- 4 באוק׳ 2023
- 28 בספט׳ 2023
- 21 בספט׳ 2023
- 13 בספט׳ 2023
סטנלי קובריק אמר עליו כי הוא "הסרט הכי מפחיד" בו אי-פעם צפה. חזרנו אל "ההיעלמות", סרטו של ג'ורג' סלויזר מ-1988, שהגיע הזמן שתכירו.
להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו!
"אם אתה מביט לתהום לאורך זמן, התהום מביטה בך חזרה".
- מעבר לטוב ולרוע, פרידריך ניטשה.
מה הסרט הכי מפחיד בו אי-פעם צפיתם? שתיקת הכבשים? הצלצול? מגרש השדים? חובבי קולנוע לא-מעטים בטח ישיבו את אחת מהתשובות האלו.
עם זאת, אילו הייתה ניצבת בפני ההזדמנות לשאול את אותה השאלה את סטנלי קובריק - הבמאי האגדי מאחורי סרטים כמו הניצוץ, מטאל ג'אקט או 2001: אודיסאה בחלל - התשובה שלו הייתה שמו של סרט הולנדי מ-1988, ההיעלמות (The Vanishing). סרט ללא רוחות-רפאים, מפלצות או אפילו טיפת דם אחת. אז מה הצליח לעורר בקובריק רגשות עזים עד כדי-כך שהתקשר לספר עליהם לבמאי? בסרט אין הבהלות פתע או מוזיקה מורטת-עצבים, אך הוא חוקר את האחד הנושאים המציאותיים המבעיתים ביותר עבורנו כבני אדם: התמודדות עם חוסר-ודאות ואי-ידיעה.
תיאור העלילה הבסיסי של ההיעלמות מסתתר כבר בתוך שמו הלועזי. "Vanishing" איננה מילה שבאמת קיימת בשפה האנגלית. אנו יכולים להגיד על אדם כלשהו כי הוא "Vanished", כלומר נעלם, אבל המשמעות של "Vanishing" הינה "היעלמות מתמשכת" - דבר הנוגד את תפיסת המציאות שלנו, כך שאין באמת מושג למצב כזה בשפה. במאי הסרט, ג'ורג' סלויזר, טען כי המציא את השם בהתבסס על הרעיון אותו העביר שם הספר The Shining של סטיבן קינג, שהוזכר לעיל, ומוכר לנו בשמו העברי "הניצוץ".
במרכז הסיפור, זוג צעיר, ססקיה ורקס, יוצאים לטיול בצרפת ובדרך לנקודת היעד שלהם הם מחליטים לעצור בתחנת דלק מקומית. בזמן מנוחה קלה על הדשא, הם מחליטים לקבור כמה מטבעות מתחת לאחד העצים כדי שתהיה להם מזכרת כשיחזרו לשם ביום מן הימים. במקביל לשהות של השניים בתחנה, אנו רואים דמות נוספת, גבר בלונדיני, בעל זקן תיש מוזר, שמגיע ברכבו לחנייה של התחנה ומבצע מעשה יוצא-דופן: הוא מלביש תחבושת גבס על ידו הבריאה ונכנס לחנות הנוחות בתחנת הדלק. כדי לקנות שתייה בשבילה ובשביל בן-זוגה, ססקיה נכנסת פנימה גם היא - ונעלמת ללא-עקבות מעל פני האדמה.
עם כזו התחלה, מה תהיה התעלומה ברוב סרטי המתח? כמובן, מי הוא האיש הרע הקשור להיעלמות של ססקיה. אך לא הפעם. באופן כמעט מיידי, אנו עוברים לנקודות מבט של האדם האחראי להיעלמות: מורה כריזמטי לכימיה, אב לשתי בנות צעירות בשם ריימונד לאמורן, המתאר את עצמו בתור הצרפתי היחיד שמעולם לא בגד באשתו. הנרטיב בוחר שלא להסתיר מאיתנו כי ריימונד אחראי להיעלמות של ססקיה. משום שהשאלה שהוא מעלה אינה מי, אלא מה - מה קרה לה?
שלוש שנים עוברות ורקס, בן-זוגה של ססקיה, ממשיך למקד את כל כוחותיו על-מנת לפתור את תעלומת ההיעלמות של בת-זוגו. הוא לא מצליח לנהל מערכות-יחסים נורמליות, לא מסוגל לעבוד וחייו אינם חיים - החיפוש אחר ססקיה מהווה כמעט את עיסוקו היחיד. יום אחד, הוא מחליט שאין לו ברירה אחרת אלא לשים לתעלומה הזו סוף ולשם כך הוא אורז את כל המשאבים האחרונים העומדים לרשותו. הוא עושה את הצעד המכריע, אותו לא נחשוף כדי שתוכלו לצפות בו בעצמכם.
כמו-כן, מלבד התעלומה המצמררת, הסרט מעניק לנו לטעמי את אחת הדמויות המפחידות ביותר שנוצרו בקולנוע העולמי: ריימונד לאמורן. נבל שלא מוצג באור שלילי או באור חיובי, כי-אם מעבר לטוב ולרע. הוא פועל לפי הפילוסופיה של פרידריך ניטשה, בדומה לרוצחים הידועים לשמצה ליאופולד ולוב. ניטשה האמין שהמוסר המערבי המסורתי, שאותו ראה כמבוסס על ערכים נוצריים, איבד את תוקפו בעולם המודרני. הוא טען כי מוסר זה מבוסס על תפיסה שגויה של טבע האדם, השוללת את הדחפים האנושיים הבסיסיים של כוח, יצירתיות ואינדיבידואליזם.
ההיגיון והפילוסופיה של ריימונד מנומקים בצורה לוגית וקרה מאוד. הסרט לא שופט אותו ובמובן מסוים ניתן לומר שהוא אף מזדהה עם האומץ והדביקות שלו במשימה. לאורך הצפייה, תפסתי את עצמי לא-פעם במחשבה כי אני מבין לגמרי את הדמות הזו, וזה מה שהופך אותה לכל-כך מפחידה. כשאנו מבינים בן-אדם ומבינים את מניעי המעשים שלו, באופן טבעי עשויה להתפתח מכך סימפטיה, וכשזו נוצרת לאדם שכל כך נוגד את הערכים עליהם כולנו גדלנו - אנו מתחילים לתהות על מהות הערכים אלו.
צלילה לנבכי הפסיכולוגיה של ריימונד מעניקה את אחד הניתוחים המעמיקים ביותר של סוציופת. כשאנו צופים בדמות איקונית כמו חניבעל לקטר (אנתוני הופקינס) בשתיקת הכבשים, קשה שלא לתהות כמה היה מפחיד אם אדם כזה היה קיים במציאות. אך עמוק בפנים, אני יודע כי לקטר זה הזאב הרע מאגדות הילדים שלא באמת יכול להיות קיים בעולם האמיתי. לעומת זאת, במהלך הצפייה בההיעלמות, מובן לי כעובדה מוגמרת כי אנשים כמו ריימונד חיים בקרבנו - וזה מצמרר. זה נורא.
ההיעלמות מבוסס על ספר משנת 1984, בשם ביצת זהב (The Golden Egg), שנכתב על-ידי טים קראב, סופר, עיתונאי ושחמטאי הולנדי. הסרט, כאמור, בוים על-ידי ג'ורג' סלויזר, שידוע בין השאר גם בתור הבמאי של Dark Blood - סרטו האחרון של השחקן המנוח ריבר פינקס, שהושלם רק כ-19 שנים אחרי מותו הטרגי ושוחרר לבסוף ב-2012.
כדי לחוות את הסרט כראוי, אמליץ לכם לא לצפות בשום טריילרים ולא לקרוא תיאורים נוספים לעלילתו. ככל שתדעו פחות, כך החוויה שלכם תהיה שלמה וחזקה יותר, והכי חשוב, אל תצפו בטעות ברימייק האמריקאי משנת 1993. למרבה הצער, הוא פשוט מפספס לחלוטין את כל הפואנטה של הסרט המקורי, חרף היותו מבוים על-ידי אותו הבמאי ומובל על-ידי קאסט משובח.
כך או אחרת, שלושים וחמש שנים אחרי שעלה לראשונה בבתי הקולנוע, הגיע הזמן שההיעלמות יזכה בכבוד המגיע לו. במהלך צפייתי בו, לא יכולתי להתנתק לרגע, הייתי מהופנט. התסריט החכם שואב לעומקו של סיפור מסתורין מותח, ללא רגע משעמם אחד, כשכל סצנה וכל משפט הנאמר על-ידי אחת הדמויות מקדמים את העלילה קדימה. עוד צעד ועוד אחד עד לסוף הבלתי-נשכח, שנצרב כאחד המטרידים והמפחידים ביותר גם בתודעה הקולקטיבית.
כדי לסכם את התחושה עימה ההיעלמות הותיר אותי, אצטט את מילות הסיום מתוך סרטו המבריק של דייוויד פינצ'ר שבעה חטאים (Se7en): "ארנסט המינגוויי כתב פעם: 'העולם הוא מקום מצוין ושווה להילחם למענו'. אני מסכים עם החלק השני".
לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.
ההיעלמות סרט, ג'ורג' סלויזר