- 4 באוק׳ 2023
- 28 בספט׳ 2023
- 21 בספט׳ 2023
- 13 בספט׳ 2023
קומדיות רומנטיות מוצלחות תמיד יודעות לעשות טוב על הלב (או לפעמים את ההפך הגמור). אז חברנו לאפליקציית ההיכרויות "לומינו" - וחזרנו עם מצעד 10 הקומדיות הרומנטיות שפשוט אסור לכם לפספס.
להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו!
בחלוף השנים ראינו בקולנוע אינספור קומדיות רומנטיות. חלקן גרמו לנו לצחוק בלי הפסקה, אחרות הובילו אותנו להרהר על החיים ועל מערכות יחסים והיו גם כאלו ששברו לנו את הלב. אחרי צלילה חוזרת לכמה מהסרטים הטובים ביותר בז'אנר, חברנו לאפליקציית ההיכרויות לומינו - וסידרנו לכם מצעד עם 10 סרטים שאם טרם צפיתם בהם, אתם פשוט חייבים.
לפני שנתחיל, רק נספר לכם שלומינו מחברת בין אנשים שחולקים אמונות, ערכים ותחביבים משותפים - כולל הטעם שלכם בסרטים וסדרות. אוהבים אקשן או רומנטיקה, מדע-בדיוני או היסטוריה, כלבים או חתולים, בוקר או לילה? תפסיקו לדפדף באפליקציות - ובואו למצוא זוגיות או חברים בראש דומה.
וכעת, מתחילים...
קח את זה כמו גבר
עבורי, אי-אפשר לכתוב על סרטי קומדיה-רומנטית בלי לדבר תחילה על קח את זה כמו גבר (Forgetting Sarah Marshall), שאגב ציין מוקדם יותר השנה 15 אביבים מאז עלה לאקרנים.
זהו סרטו הראשון כבמאי של ניקולס סטולר, שבהמשך דרכו ביים גם את צמד סרטי שכנים ולאחרונה אף את אין גברים כאלה (Bros). במרכז הסיפור, מוצגת דמותו של פיטר - בגילומו הנפלא של ג'ייסון סיגל (איך פגשתי את אמא) - בחור מעט פתאטי, מעט מקסים והרבה בין לבין, שבת-זוגו כוכבת העל (קריסטן בל) עזבה אותו לטובת אליל הרוק אלדוס סנואו (ראסל ברנד בהופעה קורעת).
בדרך-לא-דרך, שלושתם מוצאים עצמם בחופשה בהוואי - שמתגלה עד מהרה כמיקום המושלם לז'אנר הקומדיה הרומנטית. ההברקה של הסרט איננה רק בדבר היותו מצחיק עד דמעות (שורה אחת קטנה של פול ראד שוברת אותי מצחוק עד היום), כי-אם בהופעות המשחק הכיפיות ומלאות החן של כלל הקאסט ובדיון היפהפה שהוא מעלה על השאלה: "כיצד להתמודד עם פרידה?".
הרומן שלי עם אנני
אי-שם בשנות ה-70 וה-80, וודי אלן היה אחד הקולות המשפיעים, המקוריים והבולטים ביותר בעולם הקומדיות הרומנטיות. סרטו הרומן שלי עם אנני (Annie Hall) מ-1977, נחשב עד היום ליצירה חלוצית ופורצת-דרך בז'אנר - הודות לכמה מאפיינים אותם שזר בתבונה רבה.
ראשית, בניגוד לרבים מסרטי הסוגה ששאפו אז להיות קלילים ומשעשעים בטיבם, אלן הכניס לסרטו אלמנטים מציאותיים ורציניים יותר. כמו-כן, גם פתיחת הסרט, בה הוא שבר את הקיר הרביעי - ומדבר אלינו במונולוג פתיחה מהורהר ובוגר - הייתה יוצאת-דופן וכמו מכניסה אותנו כקהל לתודעתו של הגיבור. הסרט גם משלב עלילה לא ליניארית (היי לגולש טרנטינו) וסצנה מצוירת, דבר שנגד אז את כל המוסכמות האפשריות.
בטקס של אותה השנה, הרומן שלי עם אנני הועמד לחמשת פרסי האוסקר החשובים ביותר, מהם הוא קטף ארבעה: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, השחקנית הטובה ביותר (עבור דיאן קיטון) והתסריט המקורי הטוב ביותר. רק אלן, שזכה בפרס על בימוי, לא קטף את הפסלון לשחקן הראשי הטוב ביותר, שהלך בסוף לריצ'רד דרייפוס על תפקידו בדירה לשניים (The Goodbye Girl) הנשכח.
סקוט פילגרים נגד העולם
לא הסרט הראשון שהייתם מצפים לראות במצעד כזה, נכון? לא נכון. סקוט פילגרים נגד העולם (ואני מסרב לקרוא לו בשם שנבחר לו כשהופץ בארץ), הוא כנראה הקומדיה הרומנטית הכי נוטפת סטייל שנוצרה אי-פעם.
בימים בהם מייקל סרה עוד היה מגניב, כריס אוונס עוד לא היה קפטן אמריקה ומרי אליזבת' וינסטד הייתה הקראש של כל תלמיד תיכון - אדגר רייט התאים את ז'אנר הקומדיה הרומנטית לסגנונו הייחודי. הסיפור פשוט: לסקוט (סרה) יש חברה חדשה, אבל כדי לזכות בליבה באמת הוא צריך להביס שבעה אקסים אפלים מעברה.
מעבר להופעות הקורעות מצחוק (מילה טובה גם על קירן קאלקין, הרבה לפני הופעתו האדירה ביורשים), הסרט מעוטר גם במוזיקת רוק מחשמלת, שאת חלקה כתב וביצע גם הזמר בק (Beck). האחרון גם שימש כהשראה עבור הלהקה הפיקטיבית של סקוט וחבריו בסרט, Sex Bob-Omb, שנמצאת כאן כדי לגרום לכם לחשוב על מוות ולהיות עצובים וכאלה (מי שמזהה את הפָּרַפְרָזָה שעשיתי כאן - הרוויח).
500 ימים עם סאמר
זואי דשנל וג'וזף גורדון-לוויט נהנים מכימיה מופלאה ב-500 ימים עם סאמר (Days of Summer) - סרטו הראשון באורך מלא של הבמאי מארק ווב.
עם צאתה אי-שם ב-2009, הקומדיה הרומנטית הזו זכתה להצלחה מרשימה למדי, כשהכניסה יותר מ-60 מיליון דולר מתקציב של 7.5 מיליון בלבד. סייעו לכך פרימיירה מוצלחת בפסטיבל סאנדנס באותה השנה וכן מבנה עלילתי לא ליניארי, שחוזר ומטייל בין זיכרונותיו של הגיבור טום (גורדון-לוויט) על מערכת יחסים שכשלה. את הסיפור החכם, המרגש, המעציב, היפהפה והאנושי כל-כך הזה כתבו סקוט נוסטדטר ומייקל ה. וובר - במה שהיה באופן מפתיע ומעורר השראה התסריט הראשון של שניהם.
קרוב לחמש-עשרה שנים אחרי, 500 ימים הוא עדיין סרט אקטואלי וייחודי בנוף. את ההצלחה הגדולה שלו נדמה שאף אחד מיוצריו לא הצליח לשחזר - לא ווב, לא צמד התסריטאים וגם לא גורדון-לוויט שמאז החל להיעלם בהדרגה מאור הזרקורים. עבורם, נדמה שהסרט יישאר כשיא קולנועי מיוחד במינו.
הבוגר
את הבוגר (The Graduate) של מייק ניקולס המנוח התלבטתי תחילה אם להכניס למצעד שלנו, אבל אני חושב שבלתי-אפשרי לדבר על קומדיות-רומנטיות בלעדיו.
נכון, מדובר בסרט קודר וכשמו, כן, גם בוגר יותר מרוב סרטי הז'אנר, והסיום האייקוני שלו הוא אולי האפל ביותר שניתן לעלות על הדעת עבור סרטים מסוגו - אבל כל אלו רק הופכים את הבוגר לקומדיה-רומנטית לעילא ולעילא. עם צאתו ב-1967, הוא הפך לסרט המכניס ביותר באותה השנה, עם הכנסות שנאמדות בכ-105 מיליון דולר (שווה ערך ל-857 מיליון דולר כיום עם אינפלציה).
כמובן, כשדנים בו אי-אפשר שלא להזכיר את הפסקול האלמותי של סיימון וגרפונקל, שכבר מהדקות הראשונות גורם לנו להבין שמדובר בסרט שנמצא בליגה משלו. גם הופעתו של דסטין הופמן, עליה הוא הועמד לפרס האוסקר לשחקן הראשי הטוב ביותר, הזניקה את הקריירה שלו על אף הפסדו בטקס באותה שנה לרוד סטייגר המנוח (כחום הלילה).
חצות בפריס
שקלתי אם להכניס שני סרטים של וודי אלן למצעד, ולבסוף אהבתי הרבה ליצירתו הזו אכן הכניעה אותי. חצות בפריס (Midnight in Paris) הוא סרט קסום במלוא מובן המילה: סיפורו על גיבור שמרגיש מנותק מסביבתו ונשאב לתקופת זמן אחרת, מקנה לו ממד חלומי-סוריאליסטי; והשחזור ההיסטורי בו - פריס של שנות ה-20, ימי הדור האבוד - הופך את הקומדיה הרומנטית הזו לצבעונית ומבדרת אף יותר.
אלו לא רק אוון וילסון ומריון קוטיאר שנהדרים יחד, כי-אם גם קשת הדמויות ההיסטוריות האקסצנטריות שמקיפה אותם: טום הידלסטון (הנוקמים) כפרנסיס סקוט פיצג'רלד (הסופר מאחורי גטסבי הגדול), אדריאן ברודי כסלבדור דאלי, קורי סטול (אנטמן) כארנסט המינגווי או קתי בייטס בתפקיד הסופרת גרטרוד שטיין - וזוהי רק רשימה חלקית.
כולם זורחים ונהנים כאן ומייצרים יחד קומדיה-רומנטית שמעבר להיותה שנונה, מצחיקה ומעוררת אמפתיה, מצליחה גם להעניק ערך מוסף ולמד קצת, קצת על ימים בהם נוכל רק לחלום לבקר.
50 דייטים ראשונים
סרטים של אדם סנדלר נעים על הסקאלה בין הצלחה ענקית להתרסקות איומה. אבל אם תשאלו אותי, למרות ההומור הילדותי, הרעיונות הרפטטיביים וכישורי המשחק הממוצעים - ברבים מסרטיו של סנדלר יש בכל זאת קסם שהופך אותם ראויים למעמד של קאלט. כך גם במקרה של 50 דייטים ראשונים.
כשהייתי בערך בכיתה ו', הוא היה פשוט להיט בקרב מעגל החברים שלי דאז. בחור שמתאהב בבחורה שסובלת מאיבוד זיכרון לטווח קצר, ומנסה בכל זאת לכבוש את ליבה, יום אחרי יום, כל פעם מחדש. יש בסרט הזה קסם שעובד, יש בו נאיביות אינפנטילית שכמו נעלמה בסרטים מאוחרים יותר בז'אנר; וזה דבר שכל-כך, כל-כך חסר היום, בימים בהם קומדיות רבות מנסות לשחזר את העבר, אך שוכחות את הדבר הכי חשוב: נשמה.
הסרטים של סנדלר לא הכי חכמים, מקוריים או פורצי-דרך, בלשון המעטה, אולם בין שמדובר בקליק, זמר החתונות, האפי גילמור או 50 דייטים - קל מאוד להתאהב בהם. יש בהם האנרגיות האלו של סנדלר, את האהבה הטהורה הזו שלו למה שהוא עושה, את הדיאלוג עם הקהל בגובה העיניים - ולפעמים זה פשוט כל מה שצריך.
הדייט שתקע אותי
בשלהי שנות ה-90, סת' רוגן קיבל את התפקיד הטלוויזיוני הראשון שלו בסדרה זרוקים ויורמים (Freaks and Geeks). בזכות אותה דרמה-קומית, שזכתה מאז למעמד של קאלט, הוזנקו הקריירות שלו ושל כמה מהחבר'ה שכיכבו לצדו ויהפכו לכוכבי קומדיה בשנים שלאחר מכן, בהם גם ג'ייסון סיגל, ג'יימס פרנקו או לינדה קרדליני. מספר שנים אחרי סיום הסדרה והנה רוגן קיבל את התפקיד הראשי הראשון שלו בסרט קומדיה-רומנטית, עמו גם פרץ לתודעה.
הדייט שתקע אותי (Knocked Up), סרטו השני של ג'אד אפאטאו כבמאי, מספר על בן (רוגן) ואליסון (קתרין הייגל) - בחור ובחורה שמכירים במסיבה, שוכבים ומגלים עד מהרה שגורלם נקשר זה בשל זו לנצח: היא נכנסה להיריון. אחת הגדולות של הסרט היא בדבר הצגתו תהליך התגברות ושינוי של גיבור זרוק, מסומם ובטלן, שלומד להפוך לאדם בוגר, מתפקד ומועיל יותר לחברה.
אם לא די בכך, נדמה לי שכאן גם התגבשה לראשונה חבורת הסטלנים הקולנועית של רוגן, סיגל, ג'יי ברושל, ג'ונה היל ופול ראד, שקורעים מצחוק ביחד.
פגוש את ההורים
והנה עוד סרט שאני יכול לצפות בו כמעט בלי סוף. הגדולה של פגוש את ההורים הייתה לא רק ביכולתו לקחת סיטואציה מלחיצה מהחיים, עמה גברים רבים יתמודדו בחייהם – הפגישה הראשונה עם הורי בת הזוג שלהם – ולהקצין אותה. בזכות היצמדותו לטבעיות הקיימת בכל העסק, הוא מצליח גם לחדור ללב ולהראות שבסוף השד לא כל-כך נורא, גם אם אבי הכלה (ברכות אם שמתם לב לרפרנס כאן) קצת משוגע כמו ג'ק ביירנס (בגילומו של רוברט דה נירו).
ובכלל, ההופעה של דה נירו, עליה אף הועמד לפרס גלובוס הזהב לשחקן הראשי הטוב ביותר בקומדיה, היא מתפקידיו הקומיים הנפלאים והיותר טובים משנות האלפיים ואילך. לא בכדי, דמותו זכתה לחיקויים רבים לאורך השנים (החיקוי הקצרצר של דייב פרנקו בשכנים שכבר הוזכר פה, תמיד קורע) – הבעות פניו המדויקות, קולו המשעשע, שפת הגוף כולה, אלו מוכיחים שוב עד כמה דגול הוא כשחקן.
כשלצידו ניצב בן סטילר, שהיה אז בשיאו (בשנה שאחרי הוא יככב בזולנדר ומשפחת טננבאום), התוצאה היא קומדיה-רומנטית שאיננה רק כיפית למדי, אלא גם מעוררת הזדהות, עושה נעים בלב ואפילו מלמדת שיעור יפה וחשוב לחיים. ובל נשכח את ג'ינקס החתול, כן?
כשהארי פגש את סאלי
ונחתום עם קלאסיקה שזכתה בצדק למעמד מכונן - כשהארי פגש את סאלי (When Harry Met Sally) בכיכובם של בילי קריסטל (לנצח מייק ווזובסקי ממפלצות בע"מ) ומג ריאן הנפלאה.
הארי וסאלי נתקלים האחד בשנייה שוב ושוב לאורך השנים. הם הופכים לחברים טובים, ורוצים לקחת את היחסים ביניהם שלב אחד קדימה, אבל חוששים שיחסי-מין יהרסו את החברות ביניהם. במרכז הסיפור נשאלת השאלה: האם גבר ואישה יכולים רק להיות ידידים?
הסרט בבימויו של רוב ריינר זוכה עד היום למעמד של קומדיה רומנטית שהיא בגדר חובה. בין שמדובר בכימיה הנהדרת בין קריסטל לריאן, התסריט השנון או השאלה שמרכזו - שכיום עשויה להיראות קצת פחות רלוונטית - הוא מצליח להיכנס ללב ובענק.
לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.