אנדרייטד: 10 נבלים מפחידים בקולנוע שלא מדברים עליהם מספיק – אבל לא תשכחו לעולם
- אלכס קוזנצוב
- 23 ביולי
- זמן קריאה 8 דקות
כולם מכירים את הג'וקר, כולנו זוכרים את חניבעל לקטר – אבל מה עם הנבלים שהכי מגיעה להם קצת יותר הכרה ואף אחד לא מדבר עליהם? בשביל זה אנחנו כאן עם מצעד 10 הנבלים שמהרגע שתראו, לא תשכחו לעולם.
אוהבים את מה שאנחנו עושים? לחצו כאן כדי לעזור לנו להמשיך ליצור תוכן עצמאי.
בואו נודה באמת הפשוטה: סרט טוב נמדד לפי הנבל שלו. לא משנה כמה הגיבור מרתק או כמה העלילה בנויה היטב, אם אין דמות אפלה שתאתגר, תערער ותהפוך את המאבק לאישי ומסוכן, משהו חסר.
נבלים כמו הג'וקר מ־האביר האפל, חניבעל לקטר ובאפלו ביל מ־שתיקת הכבשים, או הסוכן סמית מ־מטריקס הם לא רק יריבים אלא הלב הפועם של הסרט, הכוח שמזיז את הסיפור קדימה ומעניק לו עמוד שדרה רגשי ומוסרי.
אבל יש נבלים מבריקים, מורכבים וכריזמטיים שלא זוכים למספיק מקום במרכז השיח. כאלה שלא מופיעים לרוב במרבית המצעדים, למרות היותם לא פחות אפקטיביים, זכירים ואייקוניים. הכתבה הבאה מוקדשת להם – 10 הנבלים הגדולים ביותר שהקולנוע יצר ולא קיבלו את ההכרה שמגיעה להם.
ברני רוז (אלברט ברוקס), מתוך "דרייב" (Drive)
מה קורה כשמערבבים את קולו הרך והמהוסס של מרלין מ־מוצאים את נמו, בגילומו של שחקן קומי בגיל העמידה, עם דמות של גנגסטר מזדקן שלא בדיוק נמצא בצמרת שרשרת הפשע, וכל מה שהוא רוצה זה לנסוע בנוחות במרצדס שלו ולקבל בדיוק את מה שהוא הזמין מהתפריט? התוצאה אולי תפתיע, אבל זו בדיוק הנוסחה שמולידה את אחד הנבלים הכי מצמררים, חסרי מעצורים וחסרי מצפון שהקולנוע ידע.
ברני רוז הוא איש עסקים כריזמטי עם עבר מפוקפק, כזה שהתעסק כמעט בכל תחום שאפשר לדמיין, מהפקת סרטים ועד ניהול פיצריות. מתחת לחזות האבהית והנינוחה מסתתר עבר עמוק של קשרים עם המאפיה. ככל שהעלילה של דרייב מתפתחת וברני מוצא את עצמו נדחק לפינה, כך נחשף הפרצוף האמיתי שלו: אדם קר, חד, עם עיניים של כריש, שמוכן לעשות הכול כדי להגן על עצמו ועל אורח החיים שהוא כל־כך נאחז בו.
מיטש לירי (ג'ון מלקוביץ'), מתוך "בקו האש" (In the Line of Fire)
אם האנס גרובר מ־מת לחיות מייצג את הנבל הכריזמטי והראוותני, מיטש לירי הוא ההפך הגמור: מופנם, קר, אידיאולוגי ומסוכן פי כמה. הוא לא מחפש כופר, לא רוצה תשומת לב, ולא מונע מרווח אישי. לירי הוא סוכן חשאי לשעבר, תוצר של מערכת שאיבדה בו עניין וזרקה אותו הצידה. הוא חוזר לא מתוך זעם מתפרץ אלא מתוך שליחות שקטה, מדויקת וחסרת רחמים.
ג'ון מלקוביץ מביא לדמות הזאת רובד מטריד במיוחד, כזה שמצליח להחזיק את המסך באותה מידה כמו הדמות הראשית שמגלם קלינט איסטווד. השקט, המבט, הטון המדוד, כל דבר בלירי מרגיש מחושב. ההופעה של מלקוביץ הייתה כה חזקה, עד שהיא זיכתה אותו במועמדות לאוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר. בקיצור, נבל שקשה לשכוח, גם הרבה אחרי שהסרט נגמר.
ג'אנג קיונג־צ'ול (צ'וי מין־סיק), מתוך "ראיתי את השטן" (I Saw the Devil)
ג'אנג קיונג־צ'ול הוא לא רק רוצח סדרתי. הוא התגלמות של רוע גולמי, חסר גבולות, נטול הסברים או מניעים. אין בו דרמה פנימית, אין בו חרטה, רק תאווה טהורה להכאיב ולהרוס. בניגוד לנבלים הקולנועיים שמנסים להסביר את עצמם או לעורר אמפתיה, ג'אנג לא מבקש דבר. הוא פשוט צייד, שנע בתוך העולם כמו חיית טרף מודעת לעצמה.
הביצוע של צ'וי מין־סיק הוא בלתי נתפס בעוצמתו. אחרי תפקידו האיקוני בשבעה צעדים (Oldboy), הוא לוקח כאן את הכישרון שלו למקום קיצוני במיוחד. כל מבט, כל תנועה, כל חיוך חצי־עייף שלו נטען באיום, והופך כל סצנה לנפץ רגשי. ג'אנג הוא לא הדמות שאוהבים לשנוא, הוא הדמות שפשוט לא מצליחים לשכוח גם כשמנסים. הוא אולי לא מופיע בכל כתבת נבלים מפורסמים, אבל הוא שייך לליגה אחרת.
פרופסור רטיגן (בקולו של וינסנט פרייס), מתוך "הרפתקאותיו של סופר בלש" (The Great Mouse Detective)
פרופסור רטיגן מגלם את תמצית התענוג שברשע. הוא לא רוצח מתוך כורח או נקמה, אלא כי זה מהנה עבורו. הוא אוהב להיות רע, מתענג על כל נאום, כל תעלול וכל רגע של שליטה. רטיגן הוא לא רק נבל, הוא במאי של מופע רשע פרטי שבו הוא הכוכב, הכותב והמנצח. והוא אפילו שר על זה, פעמיים. לא רבים מהנבלים זכו לשתי סצנות מוזיקליות משלהם, ובשתיהן הוא שופך אור על הנרקיסיזם, שגעון הגדלות והאכזריות המתוחכמת שלו.
וינסנט פרייס, אחד מאגדות סרטי האימה הקלאסיים, מעניק לדמות עומק נדיר לדיבוב אנימציה. הוא עובר בין עדינות לתיעוב, בין הומור לעצבנות קטלנית, ובונה דמות שגם מצחיקה וגם מטרידה באותה נשימה. פרייס עצמו העיד שזה התפקיד האהוב עליו ביותר בקריירה שלו, והאמת, זה ניכר. מערכת היחסים בינו לבין בזיל הבלש היא אחת הדינמיקות הגדולות שנראו בסרטי דיסני. יריבות אינטלקטואלית שבה כל צד נהנה מהמשחק כמעט כמו מהניצחון. ובמשחק הזה, רטיגן הוא יריב שקשה לשכוח.
ארל ברוקס (קווין קוסטנר), מתוך "מיסטר ברוקס" (Mr. Brooks)
ארל ברוקס הוא גבר שמנהל חיים מושלמים למראית עין. הוא בעל אוהב, אב מסור, איש עסקים מוערך, אזרח למופת. אבל בלילות, כשהדלת נסגרת והקול הפנימי לוחש, הוא הופך לרוצח סדרתי מדויק, אובססיבי, אסתטי כמעט. הוא לא פועל מתוך זעם או כאוס, אלא מתוך צורך עמוק, כמו התמכרות שהוא מנסה, ונכשל, להיגמל ממנה. מה שהופך את ברוקס לדמות כל־כך מרתקת הוא לא רק עצם מעשיו, אלא הדרך שבה הוא נלחם בעצמו. כי לא פחות מנבל, הוא גם הקורבן של עצמו.
הוא לא מנסה להצדיק את הרצח, הוא פשוט לא מצליח להפסיק. קולו הפנימי, בגילומו של ויליאם הרט, משמש לא רק כבן שיח, אלא ככוח דחף אפל, כאיש צללים של התודעה. קווין קוסטנר מגלם את הדמות ברגישות מפחידה. הוא לא מרים את הקול, לא צועק, לא משתולל. הוא פשוט מחייך, מתנצל, ורוצח. ארל ברוקס הוא הוכחה מצמררת לכך שהרוע האמיתי לא תמיד בא עם צלקות על הפנים. לפעמים הוא לבוש בחליפה, עם משפחה לתפארת, וריח של בושם יוקרתי.
לו בלום (ג'ייק ג’ילנהול), מתוך "חיית לילה" (Nightcrawler)
לו בלום הוא לא מפלצת מהסוג הגרנדיוזי. הוא לא לבוש בשחור, לא מוקף באנשי זרוע, ואין לו תוכנית להשתלט על העולם. הוא מגיע עם חיוך מאולץ, שפה חלקה של מאמרי מוטיבציה, וחזות של אזרח שומר חוק. אבל כל זה הוא מסכה. קליפה דקה שמסתירה אדם קר, מחושב וחסר חמלה לחלוטין.
לו הוא טורף מודרני, אחד שלא הורג בעצמו, אלא ממתין שהדם יישפך ומוודא שהמצלמה מכוונת בדיוק בזמן. הוא לא מהסס לאיים, לצעוק, לסחוט או לדחוף כל מי שעומד בדרכו. הוא יודע לדבר כמו מנכ"ל, להתנהג כמו יזם צעיר עם שאיפות, אבל כל צעד שלו מדיף ריח של ניצול, של ריק מוסרי.
ג'ייק ג’ילנהול נכנס לדמות בעוצמה מפחידה. הוא משחק אותו כמו יצור שנולד בלי מנגנון רגשי, שמחק את כל מה שלא מועיל והותיר רק את מה שמקדם את המטרה. אין בבלום טיפת ציניות, הוא באמת מאמין במה שהוא אומר, וזה מה שהופך אותו למפחיד כלכך.
ריימונד למורן (ברנאר־פייר דונאדיו), מתוך "ההיעלמות" (The Vanishing)
ריימונד למורן הוא לא נבל הוליוודי. אין בו טיפה של דרמה, אין בו תשוקה לאלימות. הוא איש משפחה, אינטלקטואל, אדם מסודר. נוסף על כך, הוא גם חוטף, רוצח ותלמיד שקדן של הרוע. למורן לא מבצע את הפשע שלו מתוך דחף, הוא בונה אותו כמו ניסוי מדעי. הוא רוצה לדעת אם הוא מסוגל לחצות את הקו. והוא עושה זאת ברוגע מוחלט, כאילו מדובר בפרויקט תזה, לא בחיים של בני־אדם.
דווקא בגלל השקט שלו, בגלל האופן שבו הוא מדבר כאילו הוא מציע הצעה לגיטימית ולא דן בגורלה של אישה נעדרת, הוא כל־כך מטריד. אין בו טיפה של רגש, לא אשמה, לא שמחה. רק סקרנות מנותקת. וזה מה שהופך אותו לאחד הנבלים המצמררים ביותר שהקולנוע ידע. ההיעלמות, עליו כתבתי פה בעבר, אינו סרט אימה קלאסי, אבל סופו נשאר חרוט בתודעה הרבה אחרי הצפייה.
טום ריפלי (מאט דיימון), מתוך "הכישרון של מר ריפלי" (The Talented Mr. Ripley)
טום ריפלי הוא לא רוצח טיפוסי. הוא גם לא נבל במובן הקלאסי. הוא זיקית. הוא נכנס לחיים של אחרים בשקט, דרך חיוך נבוך, דרך קסם של אדם שמבקש חיבור אנושי. אבל מאחורי העדינות, המבט השפל והבגדים המלווים בחיקוי מושלם, מסתתר רעב: לזהות, למעמד, לאהבה. רעב שמוכן לבלוע כל דבר בדרך.
ריפלי לא שונא את האנשים שהוא הורס. להפך, הוא משתוקק להיות הם. הוא לומד אותם, מחקה אותם, מאמץ את הקול, המחוות, הסגנון. וכשהוא מגלה שהעולם לא מתכוון לתת לו את מה שהוא כל־כך רוצה, הוא פשוט לוקח אותו. גם אם זה אומר לשקר, לזייף ולרצוח.
מאט דיימון מגלם אותו בדיוק מצמרר, חנון מתוק שהולך ונשבר בדרכו להפוך למפלצת עדינה, שקטה וכמעט מלאכית למראה. ריפלי מפחיד לא כי הוא אכזרי, אלא כי הוא מובן. הוא נוגע במקום הקטן הזה בכולנו שמפחד שלא יראו אותנו, שלא יאהבו אותנו.
הארי ווטרס (רייף פיינס), מתוך "ברוז'" (In Bruges)
הארי ווטרס הוא לא עוד מאפיונר קולנועי שצמא לדם או סתם נהנה מהכאוס. הוא איש של עקרונות. אם אתה עושה טעות, תשלם. גם אם אתה חבר, גם אם אתה צעיר, גם אם אתה בעצמך קרבן של נסיבות. אצל הארי יש קו ברור, והוא לא סולח כשחוצים אותו. ואם יש משהו שהוא שונא באמת, זה כשמישהו מעז לזלזל בעקרונות שלו, או בברוז'.
רייף פיינס מגלם את הארי באחת ההופעות הכי לא מוערכות שלו: תמהיל של אלימות מתפרצת, היגיון פנימי אכזרי, ורגעים כמעט קומיים של טירוף אנושי. הוא מתפוצץ, מקלל, צורח, אבל תמיד נשאר נאמן לקוד שלו. הסצנה שבה הוא מגלה מי בדיוק נפגע, ומה עליו לעשות, היא גם אחת המצמררות וגם אחת המצחיקות ביותר בסרט. הארי הוא אולי נבל, אבל הוא נבל שבאמת מאמין שהוא עושה את הדבר הנכון, וזה מה שהופך אותו לבלתי צפוי, טרגי, ובעיקר בלתי נשכח.
הישות, מתוך "משהו עוקב אחרי" (It Follows)
היא לא מפלצת, לא רוצח סדרתי, ולא דמות עם עבר. הישות היא כוח בלתי ניתן לעצירה, שמתקדם באיטיות, בדממה, עם חזות אנושית משתנה. לפעמים היא נראית כמו אדם זר, לפעמים כמו מכר, ולפעמים כמו אחד ההורים שלך. היא לא רצה, לא צועקת, לא משתוללת. היא פשוט מתקרבת. תמיד, בלי לעצור.
מה שהופך אותה לאחד הנבלים המצמררים והבלתי נשכחים של העשורים האחרונים הוא דווקא הפשטות. אין לה הסבר, אין דרך לנצח אותה, רק להעביר אותה הלאה. היא דבקה בקורבן כמו מחלה, כמו תחושת אשם, כמו חרדה שאי אפשר לברוח ממנה.
משהו עוקב אחרי שופע רגעים מטרידים באמת: דמות עירומה צצה בקצה מסדרון חשוך, ילד קטן מביט ללא הבעה, אישה מבוגרת צועדת באיטיות במסדרון של בית ספר. הישות משנה את פניה כל פעם, אך דבר אחד נשאר קבוע, היא מתקדמת לעברך, ללא הפסקה, ללא הסבר, ללא רגש. היא לא רוצה לדבר. היא לא רוצה להכאיב. היא פשוט באה. ובדיוק בגלל זה, אי אפשר להפסיק לחשוב עליה.
וזהו זה. אלו היו עשרה נבלים שאנחנו חושבים שלא זכו למספיק מקום בשיח — דמויות אפלות, מורכבות או פשוט מצמררות, שהצליחו לחדור עמוק מתחת לעור ולהישאר שם. הם אולי לא מופיעים בכל כתבה של "הנבלים הגדולים בהיסטוריה", אבל בעינינו, הם חלק בלתי נפרד מהכוח הרגשי שהקולנוע יודע לייצר כשהוא באמת רוצה לטלטל.
ועכשיו תורכם: איזה נבל קולנועי השאיר עליכם חותם, אפילו אם העולם קצת שכח ממנו? איזו דמות אפלה לא יוצאת לכם מהראש? רגע מסוים שגרם לכם להזיע בכיסא או לחשוב על טוב ורע בצורה אחרת? מוזמנים לכתוב לנו בתגובות!
מאחורי מאה בקולנוע עומדת קבוצה קטנה של כותבים עצמאיים – שאוהבים קולנוע, טלוויזיה וכתיבה אמיתית. אנחנו כותבים, עורכים ומפרסמים הכל בעצמנו, בלי מערכת מסחרית מאחורינו. אם אהבתם את הכתבה, נשמח לתמיכה קטנה שתעזור לנו להמשיך ליצור, לצמוח ולשמור על האתר חופשי ועצמאי. גם מחווה קטנה יכולה לעשות הבדל גדול. לתמיכה לחצו כאן. תודה שאתם איתנו ❤️
תגובות