- 4 באוק׳ 2023
- 28 בספט׳ 2023
- 21 בספט׳ 2023
- 13 בספט׳ 2023
על שטיחים ומערבונים, נוּאָר וקורטוב של זֵן (או: על כלום ושום דבר). צלילה קצרה לתוך "ביג לבובסקי", קומדיית הפולחן האלמותית של האחים כהן משלהי המילניום הקודם.
להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו!
השנה: 1998. אחי הבכור חוזר מסניף "ענק הווידאו" המקומי עם קלטת שעל עטיפתה מופיע אדם ארוך־שיער ומזוקן בתקריב שחור ולבן. הוא מרכיב משקפי שמש המשקפים בפסיכדליות שטיח בצבעי אדום וכתום. הדימוי משכנע אותי שמדובר בסרט אימה ואני לא צופה בו.
הזמן חולף ובערוץ 2 צצים פרומואים לקראת בכורתו הטלוויזיונית של הסרט. מישהו צועק איזה משהו על שבת קודש – פעם אחת כשהוא ישוּב מאחורי הגה ופעם אחרת באולם באולינג. "שומר פאקינג שאבעס". דעתי כי מדובר בסרט אימה מומרת באחרת: מדובר בכלל בסרט... ישראלי? אני מבולבל. אחי הבכור דואג להקליט את השידור. המלאכה כוללת השהיית ההקלטה בתחילת הפסקות הפרסומת והמשך בסיומן (זו אומנות, לא פחות).
ובסוף זה קורה, ואני צופה בסרט יחד עם אחי האמצעי. עד היום אני זוכר, א' – היכן מוקמו החיתוכים לפרסומות; וב' – שמעט לאחר מכן הגיעה צפייתנו השנייה. ואז השלישית. ומתישהו גם הרביעית. ומדי צפייה נוספו לנו קטעים שהרצנו לאחור שוב, ושוב, ושוב, והבטן שלנו כאבה מרוב צחוק. באותם ימים התפתח פולחננו האישי עם הסרט – שהיה הדבר הכי מצחיק בעולם – ושמו: ביג לבובסקי (The Big Lebowski).
מה הבנו ממנו אז? כנראה שלא המון. אחי האמצעי היה בן 13-12, אני בן 7-6. לא ידעתי ממש מה הם פציפיזם או ניהיליזם. כנ"ל לגבי קומוניזם, בולשביזם, לניניזם, פאשיזם, נאציזם וקפיטליזם. לא ידעתי פורנוגרפיה מה היא, וכמו כן מהו האבסורד. לא קלטתי שהדוּד (ג'ף ברידג'ס) הוא היפי סטלן וגם לא היו ברורים לי המונחים "פלאשבק אסיד" ו"צינגלה" (אבל המילה "צינגלה" שעשעה אותי מאוד), ומובן שלא הייתי בקיא בענייני מלחמת המפרץ ומלחמות וייטנאם וקוריאה.
ועם זאת, גם בלא הבנת רעיונות ביג לבובסקי ועומקיו הפילוסופיים – שמצויים בו למכביר ולמשעי, כיאה לרוב סרטי האחים כהן – הפקנו ממנו הנאה צרופה: משלל הדמויות האקסצנטריות, שגולמו בדיוק מופתי; מסינרגיית השילוש הקדושה בין הדוּד, וולטר (ג'ון גודמן) ודוני (סטיב בושמי); ממלאכת הבימוי שכל פסיק ממנה מלמיליאן; ממלאכת הצילום (של רוג'ר דיקינס) שכל פריים ממנה מלמיליאן; מכמות הקללות המכובדת ואופני הגייתן השונים; מגודש הציטוטים האלמותיים שלמדנו לדקלם בעל־פה; מהפסקול המוזיקלי המעולה שהגניב והצחיק אותנו; ומהעלילה הגזורה, שאולי נדמית כסבוכה, אך אינה מובילה לדבר ולא מהותית לספיגת החוויה.
לוס אנג'לס, תחילת שנות התשעים. ג'פרי לבובסקי, המוּכּר בכינויו "הדוּד" (The Dude), חוזר לדירתו הצנועה מהסופרמרקט (שבו רכש קרטון חלב בודד בהמחאה בסך 0.69 סנט) ומותקף בידי שני בריונים (מארק פלגרינו ופיליפ מוּן). הם טוענים שאשתו חייבת כסף למעסיקם ג'קי טריהורן (בן גזארה), מפיק סרטים פורנוגרפיים, ואחד מהם אף משתין על שטיחו של הדוּד. במהרה מתברר שהלבובסקי שלפניהם אינו המיליונר הנשוי שהם מחפשים, אלא היפי מובטל ורווק, חובב בַטלוּת, כדורת, מריחואנה, קוקטיילים מסוג "רוסי לבן" ואת להקת קרידנס.
התקרית מוציאה את הדוּד משִגרתו כדי לדרוש מלבובסקי "הגדול" (דייוויד האדלסטון) פיצוי על שטיחו האהוב, ש"עשה" את החדר וקשר יחדיו את חלל הסלון – בחירה שתוביל להשתלשלות האירועים הביזארית שכרוכה בגורלו. והינה לא חולף זמן רב והדוּד מתבקש לשמש בלדר במסירת כספי כופר, לאחר שנדמה שבּאני, אשת לבובסקי, נחטפה על ידי אותם "משתיני שטיח" שהתנכלו לדוּד.
הנאתם של האחים כהן, ודרכם בקודש, היא להביא פרספקטיבות שונות על המציאות לכדי התנגשות. שפע רעיונות ומושגים, שתלויים זה בזה כפי שהם עצמאיים זה מזה, נפגשים יחדיו: מוסר מול אי־מוסר, סדר מול כאוס, אִיזְם מול איזם אחר. הכהנים מציעים שדְּבֵקוּת בני האדם באידאולוגיות עלולה להוביל להתנגשות בלתי נמנעת בין האידאולוגיות ראשית ובין בני האדם שנית. סרטיהם מהווים סגסוגות סוּגתיוֹת שבסיסן הוא האבסורד, וכזה הוא ביג לבובסקי: קומדיית פשע ששורשיה נטועים ביצירות המערבון והנוּאָר, ושמוגדרת לרוב גם כ"סרט הסטלנים" הגדול מכולם.
הדימוי שפותח את הסרט שולח אותנו לזירת המערבונים. נוף מִדְבָּר, שירם של Sons of the Pioneers ("בני החלוצים"), Tumbling Tumbleweeds ("כדורי־עשב מתגלגלים"), וכדור־עשב שמתגלגל עם הרוח – נודד בעצלתיים דרך הערבה הצחיחה, רחובות לוס אנג'לס, וחופיה. ברקע מקריין "הזָר" (סאם אליוט), מספר סיפורים יודע־כול שאף מופיע באמצע הסרט ובסופו: "אי־שם במערב חי טיפוס שאני רוצה לספר לכם עליו". מבטאו הדרומי כבד – ספק טקסני, ספק עד כמה אותנטי.
חיבורו של הזר לממדי המרחב והזמן בביג לבובסקי רופף, ונוכחותו מרגישה כמעט מיתית. הוא מפרש את המתרחש בשפתו הציורית והפילוסופית, ובעת הופעתו על המסך הוא פונה ישירות אלינו הקהל. דמותו מייצגת את "רוח המערב" (The Spirit of the West) – מין הדהוד של מערבוני העבר, שגילמו את המערב האמריקאי הישן על אין־ספור רבדיו. הזר הוא נשמת המערבונים שעידנם חלף מן העולם, שהתגלגלה והתגלגלה עד שמצאה עצמה בזמנים מודרניים. ומה עושה את המערבון? ובכן, בדרך כלל האקדוחן או הבוקֵר: הגיבור.
ו"מה עושה את הגבר?" שואל לבובסקי הגדול את הדוּד, לאחר שקיבל את מכתב הכופר בעבור בּאני, "המוכנות לעשות את הדבר הנכון, בכל מחיר?". לכך הוא משיב "בטח, זה וצמד אשכים". ואכן, ברוב המוחלט של המערבונים (והנוארים) הגיבור הוא גבר, שמוכן לעשות את הדבר הנכון גם אם יידרש ממנו מחיר אישי כבד וביצוע פשרות מוסריות (מה מגדיר דבר כ"נכון", זו שאלה לדיון אחר). הוא אינו מושלם, אבל בר־יכולת לעמוד במשימתו: השבת הסדר על כנו. ומשום כך, הוא נחשב לגיבור.
בביג לבובסקי הסדר היה שב על כנו כנראה גם בלי התערבות הדוּד. ובכל זאת, הוא גיבור הסרט – או לכל הפחות "אדם" הסרט. וכך מקריין הזר: "לפעמים יש אדם... לא אוֹמר גיבור, כי מה זה גיבור? אבל לפעמים יש אדם [...] השייך לזמנו ולמקומו. שמתאים בדיוק. וזה הדוּד, בלוס אנג'לס".
שורשיו הנוספים של ביג לבובסקי נטועים כאמור בסוגת הנואר, ובכתבי ריימונד צ'נדלר ספציפית – הסופר והתסריטאי האמריקאי שגיבור ספריו הוא הבלש הפרטי פיליפ מארלו. דמותו הופיעה בשבעה ספרים וגולמה ב־11 סרטים, הבולטים שביניהם היו התרדמה הגדולה (The Big Sleep) מ־1946 בבימוי הווארד הוקס וכיכובו של המפרי בוגרט, ושלום לנצח (The Long Goodbye) מ־1973 בבימוי רוברט אלטמן וכיכובו של אליוט גולד.
בלב סיפורי הנואר ניצבת תעלומה סבוכה ופתלתלה. ישנם תככים ומזימות, טעויות בזיהוי, גברים חזקים עם מניעים אפלוליים, אישה עוצמתית ומינית (פאם פאטאל) ומִפְנִים עלילתיים. ביג לבובסקי ניחן בכול: יש בו תעלומת חטיפה ותעלומת משנה של מזוודה אבודה ובה מיליון דולר; מיליונרים בעלי מניעים לא ברורים (לבובסקי וטריהורן); אישה חזקה ומינית (בתו של לבובסקי, מוֹד, בגילומה של ג'וליאן מור); טעויות בזיהוי (של אנשים, מזוודות ומכוניות); וכן מִפְנִים עלילתיים רבים. אבל בבסיס הכל, על תקן הבלש הפרטי נמצא... ובכן – הדוּד.
הדוּד הוא ההפך הגמור מפיליפ מארלו. שיערו ארוך ועל פניו זקן־תיש, מלתחתו מרושלת, הוא מסטול או שתוי רוב הזמן, עצלן עד כדי שהוא מאמץ לחיקו ומדקלם משפטים ששמע, והוא נשען על תחושות בטן כי אין לו בדל ראיה: "זה מקרה מסובך מאוד." הוא אומר למוֹד, "המון פרטים ופרטי פרטים. למזלי, אני מקפיד על משטר סמים קשוח כדי לשמור על, את יודעת, ראש גמיש". הדוּד אפילו לא נשכר כבלש אלא כבלדר (תפקיד שבו הוא מפשל), ואם לא היו משתינים על שטיחו ייתכן שכלל לא היה טורח לשבור את שגרת סטלנותו היום־יומית וכל העלילה הייתה נחסכת ממנו (ומאיתנו).
אבל הדוּד רוצה את השטיח שלו בחזרה. אז הוא נשאב לתוך התעלומה בכל זאת, מאיר את דרכנו בעולם הסרט; כבלש, אבל לא ממש. וכמו הבלש־שאינו־בלשי, גם התעלומה־אינה־תעלומתית. כל מִפנה בה ובעלילה (לרבות פישוליו של הדוּד) מתגלה כמבוי סתום ואבסורדי למדי, שמחזיר את הדוּד היישר לשגרת העישונים והקוקטיילים בביתו, ואל אולם הכדורת – בדרך לחצי גמר ליגת דרום קליפורניה שבו הוא עתיד להשתתף עם וולטר ודוני.
החלטת הכהנים למקם את עלילת הסרט בלוס אנג'לס של שנות התשעים היא, אולי ובין השאר, התרפקות על עבר שכבר אינו. בשנות התשעים תעשיית הקולנוע משתנה במהרה והופכת דיגיטלית ותלת־ממדית, ובה בעת נפתחים עוד ועוד אפיקים ליצירות קולנוע עצמאיות; ערוצי הטלוויזיה מעבירים סיקורי מלחמה בשידור חי מן הצד השני של העולם; תפיסות פוסט־מודרניסטיות ממשיכות לפרק את כול שרק ניתן לפרק במציאות; ובו בזמן צץ באופק המֵטָא־מודרניזם, וממתין לשקיעת הפוסט־מודרניזם. עידן הטלוויזיה מתחיל בגסיסתו – יחי עידן האינטרנט.
להוליווד היסטוריית מערבונים ונוארים ענפה, אבל הזמנים מתקדמים והתופעות מתחדשות וכבר זמן־מה שאלו נקראים נאו־מערבונים ואלו נאו־נוארים. ערגתם של הכהנים כלפי העבר מורגשת היטב (ברוב סרטיהם). אך מעבר להתרפקותם גרידא, לוס אנג'לס של שנות התשעים היא זירה שמאפשרת להם לבצע את מהלך ההתנגשות שהם כה אוהבים. אם סוגות המערבון והנואר היו בעבר דואליסטיות בטבען (בהעמדתן טוב ורע מוחלטים זה נגד זה), העולם של ביג לבובסקי מורכב מאין־ספור פרספקטיבות. מי טוב ומי רע, מי צודק ומי טועה? לא ברור.
וולטר – יהודי גֵּר שמרבה בגידופים ובכעסים, שנושא עימו טראומות ממלחמת וייטנאם ומנישואיו הקודמים, ורואה את המציאות בגווני שחור ולבן נוקשים; לבובסקי וטריהורן – קפיטליסטים שבראש מעייניהם כסף, מעמד וכבוד; ה"חוטפים" (פיטר סטורמר, טוֹרסטן וֹגס ופלי מהצ'ילי פפרס) – ניהיליסטים שמשמעות החיים לפיהם היא שהחיים נטולי משמעות; מוֹד – פמיניסטית ואומנית של אומנות "וגינלית", שמוֹרדת באביה ובאימָּה החורגת; ג'יזס קווינטנה (ג'ון טורטורו) – עבריין מין מורשע ויריבם המר של הדוּד, וולטר ודוני בכדורת; סמוקי (ג'ימי דייל גילמור) – פציפיסט שבסך הכל רצה לשחק כדורת ונתקל בוולטר ובקנה אקדח קוֹלְט M1911; דוני – התגלמותה של תמימות טהורה; והדוּד, שרק רוצה את השטיח שלו בחזרה.
אנדרלמוסיה. ניסיון לעשות סדר באי־הסדר נדמה כבלתי אפשרי, והתעלומה שהדוּד "מתבקש" לפתור כדי להשיב את הסדר על כנו – ואת שטיחו לסלונו – היא בגדר מהומה רבה על לא דבר ("היא בטח חטפה את עצמה", מציע אחרי שהתבקש לשמש בלדר). כל קיר שבו הוא נתקל, כל כישלון במישרין או בעקיפין, מאותתים לדוּד מה שוולטר אומר לו במילים: "Fuck it, dude. Let's go bowling". קדימה לאולם הכדורת, ואז קדימה הביתה – היכן שיקשיב בוודאי מסטול לקלטת צלילי לווייתנים או צלילי כדורת.
לקראת סיום, נשאלת שאלה: אם הסרט מתרכז לחלוטין בדוּד, מדוע שמו הוא ה"ביג" לבובסקי ולא ה"ליטל" לבובסקי (או "הדוּד")? אציע שאולי – רק אולי – הכוונה היא בכל זאת לדוּד? כי מעבר לשורשי המערבון והנואר ולמעגליות הסטלנית הסתומה, ומעל לכל האידאולוגיות: הדוּד הוא התגלמות ההוויה וההיות בזמן; ה־isness שמתעלה על כל ism.
הוא שמח בחלקו ומרוצה משגרתו הפשוטה, עד שהיא נלקחת ממנו והוא יוצא להשיבה. וחרף המהומה ולמרות הסבל הפוטנציאלי שנלווה אליה – נראה שהוא די בסדר. לבובסקי המיליונר, לעומת זאת, טורח להקטין את הדוּד כמעט בכל הזדמנות שמתאפשרת לו, ואף מפברק חלק מפרשיית החטיפה מטעמים אישיים. מכאן שלדוּד העליונות (והגדוּלה) על לבובסקי המיליונר, שחשיבותו העצמית המוחלטת, עד אובססיבית, מקטינה אותו לעומת הדוּד (כן, כן. אין ספק שהפרשנות דורשת: Yeah? Well, you know, that's just like uh, your opinion, man).
בסיום הסרט הזר נפרד לשלום מהדוּד: "קח את זה בקלות" הוא אומר, והדוּד משיב "Yeah, well. The Dude abides". למילה "abides" כמה מובנים, אך במקרה שלנו האמירה "The Dude abides" שוות ערך ל"The Dude is", כמו איזו מין תפיסת זֵן (בתרגום האולפנים המשפט תורגם כך: "הדוּד שורד").
הדוּד חי, מסכים להסכים עם אשר יופיע וידרוש בהסכמתו; הדוּד זורם, כמו זרימת רגעי הזמן שזורם בעצמו; הדוּד ממשיך הלאה, כדי לראות מה הלאה; הדוּד מתמיד קדימה, כדי לפגוש בהמשך את התמדתו קדימה; הדוּד שוהה בהווה, כי רק בהווה ניתן לשהות. "לפעמים אתה אוכל את הדוב", מציע הזר לדוּד, "ולפעמים – ובכן – הוא אוכל אותך". הדוּד הוא כמו ה"טאמבלוויד" – אותו כדור־עשב המתגלגל לו עם כיוון הרוח הנושבת, שלא יכול ואינו מנסה לשלוט בדבר. אין זה משנה מה יקרה בחוץ וכיצד – הוא ישתדל תמיד בהשתדלותו להשתדל. עלינו לדמיין את הדוּד מאושר.
יום אחד, לאחר משחק כדורת טוב עם חבריו, הדוּד ירבוץ על שטיח סלונו ויעשן לו סיגריית צינגלה ירוקה; ביום אחר הוא ייקרא לדגל, וימצא עצמו מנסה להשיב הביתה מישהי ש"חטפה" את עצמה; ובשני הימים, הוא לא ידע איזה יום היום. "הדוּד." מסכם הזר, "טוב לדעת שהוא שם. לוקח אותה בקלות בשם כולנו, החוטאים".
לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.