top of page

תודה!

הכתבות האחרונות במגזין

עוד במגזין

כוח גדול, אחריות גדולה: סרטי הקומיקס והקולנוע כפי שאנו מכירים אותו – לאן?

עודכן: 25 בפבר׳

השיח סביב סרטי הקומיקס וגיבורי העל מפלג אותנו למחנות: בין שהתמורות שהם מביאים עמם הן חיוביות ותמימות, ובין שהם לא-פחות מהורסים את מהות הקולנוע. במציאות, הסוגיה כמובן הרבה יותר מורכבת מכך – והנה, ניסיוננו לפרקה ולו במעט.

סרטי וגיבורי "מארוול" | צילום: באדיבות AP
סרטי וגיבורי "מארוול" | צילום: באדיבות AP

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 


ההייפ סביב ספיידרמן: אין דרך הביתה (Spider-Man: No Way Home) הגיע לאיפשהו הרחק מעבר לסטרטוספירה, ובצדק. ראשית, כי הוא אחלה סרט. שנית, כי כורח התקופה הכתיב זאת: עקב תדלוק ההייפ בידי שמועות אינספור בנוגע לעלילתו; בזכות היותו חלק ממותג קולנועי מצליח ונוסטלגי למדי (ספיידרמן) והשתייכותו למותג עכשווי מצליח עוד יותר (מארוול); וגם בשל העובדה שנגיף הקורונה שינה את חווית הקולנוע, בינתיים, לעד. בתקופה בה הצפייה הביתית שכיחה מתמיד, צפייה בסרט בבית הקולנוע – כך מתברר בימינו – היא אירוע יחסית מיוחד.


נוסף על כך, אין דרך הביתה יצא לאקרנים בתקופה בה השיח סביב "איכות" סרטי גיבורי־העל והשפעותיהם על תעשיית הקולנוע גועש מתמיד. כל זאת, בזמן שהעובדה נותרת בעינה עובדתית: הקהל הרחב שועט לצפות בהם, וקולנוענים ותיקים שבאמתחתם סרטי "איכות" רבים, מביעים את דאגתם מהמצב. בין שיש בדבריהם אמת (והיא קיימת) ובין שלאו (הרי לכולנו נטייה להיסחף כשמדובר בעניינים שחשובים לליבנו), נדמה שהסוגיה ומתן הדעה עליה מקטבים במידת־מה.

בריאיון למגזין אמפייר (Empire) באוקטובר 2019, לקראת צאת סרטו האירי, מרטין סקורסזה אמר: "אני לא צופה [בסרטי גיבורי־על], ואכן ניסיתי. זה לא קולנוע", והשווה אותם לביקור בפארק שעשועים. כחודש לאחר מכן הוא כתב טור־דעה מפורט ומרתק עבור הניו יורק טיימס (The New York Times), בו פרס את משנתו וחידד כי מדובר אך ורק בטעמו האישי.


חידוד חשוב למדי בעידן הטכנולוגי המודרני, בו: 1. אנשים נוטים לקרוא דעות ולחשוב אותן כניסיון לקיבוע האמת או אף כאמת עצמה; ו-2. נדמה שאנו נוטים, יותר מתמיד, להתחלק למחנות ולטעון שהמחנה שלנו הוא הצודק (החיים פשוטים בשני גוונים). סקורסזה כתב כי אם היה צעיר דַּיוֹ, סרטי גיבורי־העל היו לבטח מרגשים אותו יותר, וכנראה שהיה מביים אחד בעצמו.

ספיידרמן: אין דרך הביתה | טום הולנד, בנדיקט קמברבאץ'
טום הולנד ובנדיקט קמברבאץ'. מתוך "ספיידרמן: אין דרך הביתה" | באדיבות פורום פילם

לקראת צאת סרטו חולית, דני וילנב הציע בריאיון לעיתון הספרדי אֵל מוּנדוֹ (El Mundo) כי הבעיה בסרטי גיבורי־העל נובעת – אולי – "מכך שיש יותר מדי סרטי מארוול שהם לא יותר מ'גזור והדבק' של סרטים אחרים". וילנב המשיך בתהייה שמא סרטים אלו – אולי – קצת הפכו אותנו לזומבים. בריאיון נוסף באותה התקופה, הפעם למגזין הצרפתי פרמייר (Premiere), וילנב אמר שסרטי מארוול "נוצרים מתוך אותה התבנית. חלק מהקולנוענים יכולים להוסיף מעט צבע משלהם, אבל כולם מורכבים באותו המפעל. זה לא גורע מהסרטים, אבל הם כן תבניתיים". השימוש של וילנב במילים כמו 'אולי' מהווה אך הזמנה פתוחה לשקול את דעתו האישית. הוא אינו מנסה לקבוע דבר, ובכל זאת – ישנם אלו שרועמים.


מעניין מה יאמרו הרועמים על הגישות הפחות סובלניות כלפי הז'אנר, שנשמעו מפי רידלי סקוט (הנוסע השמיני, בלייד ראנר, גלדיאטור) ואלחנדרו גונזלס איניאריטו (בירדמן, האיש שנולד מחדש). במהלך מסע השיווק לסרטו בית גוצ'י, סקוט אמר בריאיון לאתר דדליין (Deadline Hollywood) כי סרטי גיבורי־העל הם "פ*קינג משעממים ת*ת", ובאשר לאיניאריטו – זה הגדיר אותם פעם בריאיון כ"רעל", ואף כ"רצח־עם תרבותי".

גילוי נאות: לא צפיתי בכל הסרטים של מארוול, אם כי כן צפיתי ברוּבָּם ובהחלט נהניתי מרובם – הם צבעוניים ומלוטשים, עשויים היטב, הדמויות מבדרות והשחקניות והשחקנים חביבים עד מאוד, וההיכרות ארוכת הטווח עם היקום של מארוול הופכת את כל העניין לאינטימי ונוסטלגי. עם זאת, דבר־מה החל לחרוק בעיניי בשנים האחרונות – משהו שהיה שם מאז ומתמיד: הנוסחה. לעיתים היא בולטת יותר, לעיתים פחות, אבל היא תמיד נוכחת ומורגשת – בין שזו נוסחה של סרט בודד, נוסחה של מקבץ סרטים (השלבים, ה־Phases) או נוסחה של הסרטים כולם (היקום הסינמטי בשלמותו).


ואולם, אין בכך כל דבר חדש - הרי קולנוע פופולרי נעשה בידי נוסחאות כדי לוודא את המשך קיומו וצמיחתו הכלכלית. כאשר שיטת ההפקה המודרנית מוצאת נוסחה שעובדת, היא דובקת בה עד שהנוסחה מפסיקה לעבוד; כל פוטנציאל לימוני נסחט מן הלימון ואז עוברים ללימון הבא.

דני וילנב, מרטין סקורסזה, רידלי סקוט, אלחנדרו אינאיריטו
מלמעלה למטה ועם כיוון השעון: וילנב, סקורסזה, סקוט ואיניאריטו | צילום: מקורות מרובים

1+1 = בלוקבאסטר


הנוסחתיות מאפיינת בעיקר את סרטי המיינסטרים ההוליוודיים (אלו עתירי התקציב בפרט) – שצריכים למלא אחר קריטריונים, להתחשב בפרמטרים ולהימנע מחציית קווים מסוימים. עליהם להישען על המוּכָּר מפני שכל מה ששונה וחורג מהתבנית מהווה סיכון כלכלי אפשרי. כפועל יוצא מאלו, בין השאר, הפוטנציאל היצירתי השלם של סרט מיינסטרים נדמה כמוגבל במידת־מה. מותג מארוול, שמוציא כשלושה או ארבעה סרטים עתירי־תקציב בשנה, נדמה כי נמצא במעין מסלול טורבו נוסחתי משלו.


עלילות סרטי מארוול כתובות לפי מבנה תסריט קלאסי בשלוש מערכות. אין בעניין זה בעייתיות כשהוא לעצמו, וברם לסרטי מארוול – שמקורם בעולמות קומיקס עמוסי מיתולוגיה, ובהם אינספור דמויות ועלילות משנה – יש גם נטייה לאקספוזיציה מרובה. המטרה הכללית: קידום נהיר ככל הניתן של העלילה – מתחילתה, לרגע המשבר שבאמצעה, ועד להתרה שבסופה.

נכון, ישנם יוצאי דופן (מלחמת האינסוף לדוגמה, שסופו נותר פתוח), אך כאשר עושים זום־אאוט מהסרט הבודד לשלבים ולבסוף ליקום הקולנועי כולו, הכל משרת את נרטיב המאקרו: התקדמות קדימה אל המשבר הבא, שיוביל אל נקודת האמצע הבאה, שתוביל אל הסוף הבא, שיהווה את ההתחלה הבאה.


זהו עתיד המותג המארוולי. נכון לעכשיו ועד קיץ 2023 עתידים לצאת שישה סרטים נוספים, כשבתכנון האולפנים להמשיך עד שנת 2028 לפחות (שנה אליה האולפנים הִתְכווננו ותִכְננו עוד בשנת 2014). כל זה, כמובן, ספציפי לזירה הקולנועית – כשבשנים הקרובות מתוכננות להצטרף לזירה הטלוויזיונית כ־12 סדרות חדשות, והיד עוד נטויה.

"ואז עוברים ללימון הבא...", אילוסטרציה | באדיבות Storyblocks
"ואז עוברים ללימון הבא...", אילוסטרציה | באדיבות Storyblocks

אם נבחן פעם נוספת את דבריו של וילנב, נגלה שיש בהם אמת: סרטי מארוול אכן דומים האחד לשני. במבט חטוף, הם חוזרים על עצמם בשלושה מובנים בסיסיים: הראשון – הם נגישים לקהל רחב ביותר בכל העולם; השני – הם מעמידים גיבורי־על מול נבלי־על שנלחמים זה בזה בקרב של טוב מול רוע; והשלישי – הטוב תמיד מנצח (גם אם לא בסרט בודד, אז ברצף סרטים). האִמרה שהם "גזורים ומודבקים", אפוא, נכונה באופנים די מהותיים שבעייתי להתכחש אליהם. האם זה פסול? אולי כן, אולי לא – תלוי בפוזיציה.


הסרט הקודם ביקום הקולנועי של מארוול, נצחיים – שזכה לטיפול פשטני למדי למרות רעיונותיו המעניינים – מהווה דוגמה מצוינת לבעייתיות שגלומה בנוסחה ובשימוש התכוף בה. את מגרעותיו ניתן למצוא ברוב הסרטים של מארוול (לרוב במידות פחותות בהרבה) מפני שהן נוגעות בכל נקודה בצ'ק ליסט המארוולי: מערכות עלילה סדורות, אקספוזיציה שמטרתה לקשר ביניהן בבהירות, המון אקשן שנשען רבות על אפקטים ממוחשבים, והרבה הומור כי הומור הוא בגדר חובה.

שלא תטעו, מן הסתם אני מגיע מפוזיציה וברור שכמבקר קל לי לבקר. סוגיית המפגש בין יוצר שמקדיש את כל־כולו ליצירתו לבין המבקר המנותק ש"מחרבן לו על היצירה" לעולם תישאר איתנו, לפחות עד שנוחלף כולנו בידי אינטליגנציות מלאכותיות (ורובוטים־מבקרים יתחילו לחרבן על יצירות של רובוטים־יוצרים). לכן יש להבהיר: זוהי דעתי והיא סובייקטיבית (הפתעה), ואם כבר בחרתי להשמיעה בכתב – ראו זאת כהזמנה לביקורת ולדיון. מה גם שאני לא מחרבן על כלום. זה לא מתאים לי. שאלה שראויה להישאל, אגב, במקרה של סרטי מארוול: מיהו למעשה אותו היוצר, שמקדיש את כל־‏כולו ליצירתו? הבמאי? התסריטאי? המפיק קווין פייגי? ראשי מארוול? ראשי דיסני?


בסופו של דבר, מה שהפיל את נצחיים הוא ניסיונה של הבמאית קלואי ז'או (הרוכב, ארץ נוודים) לחַדֵש בתוך גבולות נוסחתיים, והיותו יצירה חדשה ולא־מוכרת ביקום של מארוול. בניגוד לדוגמה לספיידרמן: אין דרך הביתה, שתקציבו נאמד בכ-200 מיליון דולר והכנסותיו בעולם עומדות נכון לכתיבת שורות אלו על כ-1.636 מיליארד דולר, סביר להניח שביצועיו הכלכליים של נצחיים (תקציב שנאמד בכ-200 מיליון דולר והכנסות של 400 מיליון דולר) ישייפו את הנוסחה עוד קצת. מפני שסרטים כמוהו – שמנסים להגמיש את הגבולות ולחדש ולוּ במעט – פחות ימצאו את מקומם ביקום של מארוול.

מבנה תסריט בשלוש מערכות: אקספוזיציה ואירוע מחולל ← נקודת משבר ← נקודת שיא ופתרון | באדיבות StudioBinder
מבנה תסריט בשלוש מערכות: אקספוזיציה ואירוע מחולל ← נקודת משבר ← נקודת שיא ופתרון | באדיבות StudioBinder

מה כבר נותר לחדש?


בפעם המי־יודע־כמה, עולה התהייה: כמה עוד כבר אפשר לחדש? הרי נדמה לפעמים שכל המילים כבר נכתבו, שכל השירים כבר הוקלטו, שכל הסרטים צולמו, ושכל היצירתיות כבר... מוּצתה. במילותיו של אדוארד נורטון במועדון קרב, נדמה לפעמים שהכל "העתק של העתק של העתק", ובכל זאת, עדיין נופל בחלקנו מדי פעם לפגוש בסרטים שמפתיעים אותנו, שאפילו משנים את חיינו. סרטי מארוול – כך מבחינתי לפחות – אינם מְשני־חיים, ואין בכך בדל של בעייתיות; ובאשר לאלמנט ההפתעה? ובכן, למרות שהם כן מצליחים להפתיע מדי פעם (גם אם במידות פחותות מסרטים פחות נוסחתיים), הפתעותיהם הן לרוב הפתעות ידועות מראש.


בימינו, לחובב קולנוע העוקב אחר הנעשה בעולם הסרטים, קשה מאוד להתחמק מהשיח האינטרנטי. ידיעות, תיאוריות והרעשות תקשורתיות – המידע שעובר ברחבי הרשת עלול לספיילר את רוב מה שיש לספיילר. בעצם הוא לא רק עלול לעשות זאת, אלא הוא עושה זאת דה־פקטו לכל מי שאינם נוקטים משנה זהירות רבה בשיטוט ברחבי הרשת. זה משחק לידי האולפנים, כמובן, שאולי אף מדליפים בעצמם פיסות מידע אנונימיות – הרי כך נבנה הטראפיק והשיח מתעבה עוד ועוד, וכך הציפיות מטפסות חיש מהר השמימה, ובעקבותיהן, הפוטנציאל הכלכלי.

מועדון קרב, אדוארד נורטון
"הכל העתק של העתק של העתק". אדוארד נורטון מתוך "מועדון קרב" | באדיבות 20th Century Fox

כל שנותר לנו למעשה זה להיראות מופתעים, כשהפתעות הסרט שאנו כבר יודעים על קיומן חושפות את עצמן. ההפתעות, בתורן, מאשררות את מה שכבר ידענו, ובכך הן מעניקות לנו – בעיקר – בוּסט דופמין. זה כל־כך צפוי שלהגדיר את העניין כצפוי זה צפוי עוד יותר. וזה עוד בלי לציין שבאופן כללי סרטים נוסחתיים, כשהם לעצמם, צפויים בעיני הצופה הממוצע.


עניין זה, אגב, מתכתב עם דבריו של סקורסזה, בהם הוא ממשיל את סרטי גיבורי־העל לביקור בפארק שעשועים. בבואנו אליו, אנחנו יודעים מהם הריגושים שהפארק מסוגל ומתעתד להציע לנו, ובכל זאת אנו מתרגשים, כי לשם כך באנו – להתרגש. אלא אם כן אנו פוגשים במפתיע באדם שלא ציפינו לפגוש, או אם צצה תקלה באחד המתקנים, אין הפתעה ממשית בחוויה עצמה ובבסיסה.

ולמרות זאת, מהות הביקור בפארק שעשועים אינה אלמנט ההפתעה, אלא חווית השעשוע המרגשת בפני עצמה – שאולי אינה נוטה להזיז את עומקי רוחנו, אך כן יודעת היטב כיצד לנשוב על שכבת האפידרמיס ולהרטיט את הקישקע שלנו - דבר שהוא, שוב, לגיטימי לגמרי וחסר כל בדל של בעייתיות. כי אם כל חוויה הייתה מרעידה את יסודות קיומנו, מי יודע מה היה נסגר איתנו בסופו של דבר?


וחרף כל זאת – אנחנו נהנים מסרטי מארוול. אני נהנה. כי הם מהנים ומרגשים, כי חלק מהדמויות הולכות איתנו כבר מעל לעשור, וכי מחיאות כפיים וסרטוני תגובה סוחפים, וכי היי – זו תופעה של ממש, אדירת־ממדים, והיא סיפקה לנו רגעי גדוּלה רבים. לצרכי כיוּף, קשה לטעות באמת עם סרטי מארוול, שנכון לעכשיו מהווים לרוב בחירה מושכלת בהחלט להעברת הזמן בנעימים.

להיכן זורם הזרם?


עכשיו אתם אולי שואלים – לאיפה אני חותר? לאיזה מחנה אני משתייך? "אליטיסט" שהולך נגד הזרם? "מארווליסט" שלא מפספס אף הזדמנות להגן על סרטי מארוול? או שמא אני נייטרלי, ולא מחפש לסכסך או לפייס בין זרמים, אלא מעדיף לנטרל כל חיפוש באשר הוא? במבט־על, אין באמת זרם ללכת נגדו: הזרמים־הכביכול־מנוגדים מהווים זרם אחד מלא בגוונים. עם זאת, כשניגשים לדון בסוגיות מורכבות, ראוי לגשת אליהן כפי שהן ולנתחן לעומקן באובייקטיביות ככל הניתן (האם אני אובייקטיבי? מובן שלא, ועדיין הסובייקטיבי שבי טוען כי אני משתדל).


ייעוד הסרטים של מארוול, כך לדעת רבים ולדעתי, הוא להעניק כיף ונחמה לכל מי שרק יחפוץ בהם. לאפשר יציאה מהמציאות לזמן־מה וכניסה לתוך יקום פנטסטי וכביכול אינסופי של הנאה חסרת־דאגות. יש אוקיינוסים של אהבה ונשמה מאחורי הסרטים ובתוכם, ולהמוני האנשים שמעורבים בהם אכפת מיצירתם עד לעומקי ליבם. עם זאת, המנגנון הכלכלי שעומד מאחורי היצירה ומכתיב לה את כיוונה, שמאפשר את קיומה, הוא – בסופו של דבר – רק מנגנון. לעיתים הוא מבליח מבעד להנאה, ומבעד לנשמה, ומספק רגעי זיוף וקרטוע שפוגמים בכיף הטהור שהסרטים הללו והאנשים שעומלים עליהם רוצים להעניק.


אבל הפרט החשוב מכל – שטמון במרכז הדיון סביב סרטי גיבורי־העל – קשור בעובדה שאותו מנגנון, כלכלי בבסיסו, מכתיב בשטח אילו סרטים יתוקצבו ואילו יסורבו. כך הרי לפי אִיזְם הקפיטליזם: המנגנון ההוליוודי בכללותו לומד מה כלכלי עבורו, ועתיד התעשייה נסלל לפי הממצאים (או, לפי הלימונים העסיסיים). תהייה לדוגמה: האם הסרט ג'וקר של טוד פיליפס היה מצליח כל־כך (תקציב של כ־60 מיליון דולר – הכנסות של 1.074 מיליארד) אלמלא היה נקרא ג'וקר? התשובה המתבקשת והחד־משמעית היא "לא".


מעבר לרמה ההפקתית, עניין זה מתבטא גם בשטח – בכמות ההקרנות שכל סרט זוכה לה. שוברי־קופות (ובראשם סרטי גיבורי־העל) זוכים לכמות הקרנות נרחבת ביותר ומתועדפים על פני סרטים אחרים. כדי לרכב על הגל הרווחי ששובר־הקופות מביא עימו, לוח ההקרנות בקולנוע מסוים עלול אף להשתנות במהלך יום העסקים, כאשר הקרנות "קטנות" מוחלפות אקטיבית בהקרנות "גדולות". ומה לגבי הצופים שמגיעים לבית הקולנוע כדי לצפות בסרט הקטן יותר? ובכן – איך אומרים בעדינות? בעיה שלהם. במיוחד כאשר ייאלצו להתמודד עם תואנות השווא מטעם בית הקולנוע לגבי ביטול ההקרנה שלהם.

אם כן: חששם של קולנוענים רבים שמא סרטים נועזים יותר (ואף במעט), שאולי אינם קשורים למותג מוּכָּר, לא יזכו למימון – מובן בהחלט. אם אתם אוהבים סרטים והתהייה הזו לא חלפה בראשכם אף לו לרגע (או אם היא דווקא כן חלפה אך ביטלתם אותם באומרכם "אה, שטויות") – שאפו ענק. אולי הגיע הזמן לתהות אותה, ולהפנים שאין מדובר בתרחיש אפשרי אלא בתרחיש מתקיים; בין שאתם בעד או נגד ובין שאכפת לכם או לא – הקולנוע משתנה לנגד עינינו.

תור: ראגנארוק | מארוול
כיף ונחמה ואוקיינוסים של אהבה. מתוך "תור: ראגנארוק" | באדיבות Marvel Studios

פוסט־קרדיטס ותהיות אחרונות


אבל, כרגיל, עלינו להתאים את עצמנו למציאות, בה הכל משתנה תמיד וללא־הרף. כי מה כבר יש לנו לעשות עם המצב הקיים חוץ מלהחליט לִצְפּוֹת או לא לצפות בסרט מסוים, ולהזכיר לעצמנו שגם אם הקולנוע הוא אהבתנו הגדולה בעולם – החיים ממשיכים הלאה. ראוי להשלים עם קיומם של סרטי גיבורי־העל כפי שהם: מקור לכיף גדול, אישי וקולקטיבי. לְצַפּוֹת שיהיו מה שאינם? תראו – בעוד ציפיות הן רומנטיות לעיתים, באפשרותן גם להתל ולפגוע בנו.


פול תומאס אנדרסון, קולנוען דגול נוסף, אמר בריאיון למגזין הניו יורקר (The New Yorker) לקראת צאת סרטו החדש ליקריץ פיצה דבר־מה שנוגע לנו: "נדמה שיש קצת התעסקות יתר ביחס לסרטי גיבורי־על. אני אוהב אותם. נדמה שהם פופולריים כיום עד כדי כך שיש מי שתוהים אם הם הרסו את הקולנוע וכל זה. אני פשוט לא מרגיש כך. [...] אתם יודעים מה יחזיר אנשים לקולנוע? 'ספיידרמן'. אז בואו נשמח מזה" (ליקריץ פיצה, אגב, הכניס עד עתה כ־15 מיליון דולר על תקציב של 40 מיליון דולר).


אנדרסון ושאר הבמאים שציטטתי לעיל הם מאסטרים קולנועיים ומוערכים מאוד. וכן – ניתן לומר שאני מעריץ אותם, ולדעתי הם אכן צודקים בבסיס דבריהם. עם זאת, אין זה אומר שעלי (ועלינו) לאמץ את דברי המוערצים עלינו כתורה מסִינַי, פן נאבד את דעתנו שלנו. אלה בסך־הכל דעות של אחרים (בלי פסיק של זלזול), ומהערצה אל אמונה עיוורת המדרון חלקלק. דבר שנכון בהחלט גם בעברו השני של הדיון: מארוול.

פול תומאס אנדרסון"נדמה שיש קצת התעסקות יתר ביחס לסרטי גיבורי־על". פול תומאס אנדרסון | באדיבות AP
"נדמה שיש קצת התעסקות יתר ביחס לסרטי גיבורי־על". פול תומאס אנדרסון | באדיבות AP

במהלך ההמתנה לסצינת הפוסט־קרדיטס של ספיידרמן: אין דרך הביתה, העליתי תהייה בפני חבר, מעריץ אדוק של מארוול, נטו בשל הסקרנות: מתי התופעה תחלוף מן העולם? מתי לקהל יימאס עד כדי שיפסיק לבוא? מתי יצא סרט מארוול האחרון? הוא השיב לי שזה יקרה כשהסרטים יתחילו לחזור על עצמם, כשהנוסחה תהיה בלויה וכשכבר לא יהיה איך לחדש. אז – ורק אז – הקהל יפסיק לבוא.


על כן תהיתי לעצמי, ובפניו: רגע, אבל זה לא כבר קורה? הרי אני, ואינספור אחרים נוספים – ביניהם גם אתה במידה מסוימת – כבר יודעים שהסרטים האלו חוזרים על עצמם לא פעם; כבר רואים את הנוסחה הגלויה, שכוח האינרציה הופך (ועוד יהפוך) ללעוסה עם הזמן; וכבר מתחילים לקבל את הרושם שאין עוד המון איך לחדש. לא באמת. לא בתצורה הנוכחית.

הסיפורים יסופרו, הפיתולים יתפתלו, הטוויסטים יטוויסטו; הנבלים יוחלפו בנבלים אחרים, חזקים יותר, אבל לא באמת; הגיבורים יוחלפו בגיבורים אחרים והם יפסידו לעיתים, אבל לא באמת; כוחות הרוע יהיו ברורים כאופל, כוחות הטוב יהיו ברורים כשמש, והאופל יאפיל על השמש עד שהאור יפציע שוב. ואנחנו? אנחנו נופתע. למרות שנדע מראש מהי ההפתעה: עוד מכל שהיה לפני.


לאחר הסכמתנו המשותפת, חברי לצפייה ואני נותרנו חסרי־מילים. ואז צפינו בסצינת הפוסט־קרדיטס: הטיזר טריילר לדוקטור סטריינג' בממדי הטירוף שעשה לנו חשק לעוד, ו־וואי, וואי – זה וואחד חשק.

 

לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.

Comments


bottom of page