top of page

תודה!

הכתבות האחרונות במגזין

עוד במגזין

"הנוקמים: סוף המשחק" - ביקורת סרט: חוויה קולנועית שאין שנייה לה

עודכן: 24 בפבר׳

הנוקמים: סוף המשחק" הוא חוויה של פעם בחיים, שמביאה לסיומו של לא פחות מעידן תרבותי – באמנות הקולנוע בכלל ובקולנוע הבידורי בפרט – כפי שאנו מכירים אותו כיום.

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 


אם טרם צפיתם בסרט, הנכם מתבקשים להפסיק לקרוא כאן כי הביקורת הבאה, שהיא למעשה יותר ניתוח, תכלול ספוילרים, השוואות, הסברים והתייחסויות למעלות ולמגרעות – כך שאין טעם לקרוא אותה אם פרק הסיום הזה באמת חשוב לכם.


וכעת, לאחר הקדמה קצרה זאת, הגיע הזמן לרדת לשורש העניין. ולמען האמת, אין לי מושג איך לעשות את זה. כבר למעלה מעשור שאני כותב על סרטים בצורה כזו אחרת, קולנוע הוא האהבה הגדולה ביותר שלי מאז שאני זוכר את עצמי. הניצוץ הראשוני היה כנראה עם "צעצוע של סיפור", שלימד אותי ערכים של חברות, התמודדות עם קשיים ואמונה והגשמה עצמית כבר בגיל צעיר מאוד.


אלו ערכים שגדלתי עליהם, התחנכתי לתוכם והגעתי לשלב בחיים בו אני כותב על כך לקוראים תמימים שבסך הכל רצו לקרוא סקירה על רגע השיא של היקום הקולנועי של מארוול, ועכשיו צריכים לקרוא את בלבול המוח הזה. אבל העניין הוא שבכלל לא מדובר בבלבול מוח, שכן יש פה נקודה חשובה והיא שסרטים הם כלי חינוכי לכל דבר: הן באמצעות המסרים והלקחים, מעשיהם של הגיבורים או הן על-ידי חשיפה לתרבויות שונות, זרות ואחרות, שפותיהן ומנהגיהן – סרטים מחנכים ומדריכים אותנו ומשפיעים עלינו עמוקות. אם הם מצליחים באמת לגעת לנו בלב – יכול להיות שנזכור אותם לעד.

אני למשל, לעולם לא אשכח את הצפיות הראשונות שלי ב"שר הטבעות", שהובילו אותי בסופו של דבר לטיול אחרי הצבא בניו-זילנד או את ההתרגשות הסנסציונית שחוויתי עם טרילוגיית "האביר האפל" או ההלם על הרמה הקולנועית יוצאת הדופן שחשתי אחרי הצפייה ב"הסנדק" והמשכו (השלישי קצת פחות, דאמ).


אלו הרגשות שהסרטים הטובים ביותר מציפים בנו, הם כמו חברים טובים, שתמיד יהיו שם למענך כדי לעזור ברגעים הקשים, במשברים ובימים בהם לפעמים אף אחד אחר לא יוכל להיות שם בשבילך. הם יהיו שם, הם יקשיבו, הם ילטפו, הם יראו את הדרך ויגידו כמה זה בסדר וכמה אינך לבד בעולם העצום הזה, שלעיתים עלול להרגיש בודד, קר ומנוכר. בהזדמנות זאת, אין לי בעיה להתוודות ולהגיד בפה מלא, ושכל הצקצקנים יקפצו – המגזין הזה, קטן ככל שיהיה, צנוע ככל שיהיה, ארעי ככל שיהיה (נקודה שאגע בה רבות בקשר לסרט הנדון בהמשך), המגזין הזה הוא אחד הפרויקטים החשובים שטיפחתי בחיי.


פעמים רבות לאורך 26 שנותיי, הרגשתי שהדעה שלי לא ממש מעניינת אף אחד בחוץ, שאני יכול לדבר ולשתף ודברי יפלו על אוזניים ערלות. היום יש פה אלפי קוראים קבועים, יש פה קהילה נפלאה ואיכותית שאין לי מושג איך או מדוע התגבשה וזה מחמם את הלב לראות איך מכלום, פשוט מכלום, מאה בקולנוע ממשיך לצמוח, לגדול, להתפתח ולגעת בעוד ועוד אנשים.

מתוך "הנוקמים: סוף המשחק" | צילום: באדיבות פורום פילם
מתוך "הנוקמים: סוף המשחק" | צילום: באדיבות פורום פילם

ועכשיו באמת הגיע הזמן לדבר על "הנוקמים: סוף המשחק", שהוא בדיוק כמו שכתבתי קודם: סרט שהוא כמו חבר קרוב. היקום הקולנועי של מארוול מלווה אותנו כבר 11 שנים. זאת תקופה ארוכה והדבר הזה, הפרויקט חסר התקדים הזה, הוא משהו שלא היה כמוהו בקולנוע אף פעם ומי יודע אם בכלל יהיה.


לקחת 22 סרטים שונים, הפקות בערך של מיליארדי דולרים, לקשור בין סיפוריהם ולבסוף להגיע לשני שיאים שמאחדים את כל הגיבורים מכל היצירות השונות ושכל העסק הזה עוד יתקתק כמו שעון שוויצרי – אי-אפשר לקלוט את גודל ההישג הזה. זה פסיכי לחלוטין.


אני זוכר עוד לפני חמש שנים בערך, כשפורסמו ההכרזות הראשוניות על סרטים לד"ר סטריינג', קפטן מארוול או סרט על פאקינג איש נמלה ולא היה לי כמעט מושג מי הגיבורים האלה ואיך בכלל יגרמו לסרטים שלהם לעבוד. ואז גם הגיעה ההכרזה על "מלחמת האינסוף" ו"סוף המשחק", שכמובן נקרא אז "מלחמת האינסוף – חלק 2". מי היה מאמין שהגענו לרגע שבו אנחנו אחרי זה ומי יודע מה בכלל יגיע עכשיו? הזוי, אבל הנה אנחנו כאן.

ספוילרים מכאן: "סוף המשחק" הוא סרט שלוקח למעלה מעשור של עשייה וחותם אותו בצורה שהיא לכאורה הכי אנטי-קליימטית שיכולה להיות. עד השעה האחרונה, בה מגיע הקרב הגדול, כמעט ואין בסרט הזה אקשן – וסצנות הפעולה שכן קיימות הן ענוות ומתגמדות לעומת האפקט הדרמטי והרגשי. אני לא יודע עד כמה זה ברור, אבל זה חתיכת סיכון קטלני ומטורף עבור מארוול. הציפיות לקראת "סוף המשחק" היו בשמיים, אני די בטוח שהמונים ציפו לראות סרט שיילך בדרכו של "מלחמת האינסוף".


והנה האחים רוסו, הממזרים האלה, בוראים יצירה בעלת אופי שונה לגמרי ושמים דגש על דרמה, יחסים בין דמויות ו"שוד זמן" – מי שאישר דבר כזה, ולא משנה כמה היקום הקולנועי של מארוול מבוסס, הוא בן-אדם אמיץ שמגיעים לו חיבוק, טפיחה על השכם ודברים נוספים שגס מדי לכתוב בפורום הזה. אבל פאק, צריך הרבה אומץ ופעם אחר פעם – מארוול מוכיחים שיש להם כמויות אדירות מהדבר הזה שנקרא אומץ.

מתוך "הנוקמים: סוף המשחק" | צילום: באדיבות פורום פילם
מתוך "הנוקמים: סוף המשחק" | צילום: באדיבות פורום פילם

ב"סוף המשחק", האומץ הזה מקבל ביטוי ראשוני כשממש בתחילת הסרט נגמר החלק שהוא סרט קצר בפני עצמו, עם עריפת ראשו של תאנוס. עכשיו, ברור לכל שזאת לא תהיה הפעם האחרונה שנראה את תאנוס בסרט, אבל האישיו הוא בכלל לא אם נראה אותו פעם נוספת או לא, הנקודה היא עד כמה האירוע הזה הופך אותו עוד יותר לנבל לעילא ועילא.


תאנוס הביס את הנוקמים. לא משנה איך תסובבו את ואיך תסתכלו על זה, הוא ניצח. כשהוא בוחר להשמיד את אבני האינסוף באמצעות אבני האינסוף, הוא למעשה יודע שהוא יאבד את הכח הכי גדול שיש לו, אבל זה לא איכפת לו – מה שחשוב לו זה שהמטרה שלו, החזון שלו, הייעוד שהוא ראה לעצמו בחייו – יוגשם ולא יבוטל.


לכן עריפת הראש כל-כך לא חשובה: אז יופי ת'ור, הרגת את תאנוס, אבל זה לא משנה את העובדה שהפסדת. כך האחים רוסו מעבירים במספר דקות כל-כך מצומצם שיעור שלם על חוסר התכלית בנקמה ובו-זמנית הופכים את תאנוס לנבל שניתן להשוות בלי להתבייש לג'וקר של לדג'ר או לג'ון דו ("שבעה חטאים") – נבלים שמטרתם קדושה בעיניהם עד כדי כך שלא יהססו למות למענה.

במילים אחרות, תאנוס הוא מרטיר או קדוש מעונה אם תרצו (גם אם המוסר שלו עקום). לפי ויקיפדיה זה "אדם שמוכן לסבול ואף למות - למען אמונתו, הדתית או לא. לעיתים, נוהגים להרחיב את ההגדרה כדי לכלול בה אנשים ששילמו מחיר כבד למען מטרה הנחשבת נאצלת, אף שהמונח קונפסור (Confessor) מקובל לגבי מי שסבל למען אמונתו, אך לא מת בשל כך".


תאנוס של אחרי הנקישה הוא טיטאן שכבר לא חשוב לו כלום. אין לו מטרה יותר, לא מזיז לו אם הנוקמים יבואו ויהרגו אותו ולא היה איכפת לו אפילו למות כדי להשמיד את אבני האינסוף. הוא חי חיים שקטים ומבשל ואוכל פירות מוזרים על כוכב נידח, כי זהו: הוא עשה את שלו.


מן הצד השני, גם לגיבורים שלנו, כפי שהסרט מלמד, יש נכונות להקריב עצמם למען המטרה שלהם. הודות לכך, לניגוד החזק הזה, להיותם שני צדדים שונים של אותו המטבע, הקרב בין הגיבורים לנבל כאן – הוא עד כדי כך שלם, עוצמתי, חסר-פשרות ומרתק.

מתוך "הנוקמים: סוף המשחק" | צילום: באדיבות פורום פילם
מתוך "הנוקמים: סוף המשחק" | צילום: באדיבות פורום פילם

ובשלב הזה אני רוצה לגשת לתחום השני שהופך את "סוף המשחק" לסרט כל-כך נפלא – העיסוק שלו בגורל ובדטרמיניזם. לא בכדי, זהו עכברוש עלוב שעולה בפתאומיות על כפתורי מכונת הקוונטים של אנטמן. בהסתכלות שגויה, זו עלולה להיראות בחירה תסריטאית עצלה וחסרת-מחשבה ובסרט אחר, יכול להיות שגם אני הייתי שותף למחשבה כזו, אבל שימו-לב איך "סוף המשחק" וקודמו בנויים: הם עוסקים בגורל, הם עוסקים באקראיות, בארעיות, באירועים שאין לנו שליטה עליהם ולעולם לא תהיה.


המציאות שבה אנו חיים היא תוצאה של בחירות והיא מציאות אחת מיני אינספור. לפי סרט נהדר עם ג'ארד לטו שעוסק בנושא, בשם "אף אחד לא מושלם" (Mr. Nobody): "כל דרך היא הדרך הנכונה. כל דבר יכל להיות דבר אחר לגמרי והייתה לו בדיוק אותה משמעות". אבל וזה אבל גדול, יש גם צירופי מקרים בעולם הזה והשאלה היא מה גובר על מה – היכולת שלנו לבחור (עקרון "הבחירה החופשית") או תורת הסיבות (דטרמיניזם), לפיה סדר האירועים נקבע מראש ולא ניתן לשינוי.

"סוף המשחק" מעמיד את שתי הגישות זו מול זו, אבל במקום להעדיף אחת על השנייה, הוא מציג מצב בו הן שזורות זו בזו. יש בחירה חופשית, היא זו שהופכת אותנו ליצורים בעלי-משמעות – יש לנו יכולת להיות אחראיים לגורל שלנו, לבחור, להחליט, להשפיע על העתיד שלנו.


מנגד, יש גם דברים שאין לנו השפעה עליהם: עברו חמש שנים מאז הנקישה של תאנוס והעולם המשיך, אילולא העכברון הקטנטן, הנתון הפצפון במשוואה אינסופית, העולם היה ממשיך כמו שהוא ומי יודע אם דברים היו חוזרים לקדמותם. כלומר, גם לבורג הכי קטן במערכת יכולה להיות השפעה עצומה. או כמו שהיטיב לתאר זאת טולקין ב"אחוות הטבעת": "אפילו האדם הקטן ביותר יכול לשנות את מהלך העתיד".

מתוך "הנוקמים: סוף המשחק" | צילום: באדיבות פורום פילם
מתוך "הנוקמים: סוף המשחק" | צילום: באדיבות פורום פילם

מה שמוביל אותי לנקודה הבאה: בסופו של דבר, "סוף המשחק" וקודמו, שיש לראותם כיצירה אחת שלמה – עוסקים גם באיזון ובניסיון הבלתי-פוסק למצוא איזון. אם נרצה לפשט זאת, הרי שמדובר באיזון בין קריירה לאהבה. בין הגשמת החלומות שלנו לבין הצורך להיות אהובים ונאהבים. הרבה סרטים עוסקים בנושא הזה וגם בחיים זה דבר חוזר: ניסיון לשלב בין עבודה למשפחה. בין ייעוד לאהבה.


ניתן אפוא להגיד שסופו של תאנוס הגיע כי הוא נכשל בניסיון הזה ולפי היצירה זה הגורל הצפוי לכל מי שיקריב את האהבה (במקרה הזה גאמורה) למען ייעודו. מי שרצה איזון יותר מכולם, בסוף שילם על כך כי על ויתר איזון בחייו הפרטיים שלו. ויתר על בתו למען המטרה הנעלה בעיניו.

זאת בניגוד להוקאיי ולאלמנה השחורה, שרצו כל אחד לקפח את חייהם למען הצלה, למען שמירה על האחר ועל העולם, למען האהבה. הכל מתנקז בסוף להבדל המוסרי הזה בין טוב לרע: המטרה מקדשת את האמצעים אצל תאנוס, בעוד שאצל הנוקמים, כמו שקפ אומר בסרט הקודם "אנחנו לא משאירים אף אחד מאחור".


הבחירה של סטיב רוג'רס להישאר בעבר ולחיות שם עם אהובתו, מגיעה רק אחרי שהרוע הובס. הוא הציב ליגת יורשים שיטפלו במצב במקומו וסוף-סוף הוא יכול לחזור אל מקומו הטבעי, אל החיים שמעולם לא הייתה לא הזדמנות לחיות. אחרי שהגשים את הייעוד שלו, הוא יכול לנוח ולחיות חיים שקטים בידיעה שהעולם שהשאיר מאחור יסתדר גם בלעדיו – כי לראשונה יש קבוצה שלמה ומגובשת של לוחמות ולוחמים שיכולה להיאבק בכל מה שרק יגיע.

מתוך "הנוקמים: סוף המשחק" | צילום: באדיבות פורום פילם
מתוך "הנוקמים: סוף המשחק" | צילום: באדיבות פורום פילם

ואם כבר מה שרק יגיע, המערכה האחרונה של הסרט, שמתחילה עם פיצוץ מפקדת הנוקמים וממשיכה עם הקרב של איירון מן, קפטן אמריקה ות'ור בתאנוס – היא שלמות קולנועית נדירה מסוגה. לא זו בלבד, הסצנה בה קפ קם ונעמד על רגליו ולפתע שומע את פלקון במכשיר הקשר ואז כל הנעלמים חוזרים ומגיעים לקרב האחרון – זה אחד הרגעים הגדולים בהיסטוריה של הקולנוע.


כשקפ קורא "נוקמים – להתאסף!" וכל מי שראה ומכיר היטב את הסרטים הקודמים ידע לצפות לרגע כזה – אני באמת לא יכול להעביר את תחושות הצמרמורת, הרעד וההתרגשות שעברו לי בגוף. דמעות בעיניים וחיוך ענק על הפנים לא ישקפו זאת. זה רגע קולנועי מושלם, מרגש כל-כך, מלהיב כל-כך – לא יכלו לבצע את החזרה של כל הגיבורים בצורה יותר מושלמת. אחד מרגעי השיא של הקולנוע לדורותיו.


אחר-כך, כמובן, מגיע המשפט האלמותי "אני הוא איירון מן", משפט שבארבע מילים קטנות מעביר את כל המהות של טוני סטארק, את כל הדרך שעבר, גם בסרט הזה. הכעס על אירועי מלחמת האזרחים, החיים השקטים שבכל זאת חווה למשך 5 שנים עם פפר ובתו, הפיוס עם רוג'רס והשיחה האחרונה עם אביו, בה הגיע להשלמה עם נסיבות חייו.

המוות של טוני כל-כך קשה וכואב, כי הוא משלים את הסיפור של הדמות הזאת בצורה פנומנלית. יותר מכל, זה הסרט שלו. ההבעה על פניו של דאוני ג'וניור ברגעיו האחרונים בנעלי איש הברזל, מצמררת וקשה. יותר משהמוות הזה עצוב, הוא טרגי. הוא מזעזע. ההבעה המפחידה הזו היא משהו שיהיה לי קשה לשכוח בזמן הקרוב.


תאנוס שאמנם מצא את מותו, למרות הכל כן ניצח את הנוקמים. כי הם, השישה המקוריים, נפרדו ולנצח לא ישובו להיות כשהיו. איירון מן מת, קפטן אמריקה פרש ונשאר לחיות בעבר, ת'ור נהיה בטטה בדכאון והוא צריך למצוא את מקומו בעולם מחדש (הסיפור שלו לא הושלם כאן), האלמנה השחורה מתה, האלק והוקאיי הם היחידים שהוא איכשהו מצאו נחמה – וגם זה אחרי שהאחרון יצא למסעות רצח קטלניים מסביב לעולם.


הנוקמים הובסו והקריבו המון, אבל לעומת תאנוס שמקריב למען מטרה רעה, הם מקריבים למען הטוב, למען אהבה – ולכן הניצחון, למרות הפירוק של הנוקמים, כן הושג. אם לא למענם, אז למען הדורות הבאים.

מתוך "הנוקמים: סוף המשחק" | צילום: באדיבות פורום פילם
מתוך "הנוקמים: סוף המשחק" | צילום: באדיבות פורום פילם

לסיכום הביקורת הארוכה מהרגיל הזו, אני חייב להגיד: "סוף המשחק" הוא לא סרט למחפשי האקשן או למי שלא עקבו בדביקות אחר היקום הקולנועי של מארוול. הוא סרט שעד שלב מאוחר מאוד לא מביא לשיאו של היקום הקולנועי הזה באמצעות סצנות פעולה, פיצוצים ואפקטים, אלא עושה זאת בהפך הגמור: עם דרמה, עם סגירה, עם סוף לסיפורים שהחלו בתום העשור הקודם ובתחילת העשור הנוכחי.


למרות חורים שניתן למצוא בחזרה בזמן או סצנות שניתן היה לשפר (קפטן אמריקה נגד קפטן אמריקה יכל להיות ארוך יותר, למשל), זה סרט חכם מאוד, מפתיע מאוד (בדומה אגב ל"אחרוני הג'דיי" בעיני) ויותר מכל אנושי ונוגע ללב. זר לא יבין זאת, מי שלא היה עם היקום הקולנועי הזה מתחילתו וראה כל אחד מסרטיו, לא יבין את העוצמות האלו. לא יבין את ההתלהבות ולא יקלוט מה עבר עלינו, מעריצים שמסע של 11 שנים נגמר בשבילם.

לכן גם הכתוביות בסוף כל-כך חשובות – וחבל שביקורות רבות מפספסות את הקטע הזה. אם היו סצנות אחרי הקרדיטים, לא הייתה מתקבלת תחושה של סגירה, של סיום. הבחירה, האמיצה גם היא, לגמור את הסרט ללא אחד מסימני ההיכר הבולטים של מארוול היא מצוינת. אנחנו יושבים שם באולם, מצפים לראות איזשהו רמז להמשך, אבל אין כלום. גם לא כתובית "הנוקמים עוד ישובו". זהו-זה, תמה סאגה ביקום הקולנועי של מארוול, דף חדש מתחיל עכשיו.


ונחתום בציטוט – אם מישהו אי-פעם מזלזל בכם בגלל טעמכם הקולנועי, אם מישהו אי-פעם יגיד לכם שמארוול הם פח, זבל מסחרי או עוד תיאורים מלבבים, אמרו לו את מילותיו של רוג'ר איברט המנוח, אחד ממבקרי הקולנוע המשפיעים והחשובים בעולם, שהיה גם הראשון לזכות בפרס פוליצר לביקורת אמנות:


"אם באמת תשימו-לב לסרטים, הם יגידו לכם מה אנשים רוצים וממה הם מפחדים במחשבותיהם האישיות ביותר. לכל הפחות, הסרטים הטובים יעשו זאת. בגלל זה אנחנו הולכים אליהם, בתקווה שייגעו בנו במקומות הכמוסים הללו. סרטים הם כמעט אף פעם לא על מה שנראה שהם. תסתכלו על סרט שהמון אנשים אוהבים ותמצאו משהו עמוק, לא משנה עד כמה מטופש הסרט נדמה".

 

לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.

Comments


bottom of page