top of page

תודה!

הכתבות האחרונות במגזין

עוד במגזין

"2001: אודיסאה בחלל": 55 שנים לטריפ הקוסמי האולטימטיבי

עודכן: לפני יום 1

יום הולדת פלינדרומי לחידת המופת המיסטית של סטנלי קובריק "2001: אודיסאה בחלל", מהקלאסיקות הקולנועיות הגדולות ביותר. לרגל המאורע, פרשנות פילוסופית למתרחש בסרט, כי רק כך חוגגים אצלנו יום הולדת.

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 


הקדמה (או: שחר הדברים)


מעט לאחר שסרטו של סטנלי קובריק 2001: אודיסאה בחלל (2001: A Space Odyssey) יצא לאקרנים ב־1968, צעיר בן 21 ושמו דייוויד בואי ניגש לצפות בו בבית הקולנוע. "הלכתי כמה פעמים לראות את הסרט, מסטול פיגוזים, והוא הימם אותי. עבורי הוא היה חיזיון". סיפור אחר מתאר אדם בבית קולנוע בסן פרנסיסקו שזינק מבעד לאקרן במהלך הקרנת הסרט בזעקת "זה אלוהים!". וג'ון לנון, מצידו, דאג לצפות בסרט מדי שבוע בבית קולנוע שבכיכר לסטר, לונדון, וטען שיש לבנות מקדש שיקרין אותו 24/7. חודשים לאחר בכורתו, טאג־ליין הסרט שוּנה ל"2001 – הטריפ האולטימטיבי".


2001 נחשב לאבן דרך קולנועית. הוא מוגדר על־ידי רבים בתור ה־סרט של ז'אנר המדע הבדיוני, ולעיתים אף כה־סרט של כל הזמנים. כשיצא לאקרנים הוא עורר שיח בלתי־נגמר הלכה למעשה, ולראיה – לא רק שהשיח עוד נמשך, הוא גם ממשיך להתעדכן כדי לעמוד בקצב שהכתיב קובריק. לפני הופעתו בעולם לא נראו יצירות מדע בדיוני כמותו, קולנועיות בוודאי, ולולא הוא הקולנוע המודרני כולו היה שונה לחלוטין.


מדע, אבולוציה, טכנולוגיה, פילוסופיה, תאולוגיה, רוחניות, מיסטיקה, פסיכדליה. על אודות 2001 נדמה שנכתב כבר הכול, ואני כותב "נדמה" מכמה סיבות. ראשית, כי אין ביכולתי לאמת קביעה כזו, ועליי לשים לב ולקחת אחריות על מילותיי. שנית, כי רבות אכן נכתב עליו, וזה בלשון המעטה מארץ לשונות ההמעטה. ועם זאת, בין אין־ספור המחשבות שהוצתו בידי הסרט דרך שלל זוויות ונקודות מבט, בטוחני שהתפספסו מספר כיווני מחשבה. ישנם דברים בסרט שנותרים נסתרים ועודם חומקים מגילוי. רבות עוד ימשיך להיכתב עליו בעתיד ומכיוונים שאיננו מסוגלים לדמיין כיום, משום שכיצורי הווה אופקינו צרים. ידיעתנו נרכשת פעמים רבות בדיעבד, במבטים לאחור.

וואחד חוויה מיסטית. מתוך "2001: אודיסאה בחלל" | צילום: באדיבות MGM
וואחד חוויה מיסטית. מתוך "2001: אודיסאה בחלל" | צילום: באדיבות MGM

אני ניגש למלאכת הכתיבה על 2001 באיטיות שקולה ומתונה, ובסוג של יראת קודש. ואין מדובר בַכתיבה בלבד, אלא גם בהתכווננות הפנימית לקראתה. רגשות מטרימים מחשבות, מחשבות מקיפות רגשות, גלגלי שיניים מתחילים להסתובב אט־אט, חיבורים סינפטיים להתחבר. מעטים הסרטים שגורמים לי להרגיש כך.


2001, ראש וראשית ועוד בטרם היותו חוויה עלילתית, הוא חוויה קולנועית: מצויים בו אלמנטים חזותיים וקוֹליים מן המרשימים שאי־פעם נראו בפילם או בדיגיטל. ויותר משהוא חוויה קולנועית, 2001 הוא חוויה חושית: כזו שפורטת על רבדים קדמוניים שמצויים בתוכנו, שקשה לתייג בשם מרוב עומקם ועתיקותם. ויותר משהוא חוויה חושית, 2001 הוא חוויה על־חושית: כזו רוחנית, כמעט דתית, בוודאי פולחנית. תראו אותי, מנפח בפאתוס כמו איזו נפיחת אחוריים. ובכן, זה רק משום שברגעים אלו אני עוטה את מסכת נפיחת האחוריים הפאתוסית שלי.

2001 דורש אורך רוח והתמסרות. לכן אמליץ על השתדלות: אל תצפו בו באף פורמט שמאפשר התפזרות קשב במרחב. זהו סרט שדורש צלילה, אז הַמתינו לחלון הזמנים המתאים. אם ברשותכם טלוויזיה גדולה ומערכת סאונד טובה – לכו על זה. ואם אין, אבל במקרה יש לכם את החבר הסינמפיל הנכון – תגידו לו שאתם בדרך ולעזאזל תוכניותיו ורצונותיו.


אם במהלך הצפייה יצוצו מחשבות, כגון "מה זה הסרט המשעמם/המטומטם/ההזוי הזה?" או "מי זה הטמבל שהמליץ לי עליו?" – תנו להן לחשוב את עצמן. אנחנו איננו מחשבותינו. הַבחינו בַנשימה, הַמשיכו לנשום, וחִזרו לסרט. אם יעלו רגשות, כמו איזו מועקה, אימה, בלבול או תסכול – הַרגישו בהם היטב. חושו במוחלטותם, ושימו לב איך – לרגעים – אתם הרגשות בכול גופכם ורוחכם, ולהפך. איך החוויה האנושית הזו, החישתית, הרגשית, היצרית – עוצמתית כל־כך.

וואחד חוויה קולנועית. מתוך "2001: אודיסאה בחלל" | צילום: באדיבות MGM
וואחד חוויה קולנועית. מתוך "2001: אודיסאה בחלל" | צילום: באדיבות MGM

עלילה (או: ספוילרים בני 55 שנה)


2001 נכתב בשיתוף פעולה בין קובריק לארתור צ'ארלס קלארק – סופר מדע בדיוני, פיזיקאי, מתמטיקאי, חוקר תת־ימי וממציא. השניים התבססו על סיפורו הקצר של קלארק משנת 1951, הזקיף (The Sentinel), ששימש כבסיס התסריט ובמקביל כבסיס לַרומן שכתבו יחדיו.


בעוד שלרומן מבנה נרטיבי מדוקדק, הסרט סימבולי ברובו. התסריט השתנה בזמן אמת ללא הרף מפני שקובריק רצה לשמור על מופשטות. הוא רצה שרעיונות הסרט יועברו וִיסֶרָלִית (visceral – "פנים־גופי", "קשור לקְרָבַיים", "יצרי") ו־ויזואלית יותר מאשר באופן נרטיבי. הוא הסיר את קול הקריינות שהיה אמור לספק רקע למתרחש, וחתך כהוגן בכמות הדיאלוגים (כ־65 אחוזים מן הסרט נטולי מלל).


המערכה הראשונה של 2001 נקראת "שחר האדם", והיא מתרחשת במרחבי אפריקה הפרה־‏היסטוריים. להקת קופי־אדם מקיצה משינת הליל, ונתקלת באובייקט מסתורי. צורתו מלבן מושלם וצבעו שחור משחור. המונולית הופיע משום מקום – תחוב באדמה, עומד איתן. המפגש הדרמטי עם המונולית מסתמן כמקפצה אבולוציונית עבור קופי־האדם, ולאחר נגיעתם בו הם מתחילים להשתמש בכלים, שהופכים במהרה לכלי נשק בידיהם.

אפריקה. מתוך "2001: אודיסאה בחלל" | צילום: באדיבות MGM
אפריקה. מתוך "2001: אודיסאה בחלל" | צילום: באדיבות MGM

דרך אחד הקאטים המפורסמים בתולדות הקולנוע הסרט מדלג כמה מיליוני שנים קדימה. ד"ר הייווד פלויד (וויליאם סילבסטר) נוסע בחלל לעבר בסיס הירח "קלאביוס", היכן שלפי שמועות מתחוללים אירועים מוזרים. בהגיעו לבסיס, פלויד יוצא עם צוות מדענים לעבר מה שמסתמן כמונולית נוסף שזה עתה נחפר מאדמת הירח, שנקבר בתוכה במתכוון לפני ארבעה מיליון שנים. המדענים נוגעים במונולית, מצטלמים איתו, והוא מתחיל להפיץ צליל מחריש אוזניים ומקפיא דם.

18 חודשים חולפים. החללית "דיסקברי־1" נמצאת במשימה בדרכה לכוכב הלכת צדק. על סיפונה צוות בן חמישה אנשי צוות – שלושה בהקפאה קריוגנית, והדוקטורים דייב באומן (קיר דוליי) ופרנק פול (גארי לוקווד). "איש" צוות נוסף הוא HAL-9000 שכינויו "האל" (דאגלס ריין) – מחשב־על בעל אישיות כמו אנושית, רגשית ותחושתית (sentient), ששולט במרבית פעולות החללית. בינה מלאכותית, שלפי ניסיון העבר ולמיטב ידיעת כל הקשורים בכך, אינה מסוגלת לשגות.

האל. מתוך "2001: אודיסאה בחלל" | צילום: באדיבות MGM
האל. מתוך "2001: אודיסאה בחלל" | צילום: באדיבות MGM

אבל האל מבצע שגיאה בכל זאת, ומטיל את האשמה על הגורם האנושי. באומן ופול מתחילים לחשוד באמינותו ובמניעיו של האל, ומתכננים לנטרל אותו. האל מבין זאת ובמכה מקדימה הורג את כל אנשי הצוות, למעט באומן שנותר נעול מחוץ לחללית. כשהוא מצליח לבסוף להיכנס באומן מכבה את יכולותיו הקוגנטיביות של האל בזו אחר זו, ונחשפת הודעת וידאו מאת ד"ר פלויד:

"זהו תדריך מוקלט מראש שהוכן לפני יציאתכם למסע, ושמטעמי סודיות גבוהה היה ידוע במהלך המשימה רק למחשב ה־HAL-9000 שלכם. כעת כשאתם בחללו של צדק וכל הצוות התעורר, אפשר לגלות לכם. לפני 18 חודשים, ההוכחה הראשונה לחיים אינטליגנטיים מחוץ לכדור הארץ נתגלתה. ההוכחה נקברה בעומק 12 מטרים באדמת הירח, באיזור מכתש טיכו. מלבד קרן רדיו חזקה שכֻּוְּונָה אל צדק, היה הסלע בן ארבעת מיליון השנים דומם לגמרי. מקורו ומהותו עדיין בחזקת מסתורין מוחלט".

המערכה הרביעית נקראת "צדק ומֵעֵבֶר לאין־סוף", והיא מתרחשת בהגיעו של באומן אל מונולית נוסף, שצף לו בחלל שסובב את צדק. בעת המפגש, באומן נמשך לתוך מערבולת ו"נוֹרָה" לעבר ממד אחר דרך מסלול מהיר אל האין־סוף הקוסמי, ובתוכו שלל תופעות מנפצות תודעה. באומן מסיים את המסע הבין־ממדי בזעזוע פסיכוטי מוחלט, ובתוך חדר לבן עם ארכיטקטורה מוזרה.


נטול כול תחושת זמן, הוא רואה בתוך החדר גרסה מבוגרת יותר של עצמו והופך אליה בעוד קודמתה – הגרסה הצעירה – נעלמת כלא הייתה. טרלול קוסמי זה מתרחש שוב – באומן הופך זָקֵן, ואז הופך לזָקֵן עוד יותר. עתה באומן שוכב במיטה על ערש דווי, ומופיע מולו מונולית נוסף. הוא מגיש לעברו את ידו, והופך לעוּבָּר. באומן, כעוּבָּר שהוא כעת, נשלח חזרה אל כדור הארץ.

חללו של צדק. מתוך "2001: אודיסאה בחלל" | צילום: באדיבות MGM
חללו של צדק. מתוך "2001: אודיסאה בחלל" | צילום: באדיבות MGM

משמוע ופרשנות (או: מה לעזאזל?)


אל שאלת המשמעות של 2001: אודיסאה בחלל ניתן לגשת מזוויות רבות מספור, וכך גם רבים ניגשים אל הסרט מאז הופעתו בעולם – כאילו היה הוא מוקד עלייה לרגל. לכול תשובה אפשרית נלוות אין־ספור שאלות נוספות, ולהן תשובות עם שאלות משלהן. קובריק עצמו נטה לסודיות, או לכל הפחות לאי־בהירות.

בריאיון שהעניק למגזין פלייבוי (Playboy) בשנת 1968 הסביר שהחוויה אמורה להיות סובייקטיבית מאוד, ולגעת ברבדים עמוקים בתודעת הצופה כפי שמוזיקה נוטה לעשות. הוא השווה בין חוויית הצפייה לבין האזנה לסימפוניה של בטהובן, ואמר שניסיון להסביר את המוזיקה יעקר אותה מייחודה ויציב מחסום מלאכותי בינה לבין הערכתה. כלומר גם אם ייתנו משמעויות אפשריות לסרט, אין זה אומר שהן יהיו משמעותיות בהכרח, ובוודאי שלא אובייקטיביות.

בחללית ה"דיסקברי־1". מתוך "2001: אודיסאה בחלל" | צילום: באדיבות MGM
בחללית ה"דיסקברי־1". מתוך "2001: אודיסאה בחלל" | צילום: באדיבות MGM

ועם זאת, בריאיון טלפוני בשנת 1980 עם איש הטלוויזיה היפני אוני'צי יאווי (Yaoi), קובריק סיפק תשובה כלשהי:

"השתדלתי להימנע מלעשות את זה מאז שהסרט יצא. כשמנסים להסביר את הרעיונות במילים זה נשמע מטופש, [...] אבל אנסה. [...] הרעיון היה ש[באומן] נלקח על־ידי ישויות אלוהיות – יצורים של אנרגיה ואינטליגנציה טהורה, חסרי דמות או צורה. הם מכניסים אותו לתוך מה שאני מניח שניתן לתאר כגן חיות אנושי כדי ללמוד אותו. נטול תחושת זמן, כול חייו חולפים מאותה הנקודה בחדר הזה, כפי שזה נראה בסרט. [...] כשהם מסיימים איתו הוא הופך למעין ישות־על, כפי שקורה במיתוסים רבים בתרבויות שונות בעולם, והוא נשלח חזרה לכדור הארץ כסוג של אדם־על. מה קורה כשהוא חוזר, ביכולתנו רק לנחש".

בין שקובריק מכנה את מעשה הפרשנות כ"מטופש" ובין שאת הפרשנות עצמה, הוא מספק קצה חוט לכיוון משמוע אפשרי של המתרחש בסרט – אחד מני רבים מספור (האם זו מטרה נחוצה או לאו, זה כבר עניין אחר).

באומן. מתוך "2001: אודיסאה בחלל" | צילום: באדיבות MGM
באומן. מתוך "2001: אודיסאה בחלל" | צילום: באדיבות MGM

2001 נפתח בכשלוש דקות מסך שחור ונעימתו של ג'רג' ליגטי Atmosphères ברקע. זו מורכבת מקווי מנגינה שונים המתמוססים זה לתוך זה מלודית וקצבית, והיא נמצאת בשינוי מתמיד של אלמנטים שאת מיקומם קשה לְאַכֵּן. דקות אלו ניתנות לפירוש כבליל הקוסמי הראשיתי הלא־נודע, טרום המפץ הגדול, שבו יסודות מעורפלים מילאו את האפלה: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א', ב').


ואז – המַפָּץ: כה אמר זרתוסטרא (Also sprach Zarathustra), הפואמה המפוארת מאת ריכרד שטראוס שהולחנה בהשראת רומנו הפילוסופי של פרידריך ניטשה. לאור (או לחושך) שלוש דקות הפתיחה של הסרט, רצף הכותרות הן בגדר הפגזה אור־קולית. השתלבות המוזיקה עם דימוי זריחת השמש הסימטרית מעל הירח והארץ מפעימה, ושולחת אותנו למחוזות רעיוניים אדירים של קוסמולוגיה, אבולוציה וגדוּלה אנושית.


מאז ימיו של בן־האנוש כקוף־אדם בשממות אפריקה הפרה־היסטוריות, המונוליתים היו שם לצידו. שליחי הלא־נודע הקוסמי, חורים שחורים במציאות. הם הופיעו בשעת בוקר אילמת בהשמיעם קול מסתורין אפל, נוטף מיסטיוּת על־זמנית. שם הפיסה המוזיקלית שמייצגת את המונוליתים לאורך הסרט הוא Kyrie. צליליה מתעצמים בקרשנדו מצמרר ומאיים – גווניו גווני בעתה ומוות, ומקורו בלא־נודע הקוסמי. האם זהו קול המונוליתים? או שמא ביטוי האנדרלמוסיה הקוגניטיבית והרגשית שמוליד המפגש עימם?

אנדרלמוסיה בשממה. מתוך "2001: אודיסאה בחלל" | צילום: באדיבות MGM
אנדרלמוסיה בשממה. מתוך "2001: אודיסאה בחלל" | צילום: באדיבות MGM

במובן אחד, המפגש הגורלי עם המונולית הוא תחילת תהליך קדימה עבור קופי־האדם לעבר התפתחותם לכדי בני־אנוש. תחילת סופו של עידנם כקופי־אדם; השלת העור הישן לשם הצמחת החדש. במובן אחר ניתן לתפוס את המפגש כעוד שלב בציר הזמן שנע קדימה. לא התחלה, לא סוף, וגם לא אמצע.


הרי גם בתוהו ובוהו הראשיתי נכח דבר־מה שביכולתו היה להצית את תהליך ההתנעה של היקום. כלומר גם ההתחלה ההיא – אותו מפץ גדול, אותו מעשה בריאה – לאו דווקא הייתה התחלה, אלא המשכו של תהליך קדמוני שאינו ברור לנו עד היום. המפגש בין קופי־האדם לבין המונולית, כמו כן, לא היה התחלה של תהליך, אלא אך עוד נקודה ברצף ארוך ומורכב (ואולי אין־סופי) של אירועים עוקבים. חקוק במה שניתן להגדיר כגורל הקיום.

המונוליתים המתינו לבן־האנוש בשנית, הפעם מתחת לאדמת הירח. כשליחי ישויות אלוהיות – ואף ישויות אלה בעצמן – המונוליתים הם יודעי־כול. כל שאי־פעם היה ויהיה ידוע, עומד לרשותם. מה, מתי, מדוע וכיצד. הם ידעו שבן־האנוש ימצא אותם שוב ולכן דאגו לספק לו את הדחיפה, הקלילה ביותר, ארבעה מיליון שנים קודם לכן. עתה יספקו לו דחיפה נוספת.


הם המתינו לו בשלישית בחלל הסובב את צדק. חיכו שיגלף את דרכו קדימה בַזמן עד לנקודת מפגשם, ושיגבר על הטכנולוגיה שלעברה כיוונו אותו לפני מיליוני שנים. אותה טכנולוגיה שנבראה בצלם אנוש, ושנושאת עימה את מעלות וחסרונות יוצרה. הכול מתקתק לפי התוכנית. עת להיחשף.

מֵעֵבֶר לאין־סוף. מתוך "2001: אודיסאה בחלל" | צילום: באדיבות MGM
מֵעֵבֶר לאין־סוף. מתוך "2001: אודיסאה בחלל" | צילום: באדיבות MGM

הדרך אל האמת הקוסמית – מֵעֵבֶר לאין־סוף – אינה קלה. היא דורשת תעוזה, מאמץ, וכוח רצון להתמסר אליה כמות שהיא: חידה נצחית שלעולם לא תהלום את האינטלקט האנושי. סיקוונס המסע הבין־ממדי הוא שיא הסרט. הקרשנדו של Kyrie מרעיד את בן־האנוש עד קרטוע וקיפאון, וטקס המעבר הקוסמי חושף אותו בפני הנשגב. זהו חיזיון שאינו ניתן להבנה במילים – התגלות שמשגרת את בן־האנוש הרחק מעבר לתודעתו, לממד של ישויות כול־יכולות וכול־יודעות: הן לובשות צורות אין־ספור ומחליפות ביניהן מדי רגע; הן מרצדות ורוקדות ושרות וחורזות ולוחשות וזועקות בכל צבעי הספקטרום ומעבר לו; הן חיות.


ניסיון לתאר את החוויה בשפת תחביר קוהרנטית חוטא למטרתה, שכן היא מפגישה אותנו עם הבל־יתואר המיסטי: תזזיתי–קפוא; צבעוני–אפל; רועש–דומם; פסיכדלי–מפוכח; הגיוני–מטורלל. זהו מפגש פרקטלי שמאתגר ומנתץ קטגוריות תפיסתיות. האם מדובר בטקס אשכבה לעצמי הישן? ואולי במין טקס שמאני, שבין השפעותיו הֲמָסָת גבולות אגוצנטריים בין סובייקט לאובייקט? פולבריזציה של העצמי לשם התהוות עצמי חדש (pulverization – "הפיכה לאבק", "צמצום לכדי חלקיקים", וגם "תבוסה מוחלטת")?


סיקוונס המסע הבין־ממדי השפיע על יוצרים רבים, החל מהבמאי הצרפתי גספר נואה וסיקוונס ה־DMT בסרטו מ־2009, Enter the Void (והסרט בכללותו), ועד המאסטרו דייוויד לינץ' וסיקוונס הפיצוץ האטומי בפרק השמיני בעונת החזרה של טווין פיקס (Twin Peaks) מ־2017. הדוגמאות הללו, ועוד רבות שהחסרתי, מתרחשות במרחבי הבין־לבין הלימינליים – בין חיים למוות, בין פיכחון להזיה, בין חלקיק לרִיק, ובין הכל לשום דבר.

פולבריזציה של העצמי. מתוך "2001: אודיסאה בחלל" | צילום: באדיבות MGM
פולבריזציה של העצמי. מתוך "2001: אודיסאה בחלל" | צילום: באדיבות MGM

הקרשנדו של Kyrie מתפוגג לבסוף ומתמוסס לכדי Atmosphères. מה שנשמע בעבר כחוסר סדר ואי־ודאות – אותה גולמיות קוסמית ראשיתית – נשמע כעת כשקט מדיטטיבי. היישויות הקוסמיות ממתינות לבן־האנוש במֵמַדָּן. פה בא לקיצו המסע בן מיליוני השנים, שאותו עברו יחדיו – יד־ביד – גם אם בן־האנוש בזעירותו לא היה מודע לכך. כאן נגמר התהליך הנוכחי.

נשאלת שאלה: מה מגיע עכשיו? ובכן: עכשיו. וכמו העתיד הלא־נודע, נטיית ההווה להיות לוט בערפל עבורנו בני־האנוש; יצורים מלאי סקרנות, דמיון וספק. אך המפגש עם האמת הקוסמית הנצחית, מה שלא הייתה ולא תהא, זיככה מעט מן הערפול האנושי. עתה ניתן לראות את הדרך קדימה באופן מעט צלול יותר, גם אם קיומנו בעולם לעד יוותר חידה אין־סופית.

 

לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.