- 4 באוק׳ 2023
- 28 בספט׳ 2023
- 21 בספט׳ 2023
- 13 בספט׳ 2023
בימים אלו לפני כחמש-עשרה שנים הגיע לעולם סרטו יוצא הדופן של צ'ארלי קאופמן, "סינקדוכה, ניו יורק". חזרנו אל הסרט הייחודי בניסיון לרדת לעומקו.
להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו!
"כן, האדם הוא בן תמותה, אבל זו רק מחצית הצרה. הגרוע מכל הוא שלפעמים הוא בן תמותה באופן בלתי-צפוי - פה הטריק!"
- וולנד, האמן ומרגריטה
(כתיבת הספר הושלמה ב-1940 והוא יצא לאור ב-1967, כ-27 שנים לאחר מות הסופר)
מחלות, מלחמות, תאונות עבודה או רכב, אי-הבנות, זמן ומקום לא נכונים ועוד סיבות רבות כאלו ואחרות, מובילות את האדם או כל יצור חי למצב ממנו אין להימנע או לברוח וממנו אין דרך חזרה: מוות.
בכל יום נוסף בו אנו נושמים, עם כל חלקיק שנייה נוסף החולף מבלי יכולת להחזירו, עולה ההסתברות שזהו היום האחרון שלנו כיצור חי, נושם, חושב ומרגיש. יום אחד, כל המחשבות שלנו, הזיכרונות שאספנו, הרגשות שחווינו והכאב שנשאנו ייעלמו לתוך תהום של אי-קיום מוחלט. לא משנה כמה אנחנו חכמים, טיפשים, חזקים, חלשים, מצחיקים, משעממים, מוכשרים, יפים, תכליתיים - את הזמן ואת הסוף המוגדר מראש אין אנו יכולים לנצח.
ויקיפדיה מגדירה את המוות כך: "מצב בו גוף חי חדל לחיות, כלומר חדל לשמר את הסביבה הפנימית המאפיינת אותו, והופך לגופה. העובדה שאין הגדרה חד-משמעית למושג 'חיים' או 'גוף חי' מקשה על הגדרת המושג 'מוות'. עם זאת, אפשר להגדיר תהליכים מסוימים המאפיינים יצורים חיים, ואשר הפסקתם מוגדרת לפיכך מוות".
"סינקדוכה, ניו יורק" - בציפייה למוות
מוות הינו הנושא המטריד ביותר עבור המוח האנושי. במובן מסוים, אנחנו לא יכולים לתפוס את המוות באופן רציונלי. נסו לדמיין את עצמכם מתים לרגע - מיד תבינו כי מדובר במשהו בלתי-אפשרי, היות שעצם הדמיון עצמו נובע מקיום של תהליכים פיזיולוגים חיים בתוך המוח שלנו.
האם ישנן יצירות אמנות שניסו להתמודד עם הנושא? האמת האכזרית היא כי כולן מתמודדות עמו בצורה כזו או אחרת. אם כן, השאלה העומדת בניתוח יצירת אומנות אינה מתמקדת ב"האם היוצר בחר לעסוק בנושא", כיוון שדבר זה מובן מאליו, כי-אם "באיזו דרך היוצר בוחר לדבר על הנושא ובאילו כלים הוא משתמש לשם כך".
שאלה נוספת העולה במהלך הניתוח היא מידת האומץ של היוצר ועד כמה עמוק הוא מוכן לצלול לתוך התהום הקודרת. כך למשל, אפשר לסכם את המוות במשפט אחד כפי שעושה אמו של פורסט גאמפ על ערש דווי בסרט מ-1994: "למות זה רק חלק מהחיים". יוצר כמו צ'ארלי קאופמן, לעומת זאת, איננו מסכים לקבל תשובה כה מופשטת לנושא כה מורכב.
בסרט הבכורה המופתי שלו משנת 2008, סינקדוכה, ניו יורק (Synecdoche, New York), קאופמן כמו מפציר בנו: אני לא מסכים עם זה שהמוות הינו חלק מהחיים; אני לא מסכים שיום אחד איעלם; אני רוצה לצלול לעומק ולאכזריות של הקיום האנושי הבלתי-נתפס; אי-קיום אינסופי שכולנו צועדים אליו, אובדן של כל תקווה, בזבוז חיים בציפייה לדבר יותר טוב שלא מגיע ואם מגיע - אזי בצורה מאכזבת.
במרכז הסרט עומד קיידן קוטארד, אותו מגלם בהופעה פנומנלית השחקן הדגול המנוח פיליפ סימור הופמן. קוטארד הוא במאי תיאטרון בגיל העמידה, שמנהל חיים שגרתיים, כל-כך שגרתיים שהוא איבד באופן מוחלט כל קשר או חשיבות לזמן המוקצב לו. הוא אבא לילדה בת ארבע ונשוי לאמנית צינית בהופעה מבריקה של קתרין קינר (תברח, טרומן קפוטה), שכיכבה גם באחד הסרטים הקודמים והמרתקים ביותר שנכתבו על-ידי קאופמן כעשור לפני סינקדוכה, הלוא הוא להיות ג'ון מלקוביץ'.
אשתו של קוטארד לא מבינה אותו ולא מעריכה את האומנות בעזרתה הוא מנסה לבטא את עצמו. היא טוענת שאיננה מזהה היכן הביטוי העצמי שלו, בעוד כל מה שהוא עושה הינו לשחזר הצגות של אנשים מתים ולא מנסה ליצור משהו אמיתי המייצג אותו בתור אמן. מדי יום בתיאטרון, קוטארד זוכה לקרן אור בבדידות האפורה של חייו כשהוא מפטפט עם המזכירה הייזל, בגילומה של סמנת'ה מורתון. נדמה לו כי היא האדם היחיד בסביבתו שבאמת מבין ומרגיש אותו.
יום אחד, קוטארד מקבל מכתב בו מצוין שהוא זכה לקבל את מלגת קרן מקארתור, המכונה גם כ"מלגת הגאונים". המלגה מקנה ליוצר זמן ומשאבים בלתי-מוגבלים כדי שיוכל ליצור את יצירת המופת שלו. קוטארד מתחיל לביים את החיים עצמם בתוך אולם ענק, ובכך מנסה להתמודד ואולי להצליח לקבל את המוות הבלתי-נמנע. מרגע קבלתו את המלגה, אנו צוללים לתוך עולם של אבסורד, ניתוק מוחלט מכרונולוגיית הזמן, מגדר ומין - או שבעצם, אולי אנו נמצאים באבסורד הזה מהרגע הראשון של הסרט? אולי אותו אבסורד הוא בסך הכל המציאות הקודרת בה אנו קיימים?
בחלק מהותי ממנו, סינקדוכה, ניו יורק פועל בלוגיקה של חלום, ובמהלכו תצפו בהרבה מקרים מוזרים. כך לדוגמה, הייזל המזכירה מחליטה שגיל 36 הינו גיל מספיק מבוגר כדי לקנות את ביתה הראשון - ואיזה בית יותר טוב לקנות, כמובן, מכזה שבוער באש באופן קבוע? כמו-כן, בסצנות רבות ישנה מעין דמות נוספת, המסתתרת מאחורי אחד השיחים או עץ מבודד בגינה, וצופה בכל צעד מפתח בחייו של קוטארד. גם השחקנים של דמויות מסוימות מתחלפים במהלך הסרט, וישנם עוד אירועים ביזאריים שהופכים את הצפייה בו לייחודית, מהפנטת וסוחפת.
לכל פרט הכי קטן בו יש משמעות להבנת התמונה הגדולה. הצפייה בו דורשת מאמץ, אך הוא ללא-ספק משתלם בסוף. תכונה מבריקה נוספת שלו מתבטאת בדבר משחקו עם הזמן: אם תהיו מספיק מרוכזים, תוכלו לשים לב כי לפעמים הסרט יציג לנו סצנה שלכאורה מתרחשת במשך כמה דקות, אך בפועל, במידה ונשים לב לפרטים הקטנים כמו התאריכים בעיתון או הנאמר ברדיו, נבין כי אנו רואים איך חלף חודש שלם מחייו של הגיבור. קאופמן מנסה לחדד לנו בכך את השגרתיות והשעמום של החיים.
תקווה מתוך האבסורד שבקיום
"קיידן קוטארד הוא אדם שכבר מת, שחי בחצי עולם בין קיפאון לאנטי-סטזיס. הזמן מרוכז והכרונולוגיה מבולבלת עבורו. עד לאחרונה הוא התאמץ להבין את מצבו, אך כעת וויתר והפך לאבן"
- אלן בייסקומב (דיאן ויסט) מתארת את קוטארד, מתוך הסרט.
מאחורי הקלעים, מן הראוי להגיד גם כמה מילים גם על הצוות הנהדר שיצר את פיסת הקולנוע הזו. בראש ובראשונה, אי-אפשר שלא לשבח את צ'ארלי קאופמן. סינקדוכה, ניו יורק הוא כאמור הסרט הראשון שביים, כשלפני כן בתחום הקולנוע הוא בלט בתור תסריטאי בעל קול ייחודי. בין תסריטיו הבולטים ניתן למצוא גם את אדפטיישן (Adaptation) בכיכובו של ניקולס קייג' ושמש נצחית בראש צלול (Eternal Sunshine of the Spotless Mind) המהולל בכיכובו של ג'ים קארי.
מאז סינקדוכה, ניו יורק, קאופמן עבר בהצלחה רבה גם לכס הבמאי. בהמשך דרכו, הוא ביים את אנומליסה ולאחר מכן את אני חושבת לגמור עם זה עבור נטפליקס, שכל אחד מהם ראוי לכתבה בפני עצמו. מעטים הבמאים המצליחים להתמודד בדומה לקאופמן עם מוטיבים כמשבר זהות, מורל, משמעות החיים והמוות - ומנגישים את הנושאים הללו במעטפת של סוריאליזם וחלום. בעבודתו בולטת השפעה של אמנים בולטים בהם פרנץ קפקא, האחים כהן, דייוויד לינץ' ונוספים.
נוסף על כך, אי-אפשר שלא להזכיר שוב את פיליפ סימור הופמן המנוח בתפקיד הראשי. מותו של סימור הופמן ב-2014 היה מהמכות החזקות ביותר עבור תעשיית הקולנוע במילניום הנוכחי. בחייו הקצרים, בן 46 במותו, הוא העניק לנו הופעות בלתי-נשכחות, בהן בטרומן קפוטה שהוזכר לעיל ועליו זכה באוסקר לשחקן הראשי הטוב ביותר, המאסטר של פול תומאס אנדרסון, עליו הועמד לאוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר; וכן, ספק, ביג לבובסקי ותפקידים אדירים נוספים.
סינקדוכה, ניו יורק הוא סרט שמעניק חוויה ייחודית, אותה הייתי מסכם כתרכיז של חיים שלמים. רבים כינו ועוד יכנהו כ"מדכא", אולם אני סבור שהוא דווקא ההפך המוחלט מכך. נכון, הוא מתמקד בעובדה אכזרית: מתישהו כל מי שאנחנו אוהבים ימות ומתישהו אנחנו נמות. זה יכול לקרות עוד חמישים שנים וזה יכול לקרות מחר בבוקר. זוהי עובדה ועוד אחת מאוד עקשנית בטבעה, אך באחריותנו למצוא דרך להתמודד עמה ולהמשיך לחיות בשלום ובאהבה יחד.
בנימה אישית, סינקדוכה דווקא הוציא אותי מלא תקווה, כי סוף-סוף הרגשתי בכל לבי שזכיתי להתמודד לַאֲשׁוּרה עם סוגיה שהטרידה אותי והכאיבה לי במשך זמן רב. סוגיה עליה לא קיבלתי מענה כן ואכזרי כל-כך בשום סרט אחר. את המסקנה אליה הגעתי עם תום הצפייה ניתן לסכם בציטוט הבא של מארק טוויין: "אני לא פוחד מהמוות. הייתי מת מיליארדי שנים לפני שנולדתי, ולא סבלתי מכך ולו אי-נוחות קלה".
לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.