top of page

תודה!

הכתבות האחרונות במגזין

עוד במגזין

"כביש אבוד": 25 שנה לסרט הקאלט האניגמטי של דייוויד לינץ'

עודכן: 25 בפבר׳

מוקדם יותר השנה ציינו 25 שנים לצאתו של "כביש אבוד" - סרטו של אשף הסוריאליזם הקולנועי דייוויד לינץ'. לכבוד המאורע, יצאנו לסיבוב חוזר באותו כביש אבוד ושבנו עם סקירה עכשווית ומעט פילוסופית. אזהרה: היא עלולה לערער את מציאותכם.

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 


קול גברי ומאיים בוקע מתוך מערכת האינטרקום בבית מדיסון: "דיק לוראנט מת". מי זה דיק לוראנט? למה הוא מת? קולו של מי נשמע באינטרקום? פרד מדיסון (ביל פולמן) לא טורח לשאול, וכשהוא מביט החוצה מבעד לחלון הוא לא רואה איש.


כך נפתחת עלילת כביש אבוד (Lost Highway), סרטו של דייוויד לינץ' משנת 1997: בשאלות ובמסתורין. מי שמכיר את האיש לא יופתע. קולנוען כפי שהוא שחקן, כפי שהוא מוזיקאי וצייר ומספר סיפורים של הסוריאליסטי ופילנתרופ שדואג לקדם את המדיטציה הטרנסנדנטלית – לינץ' הוא איש אשכולות אניגמטי למדי, שנתפס לעיתים כאקסצנטרי כמו האקסצנטריות עצמה.

זמן־מה חולף מאז הצלצול באינטרקום. פרד ואשתו רנה (פטרישה ארקט) מקבלים מעטפה לפתח ביתם, בתוכה נמצאת קלטת וידאו ובה תיעוד של חזית הבית. אחריה מגיעה קלטת נוספת ובה תיעוד מבהיל של פרד ורנה ישנים במיטתם. המשטרה עורכת בדיקה בבית הזוג שלא מניבה אף קצה חוט, ולבסוף מתקבלת קלטת וידאו נוספת, מעוררת־פלצות. בנקודה זו כביש אבוד מעלה הילוך ומשגר עצמו אל החלל החיצון.


לא אמשיך בתיאור העלילה, לא רק כדי לא להרוס למי שטרם צפו בסרט, אלא מפני שהיא לא בדיוק מהותית לנו – או לסרט לצורך העניין – וכי חבל לשים את חווית הצפייה במילים. כך או כך, חיפוש אחר היגיון בעלילה של כביש אבוד (וכן ברוב יצירותיו של לינץ') משול לחיפוש חמצן בחלל החיצון (שאליו, כאמור, שוגר הסרט).

"דיק לוראנט מת". מתוך "כביש אבוד" | צילום: באדיבות October Films
"דיק לוראנט מת". מתוך "כביש אבוד" | צילום: באדיבות October Films

מדובר, בערך, במותחן פסיכולוגי נאו־נוארי: אחד אלים ואפל, מפחיד וארוטי, מזעזע ומעורער, מצחיק ואבסורדי – עם גנגסטרים, פאם פאטאל בלונדינית, כפילויות, שינויי זהויות, תעתועים וחזיונות, חתיכת פסקול, סוריאליזם חובק־כל, ומנה גדושה של קוּל. סרט שכשסיימתי לצפות בו לראשונה, העלה בי את צמד המילים "מגניב בטירוף".


כביש אבוד הוא סרטו הראשון של לינץ' מתוך שלושה (נטולי קשר עלילתי) שמתרחשים בלוס אנג'לס. השני הוא מלהולנד דרייב (Mulholland Drive) משנת 2001, אותו ממצב הקונצנזוס כזיקוק החזון הלינצ'י וכיצירת המופת הקולנועית שלו – והשלישי הוא אינלנד אמפייר (Inland Empire) משנת 2006, שמפלג את הקהל כולל את מעריצי לינץ' עקב נטייתו לסוריאליזם וחוסר קוהרנטיות מוחלטים (ואורכו בן שלוש השעות). כביש אבוד יושב איפשהו ביניהם.

עלילתו מסתמנת בתחילתה כמעין תעלומה בלשית מבעיתה למדי מסוג "מי עשה את זה?" ("Whodunit") ולה מספר תעלומות משנה: מי זה דיק לוראנט? מי או מה הרג אותו, ומדוע? מי צילם את קלטות הווידאו ומדוע הניח אותן בפתח בית מדיסון? ואיך זה שהמשטרה לא מצאה דבר?


אלו רק חלק מהשאלות, והן מצטברות לערמה בעוד הנרטיב נדמה כהופך מורכב יותר. אולם ההפך הוא הנכון: הנרטיב מתרופף, וככל שהוא מתקדם מתבהר כי מתן מענה לשאלות איננו בראש מעייניו – אם הוא בכלל במעייניו.

ביל פולמן ופטרישה ארקט. מתוך "כביש אבוד" | צילום: באדיבות October Films
ביל פולמן ופטרישה ארקט. מתוך "כביש אבוד" | צילום: באדיבות October Films

במקום לאמץ מסגרת נרטיבית שמציעה תשובות, לינץ' בוחר כהרגלו בקודש בהפשטה, עד שהשאלה המרכזית שנותרת היא "מה לכל הרוחות קורה פה?". בנקודה בה הסרט משגר עצמו לחלל החיצון, הנרטיב מרגיש כאילו נשמט אל תוך כלום, והרי ששם למעלה – בעלטה הדוממת שבין גרמי שמיים – כוח הכבידה מועט ומואט לכדי אבסטרקציה. לינץ' מזכיר לצופה שדווקא בעולם חסר־היגיון - הכל הגיוני.


הטירוף מתחיל כבר בכתוביות הפתיחה, שמתרחשות דרך נקודת מבטה של מכונית הדוהרת בכביש דו־נתיבי חשוך. שירו של דייוויד בואי I’m Deranged ("אני מופרע") מתנגן ברקע ומעיד במידת־מה על "רמת האפייה" של הממשמש ובא. המכונית (המצלמה) מפלסת ומאירה את דרכה בחשכה המוחלטת שעוטפת את הכביש, שועטת היישר קדימה על קו הקטעים הצהוב שמפריד בין שני הנתיבים.


וכפי שהסיקוונס פותח את הסרט הוא גם חותם אותו בכתוביות הסיום. עניין זה מקנה לכביש אבוד – בהתכתבות מסוימת עם הנרטיב – צורה של לולאת מוביוס: צורה דו־ממדית בעלת צד אחד בלבד, פרדוקסלית מבחינה מרחבית שכן פנים הלולאה הוא החוץ ולהפך. האם הכביש הזה, שנדמה כאין־סופי ומוגדר ככביש "אבוד", מוביל לאיפשהו? מגיע מהיכנשהו? התעלומות מתרבות והמסתורין מתעבה.

"מה לכל הרוחות קורה פה?" בלת'זר גטי. מתוך "כביש אבוד" | צילום: באדיבות October Films
"מה לכל הרוחות קורה פה?" בלת'זר גטי. מתוך "כביש אבוד" | צילום: באדיבות October Films

אגב מסתורין, אחת מדמויות המפתח בסרט היא "איש המסתורין" (רוברט בלייק). הוא מופיע במספר צמתים מרכזיים בעלילה וביכולתו להיות בכל מקום שרק ירצה ומתי שירצה – עד כדי כך שיש לו השפעה אולי מוחלטת על צורת הסרט. כך למשל כשהוא ניגש אל פרד מדיסון באיזו סצנת מסיבה, המוזיקה נמוגה לחלוטין כשצליל מאיים בעומקו מחליף אותה.


הוא טוען בפני מדיסון שממש עכשיו – תוך כדי שיחתם – הוא גם נמצא בביתו. מדיסון, כמובן, ממאן להאמין, אז איש המסתורין מגיש לו טלפון נייד ומבקש ממנו שיתקשר לביתו. הוא אכן מתקשר, ובצד השני עונה לו איש המסתורין: "אמרתי לך שאני כאן". המום, מדיסון שואל אותו מיהו וכיצד עשה זאת, לכך איש המסתורין – זה שבמסיבה וזה שבביתו של מדיסון – מגיב בצחוק יחדיו.

כשיצא לעולם לפני 25 שנים, כביש אבוד התקבל בתגובות מעורבות של המבקרים. מחד נשמעה ביקורת מסוימת על חוסר הקוהרנטיות ומשמעותו הסתומה, ומאידך ניתנו מחמאות על עשייתו הקולנועית המסוגננת והסוריאליסטית.


עם השנים הוא זכה להערכה מחדש – הן כסרט בפני עצמו והן כפיסה במכלול יצירתו השלם והייחודי של לינץ', שכל פיסותיו מתחרות זו בזו ברמת הפולחן אליהן הגיעו. קשה לשים את האצבע במדויק על מרכיבי הקסם שגלומים ביצירותיו ושהופכים אותן לפולחניות, אבל אולי יותר מכל תורמת לכך אווירת המסתורין בה הן שקועות.

רוברט בלייק כאיש המסתורין. מתוך "כביש אבוד" | צילום: באדיבות October Films
רוברט בלייק כאיש המסתורין. מתוך "כביש אבוד" | צילום: באדיבות October Films

מהותה החמקמקה של המילה "אווירה" (atmosphere מיוונית: "אַטְמוֹס" – אֵד או גז, "סְפְרָה" – כדור; מילה המסמנת איזה בְלִיל כמעט מופשט שלא ניתן לאחוז בו) מקשה מעט להגדיר אותה בדיוק מילולי, במיוחד כשמדובר באווירת "מסתורין". עם זאת, ניתן לאפיין אחת כזו באופן אסוציאטיבי ופשוט למדי – ובהישען על עולם פנימי של רגשות וערכים סובייקטיביים, כולנו חשים "אווירה" באופן שונה. לינץ' ממש נשען על כך.


יצירתו אמנם חידתית, אך היא אינה שכלתנית כפי שרבים חושבים שהיא. היא עמוסה בסמלים, מטאפורות ובמשמעויות אפשריות – בהחלט – אולם לינץ' לא מטמין בה בכוונה תחילה סודות שיש לפצח והוא גם לא מבקש מהצופה לעשות כן. אדרבה – לדעתו הניסיון להדביק לאמנות פירושים עלול למסגר אותה. לינץ' מעוניין שנתמסר ושנחווה את יצירתו, בפשטות, כחוויה: חישתית, רגשית, אינטואיטיבית, המורגשת דרך היותנו קיימים ותו לא. זהו גם תהליך יצירתו – פשפוש מדיטטיבי ברעיונות ומה שבא ברוך הבא. כל רעיון נרשם ונשמר לעת תגיע שעת הצורך.

לינץ' בונה אווירה דרך החיבורים הדקיקים שהוא מבצע בין מילים לתמונה לקול ולמוזיקה (הוא היה אחראי על עיצוב הסאונד ברוב יצירותיו); בהחלטות הליהוק; בסגנונו מלא הניגודים, האפל והמבעית מצד אחד והקליל והאבסורדי מן השני; בייצוגו את המציאות כטבעית ועל־טבעית בה בעת, במן מהלך של ריאליזם קסום (Magic realism). כביש אבוד הוא כל אלו ועוד – מקורקע במציאות, עד שמסתמן שהמציאות עצמה לא מקורקעת.


זו אמירה על הקולנוע כמדיום מאחז עיניים, שהטריק שלו פשוט יותר משל כל קוסם: להניע תמונות קפואות קדימה בזמן. בדומה למציאות עצמה, למעשה, שמתקיימת מול עינינו מדי רגע שאנחנו מתקיימים בה. האם קיימת אמת בקץ התעתוע או שמא הכל נעשה למראית עין? לינץ' אוהב לשחק עם נקודת ההיפרדות בין האשליה למציאות וכן עם נקודת המפגש ביניהן – שתי נקודות, שהן בעצם אחת. כשלוקחים צעד נוסף לאחור מתברר כי הנקודה האחת אינה באמת נקודה, והמציאות אינה באמת מציאות.

ביל פולמן. מתוך "כביש אבוד" | הצילום: באדיבות October Films
ביל פולמן. מתוך "כביש אבוד" | הצילום: באדיבות October Films

בין הרהוריו בספרו לתפוס את הדג הגדול: הרהורים על מדיטציה, תודעה ויצירתיות (Catching the Big Fish: Meditation, Consciousness, and Creativity) לינץ' כותב על אמנות, פילוסופיה, רוחניות ומכניקה קוונטית.


דרך אמנותו הוא מבקש להנכיח את הרעיון שהכל אחד. הוא, אנחנו, היקום וכל השאר: שדה אחד שלם ומגובש של חלקיקים. אוקיינוס בלתי־נתפס של חומר, שרובו המוחלט (כ־99% ממנו) הוא בכלל מרחב ריק. אם אבחן את ידי באמצעות מיקרוסקופ מתקדם מספיק, אוכל להבחין שהמולקולות שמרכיבות אותה מרוחקות מאוד זו מזו. אף על פי כן – זוהי יד, והיא קיימת, כנראה, כפי שהכל נדמה כקיים וכמגובש.

הקומיקאי המנוח ביל היקס אמר פעם כך: "כל החומר [בקיום] הוא בסך־הכל אנרגיה מרוכזת בתנודה איטית – כולנו תודעה אחת שחווה את עצמה סובייקטיבית, אין כזה דבר מוות, החיים הם רק חלום וכולנו יצירי הדמיון של עצמנו. הנה טום עם תחזית מזג האוויר". אפרופו מזג אוויר – הידעתם שלינץ' מנהל ערוץ יוטיוב (בשם David Lynch Theater) שאליו הוא מעלה באופן יום־יומי את תחזית לוס אנג'לס, אותה הוא מגיש מביתו? איזה איש.

 

לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.

Comments


bottom of page