, פתרון או נחמה. מיכאל הנקה, שכבר הופיע כאן, לא מתעניין ב"לספר סיפור" – אלא בעימות הצופה עם שאלה אחת בלתי נסבלת: למה אתה ממשיך לצפות בזה?
העלילה פשוטה – אולי בכוונה. משפחה בורגנית מגיעה לבית הנופש שלה. דפיקה בדלת. שני צעירים מנומסים בלבן – פול ופטר – מבקשים ביצים.כמה דקות אחר כך, החופשה הופכת לסיוט. אבל האלימות כאן לא מצולמת כמו בסרטי אימה רגילים. היא קרה, שקטה, מרוקנת מרגש. לפעמים היא מתרחשת מחוץ לפריים, לפעמים נמשכת הרבה מעבר למה שנוח לצפות בו. בדיוק כמו הרוצחים עצמם.
וזה העניין: פול ופטר אינם "נבלים" קלאסיים. אין להם סיפור רקע, אין מניע, אין זעם. הם אדיבים, מחייכים, מנומסים – ובתוך כך, מבצעים את הזוועות הגדולות ביותר שניתן לדמיין בתוך בית משפחתי. פול, הדומיננטי מביניהם, פונה מדי פעם למצלמה. שואל את הצופה שאלות. מגיב למה שהוא מניח שאנחנו חושבים. וכך, שוב ושוב, הוא מוחק את הגבול שבין הסרט למי שצופה בו.
משחקי שעשוע הוא סרט על אלימות – אבל לא כדי שנזדעזע, אלא כדי שנחשוב. כל החלטת בימוי כאן – הסטטיות של המצלמה, השבירה הפתאומית של הציפייה, הדיבור הישיר אלינו – נועדה לשאול שאלות על הקולנוע, על הצופה, ועל האחריות המוסרית שביניהם. זהו סרט אכזרי, מתסכל, לא מתגמל רגשית. ובדיוק בגלל זה – הוא כל כך הכרחי. כי בניגוד למותחנים שמפחידים אותך ואז מרגיעים, הוא לא עוזב אותך גם הרבה אחרי שהמסך מחשיך.
9) סופר הצללים (The Ghost Writer) – 2010, רומן פולנסקי
"אני רק רוח רפאים"
סופר הצללים הוא מותחן מהסוג שכמעט ולא עושים יותר – כזה שבונה את המתח לא דרך פיצוצים או מרדפים, אלא דרך מבטים, רמזים, מילים שנאמרות בלחש… ודברים שלא נאמרים כלל. רומן פולנסקי, שחי תמיד בין עולמות של פוליטיקה, מוסר וזהות חמקמקה, מביים כאן סיפור על אדם שמגלה שהוא אולי רק כלי בתוך מערך שלם של מניפולציות – ושאולי כבר מאוחר מדי לצאת ממנו.
העלילה עוקבת אחר סופר צללים אנונימי (יואן מקגרגור), שנשכר להשלים את האוטוביוגרפיה של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, אדם לאנג (פירס ברוסנן). הסופר הקודם מת באופן מסתורי, וההוצאה לאור דורשת תוצאה מיידית. עד מהרה, הוא מוצא את עצמו בבית זכוכית נידח, על חוף קפוא, מוקף באנשי ביטחון, מסמכים חלקיים – ואווירה שהולכת ונעשית עכורה.
כמו בסרטים אחרים ברשימה שלנו – השיחה, מחבואים או ידיד אמריקאי – גם כאן הפרנויה נבנית בהדרגה. הסופר מבין שלא כל מה שנאמר לו הוא אמת, ושלא כל מה שלא נאמר – תמים. הוא מבין שהוא מוקף באנשים שמסתירים, מחפים… או פשוט מפחדים לדבר. והוא עצמו? חסר שם. חסר עבר. רוח רפאים אמיתית – מי שנשכר כדי להיעלם בתוך סיפור של מישהו אחר, ומגלה שהוא הפך לחלק בלתי נפרד ממנו.
פולנסקי בונה כאן אווירה קפואה ומדויקת: בית מודרני וחשוף, תאורה אפורה, רוחות חזקות, ושקט שמחביא סודות. כל פרט קטן – שיחת חולין, נייר שנשכח, מבט חטוף – נטען במשמעות. כל רמז מוביל לעולם קונספירטיבי גדול בהרבה. סופר הצללים אינו סרט מהיר. הוא נבנה כמו ספר טוב – עמוד אחר עמוד, רמז אחר רמז. זהו סרט על זהות, על פחד פוליטי, על תפקיד הסופר – האם הוא מכסה אמת, או חושף אותה? ובעיקר: מה קורה למי שמעז לשאול שאלה אחת יותר מדי?
10) העור בו אני חי (The Skin I Live In) – 2011, פדרו אלמודובר
"הדברים שאהבה של אדם משוגע יכולה לעשות"
מעטים הסרטים שחודרים עמוק כל כך לשאלות של זהות, שליטה, מיניות ונקמה – כמו העור בו אני חי. פדרו אלמודובר, שבדרך כלל מזוהה עם צבעוניות ורגש עז, יוצר כאן סיוט רפואי קריר, מהודק ומלא כאב – אך כמעט נטול רגש כלפי חוץ.
במרכז הסרט עומד ד"ר רוברט לדגארד (אנטוניו בנדרס), מנתח פלסטי גאון, שמחזיק באחוזתו אישה מסתורית בשם ורה – כלואה בחדר סטרילי, עטופה בעור סינתטי שפיתח בעצמו. הסיפור נחשף לאט – כמו קילוף עור – וכל שכבה מגלה אמת מחרידה יותר מהקודמת.
כמו במשחקי שעשוע, מחבואים וההיעלמות, גם כאן מתברר שהנורמלי הוא אשליה, כשמתחת לפני השטח שוכנים טראומה, טירוף ופשע. אבל מה שהופך את הסרט לבלתי נשכח הוא הדרך שבה הוא בוחן נקמה טוטאלית: לא אקט אלים חד־פעמי – אלא שליטה מוחלטת בזהות של אדם. לדגארד לא מעניש – הוא יוצר מחדש. בשם הצדק? האובדן? או משהו מעוות בהרבה?
אלמודובר שואב השראה מפרנקנשטיין, אבל מטעין אותה בתכנים עכשוויים של מגדר, טראומה ותודעה. זהו סרט קשה לצפייה – לא בגלל הדם, אלא בגלל התחושה שאתה עד לדבר שהוא גם אינטימי, גם אלים, וגם בלתי הפיך. העור בו אני חי הוא לא רק מותחן – הוא טרגדיה מודרנית עטופה באסתטיקה קלינית. סרט על גבולות – של גוף, של מוסר, ושל האדם שמחליט לשבור אותם.
ועכשיו תורכם - איזה סרט מתח נשאר אתכם הרבה אחרי הסיום? כזה שהרגשתם שרק אתם מכירים ואף אחד אחר לא? כתבו לנו בתגובות!
אהבתם את הכתבה? רוצים לעזור לנו לצמוח? נשמח לתמיכה קטנה שתעזור לנו להמשיך ולכתוב. ניתן גם להצטרף לקבוצת החברים שלנו, לעקוב אחרינו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.
Comments