top of page

תודה!

הכתבות האחרונות במגזין

עוד במגזין

"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" הוא סרט מאכזב שחושף את החולשה הכי גדולה של מארוול

עודכן: 1 בפבר׳

"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" הוא סרט צבעוני, גדול ובמספר רגעים אפילו אותנטי עבור היקום הקולנועי של מארוול. ואולם, בחירתו להציב את גיבוריו ודמויותיו ככלי משחק מכניים וקרים ודבקותו בקיצורי-דרך עלילתיים - מורידה מאוד מערכו ופוגמת בו קשות.

בא לכם לזכות בכרטיסים זוגיים לסרטים במתנה? בואו לאינסטגרם שלנו!


ארבע-עשרה שנים כבר רץ הדבר המטורף הזה שנקרא היקום הקולנועי של מארוול. הוא התחיל יחסית בקטן, אי-שם בשנת 2008 הרחוקה עם איירון מן הראשון, והתפתח כיום לממדים חסרי-תקדים ולתופעה שאין שנייה לה בעולם הקולנוע. עשרות סרטים וסדרות כבר ראו בו אור, עם מאות דמויות שונות ומשונות שזכו לאורך השנים כל אחת לפיתוח משלהן (מי יותר-ומי פחות). אבל אחרי הנוקמים: סוף המשחק, נדמה שמשהו ביקום הקולנועי ההולך ומתרחב ללא-הרף הזה כבר התחיל לחרוק - הרעיונות המקוריים הולכים ונגמרים, הנוסחתיות מתעצמת, האפשרויות לחדש פוחתות - וכך אנו מגיעים לסאגת המולטיוורס: בה אולי הכל אפשרי, אך פעמים רבות נדמה כי גם הכל כבר חסר-ערך, חסר-חשיבות ופשוט ממוחזר.

דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף (Doctor Strange in the Multiverse of Madness) מתרחש זמן מועט אחרי אירועי ספיידרמן: אין דרך הביתה. למרות הטיזר לסרט הנדון, שהופיע כזכור מיד עם סיום סרטו השלישי של איש העכביש, הקשר ביניהם כמעט ולא קיים: קולו של וונג שאומר באותה ההצצה "אל תטיל את הכישוף הזה, הוא מסוכן מדי" ובכלל המשכה וניסיונה לחבר בין הסרטים - מתגלים כלא-פחות מתחבולה שקרית ולא-אופיינית למארוול. אבל נו, ניחא. במקור ממדי הטירוף אמור היה לצאת לפני אין דרך הביתה, וזה ניכר - החיבור היחיד בין השניים מרגיש מזויף ומאולץ.


מבלי להיכנס לעומק הדברים - כדי להימנע, כמובן, מספוילרים - הפעם, כידוע, דוקטור סטריינג' (בנדיקט קמברבאץ') נקלע בדרך-לא-דרך למעמקי היקומים המרובים. לאחר פגישתו המקרית עם אמריקה צ׳אבס (סוצ'י גומז) - דמות חדשה וגנרית שכל מה שידוע לי עליה אחרי שעתיים זה שהיא יכולה לעבור בין מציאויות מקבילות, דוברת ספרדית ויש לה שתי אימהות - הוא נשאב לתוך הרפתקה שתפגיש אותו עם נפשות פועלות שונות מרחבי הרב-יקום. במהלך המסע, הוא יפגוש גם בוונדה מקסימוף (אליזבת' אולסן), בה הוא יתקל לאחר מה שעברה בסדרה וונדהויז'ן (אירועים שמתגלים כלא באמת חשובים כל-כך להבנת הסיפור וההיגיון בו, כי מסתבר שהסרט מבטל בבוז דבר קטן שנקרא "פיתוח דמויות").

אליזבת' אולסן כוונדה מקסימוף. מתוך "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" | באדיבות פורום פילם
אליזבת' אולסן כוונדה מקסימוף. מתוך "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" | באדיבות פורום פילם

יש שיגידו שהבעיה הכי גדולה של ממדי הטירוף נובעת מההייפ שנוצר לקראתו - שמועות, דיווחים ותיאוריות כאלו ואחרות שהופצו בחודשים בטרם עלה לאקרנים, אך בפועל פשוט לא מומשו. אין ספק שקיימת בכך אכזבה מסוימת, אך סרטים (כן, גם של מארוול), לא קמים ונופלים על הופעתן של דמויות מהעבר. כלומר, זה יכול להיות מגניב וקול וכיף להגיד "היי, הנה ההוא מהזה, איזה כיף שהוא חזר!", אבל הדבר החשוב באמת הוא לב, רגש, דמויות עגולות - אתם יודעים, האלמנטים הבסיסיים של סיפור טוב, שבסאגת האינסוף נבנו וטופחו במשך שנים ארוכות. למרבה הצער, אלו יסודות שכמעט ולא קיימים בסרט הנוכחי, שקופץ ומזנק מהרפתקה אחת לאחרת, מעוד סצנת אקשן ואפקטים שבלונית לנוספת, אבל בדרך שוכח להכניס נשמה לדמויותיו ומותיר אותן ריקניות נורא מתוכן וממורכבות. כמו כלים על לוח שחמט.

בעיה נוספת היא, כאמור, שאירועים פשוט קורים ואין להם משקל וערך. תחשבו פעם כמה זמן השקיעו בפיתוח הרעיון של אבני האינסוף. הטסרקט (האבן הכחולה) הופיע עוד בפוסט-קרדיטס של איירון מן ולאחר מכן גם בקפטן אמריקה, אבן הנצח האדומה הופיעה בתור: העולם האפל וכן הלאה. יסודות נבנו בהדרגה ובצורה מחושבת: ולא מדובר בדמויות בלבד, כי-אם גם בחפצים בהן נעשה שימוש ובכלים העלילתיים שהניעו את העלילה. זאת אומרת, ידענו עד כמה אבני האינסוף עוצמתיות כי טרחו להסביר ולתת לנו לטעום מהן במסירות, טיפין טיפין, בכל סרט וסרט ולאורך זמן. גם בשל כך, בזמנו, ההשוואות שנעשו ליקום הקולנועי של DC, ביקרו את כמה שהכל בו לא-מתוכנן, קיקיוני ומחבר בין הסרטים השונים באופן מגושם ומלאכותי - והנה, לצערי, מארוול מוצאים עצמם לפתע בנקודה מאוד דומה.

הדברים פשוט יצאו משליטה. מתוך "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" | באדיבות פורום פילם
הדברים פשוט יצאו משליטה. מתוך "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" | באדיבות פורום פילם

לעומת הנעשה לאורך "סאגת האינסוף", בממדי הטירוף יש יותר מדי פתרונות קסם וקיצורי-דרך, שמוזילים את המשמעות וגורמים לאירועים לכאורה חשובים להיראות מקריים, סתמיים וחסרי-טעם (סצנה אחת עם דבורה, לדוגמה, היא מטופשת להפליא). זו ביקורת בלי ספוילרים, אז לא אכנס לדוגמאות הקונקרטיות באמת, אך רבים ממהלכי העלילה כאן פשוט פזיזים, לא מספקים וכתובים בצורה מרושלת שמזלזלת באינטליגנציה. במקום כתיבה טובה, שבאמת תלהיב, תסחף ותשדר אמינות (וכן, יש כזה גם בסרטי קומיקס כפי שמארוול הוכיחו בעבר), נדמה לאחרונה שיותר ויותר נוח לאולפן להישען כרגע על הופעות אורח וגימיקים פשוטים וקלים לביצוע - ולעזאזל, אפילו הן לא ממשות את מלוא הפוטנציאל שלהן.

וכך, הבעיה העיקרית היא כנראה בתסריט של מייקל וולדרון. האחרון כבר הוכיח שהוא יודע להיכנס יפה לנבכי המולטיוורס עם הסדרה לוקי (הטובה ביותר עד עכשיו ביקום הקולנועי), אותה יצר אחרי שבמארוול התרשמו מפרק אחד בלבד שכתב לסדרת מולטיוורס אחרת (ריק ומורטי). אבל משום מה, המעבר שלו לקולנוע לא עובד כמו שצריך ונדמה לי שתוך כדי כתיבת שורות אלו התחוורה לי הבעיה הגדולה ביותר של ממדי הטירוף: במקום להגיד שלמרות קיומם של יקומים מקבילים לחיים יש חשיבות הוא עושה את ההפך - ועל אירועיו השונים הוא כמעט מבטל כל מהות או תכלית (ניהיליזם לשמו). המסר הקלישאתי הזה מתכתב גם עם הגישה של הסרט כולו, לפיה בכל רגע אפשר להמציא איזה חפץ קסום שיפתור הכל או איזשהו כישוף פלא - ובכך לבטל יותר מעשור שלם של בנייה מחושבת ומוקפדת של כל פרט ופרט.

זוכרים את הסוף שהיה לו בסרט הראשון של דוקטור סטריינג'? יופי, זה באמת לא חשוב | באדיבות פורום פילם
זוכרים את הסוף שהיה לו בסרט הראשון של דוקטור סטריינג'? יופי, זה באמת לא חשוב | באדיבות פורום פילם

כתוצאה מכך, עם כל האהבה לסם ריימי, הסרט פשוט לא עובד. קודם כל, ניכר שלריימי לא ניתנה שליטה מלאה על מה שהוא יכול לעשות, והתוצאה חצי-אפויה: מחד, כן קיימים מוטיבים של אימה מהולה בקומדיה וקאמפיות מבדרת כמו במיטב סרטיו; ואילו מאידך, השימוש בהם נדמה יותר כמחווה ליצירותיו המקוריות ולמרות כמה רגעי שנחקקים בזיכרון, הם לא באמת אלמנט שמוביל את הסרט, מאפיין אותו או מציג חזון. על אף סצנת קרב יפהפייה עם תווים מוזיקליים, שמשתלבת היטב גם עם הסאונד ברקע, גם האקשן לא מספק, מרגש או ייחודי מספיק ומרגיש ממוחשב מתמיד. עם זאת, אסייג ואומר שאני לא חושב שהדבר קשור בבימוי של ריימי עצמו, אלא פשוט בתכתיבי הפקה שניתנו מלמעלה - לא התאפשר לו להביע עצמו עד הסוף במסגרת הזו, שבסופו של דבר ממשיכה להוכיח שהיא כבולה לחוקים וכללים מאוד ספציפיים.

בשורה התחתונה, למרות הכל (ובאמת נאמר כאן המון), לא סבלתי בממדי הטירוף. תמיד מהנה לצפות בסרטי היקום הקולנועי של מארוול בקולנוע - יש בהם מספיק צבעוניות, קלילות וכיף כדי להיות לכל הפחות מבדרים ואותו הדבר גם הפעם. אלו דמויות ושחקנים שאני אוהב ונקשרתי אליהן לאורך המסע, ויש להן מספיק כריזמה כדי להמשיך ולכשף אותי בתור מעריץ ותיק.


אבל נחזור רגע למילים שפתחו את הביקורת הזו: אחרי כל-כך הרבה סרטים, סדרות ודמויות (וגם סרטי קומיקס של אולפנים אחרים) וכשסרטי הז'אנר שולטים בתעשייה ביד רמה, נדמה לי שאפשר כבר לצפות מהם ליותר. נדמה לי שמותר לקוות שהם לא יזנחו לפחות את הדרך, שהם יחברו יותר טוב את הנקודות בין החלקים השונים, שידעו להגיע לשיא הבא בלי לחפף ולזרוק על התהליך. אנחנו בעידן הופעות האורח עכשיו - ואם בספיידרמן: אין דרך הביתה הנהדר הנרטיב הזה עוצב לפי הלב, כאן כבר ויתרו על הלב לגמרי.


כיף זה אחלה, יש הרבה סרטי פופקורן כיפיים (יש גם כאלה שהם כבר באמת זבל טהור), אבל אותי היקום הקולנועי של מארוול כבש בזכות הנפשות הפועלות, האנשים, הדמויות שהפכו את ההנאה למשהו בעל ערך ומשקל ושנכנס גם ללב - ולא לעוד תוצר מתועש, מכני וזניח. נחזיק אצבעות לתור: אהבה ורעם.

דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף | דירוג סופי: 60 בקולנוע
 

לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.

bottom of page