- 4 באוק׳ 2023
- 28 בספט׳ 2023
- 21 בספט׳ 2023
- 13 בספט׳ 2023
שורש האפקט. כך יש להגדיר זאת. לקח לי המון זמן למצוא את המונח המדויק, אבל הנה, מצאתי. העניין המהותי באמת בכל סרטון פרסומת, למשל, אינו מה שנאמר מפורשות בסרט, אלא דווקא מה שלא אומרים. אין לנו מילים ספציפיות לומר זאת בעצמנו, אך משהו מציק שם, מפעיל השפעתו ועושה את העבודה. שורש האפקט שם, אבל מהו?
גם בקולנוע האיכותי, בכל סרט מורכב, קיים שורש אפקט. לפני שאנו עוסקים ב"סיפור הפרברים" החדש והמוצלח, בואו נחזור לרגע לשנת 1990, לסרטו של גארי מרשל "אישה יפה", המתהדר בתואר "הסרט שכולם כבר ראו מיליון פעמים". מי שנשאל מה הכי אהב בסרט, השיב "את זה שהם כל כך מאוהבים, אפילו שהם בכלל לא דומים", או משהו כזה. כמובן שצדק בדבריו, אך עדיין לא נגע בנקודה הקריטית, שורש האפקט, שבזכותו, בלי לזהותו, כה העריך את הסרט. "אישה יפה" הנו סרט המציג את נושא המוביליות החברתית, ונותן אישור לקיום תופעה כזו. זהו סרט המראה מעבר מהמעמד הנמוך ביותר, אל המעמד הגבוה ביותר. סרט כזה נותן תקווה לציבור הצופים, מן הסתם רובם אינם בני המעמדות הגבוהים, ובכך שולח הביתה, את קהלו, אופטימי יותר. לא כולם אוהבים טרגדיות, גם לא כולם אוהבים קומדיות, אך כמעט כולם אוהבים סרטים מעוררי תקווה.
"סיפור הפרברים", המחזמר המדהים של המחזאי ארתור לורנץ, המלחין ליאונארד ברנשטיין ותמלילן הפזמונים סטיבן זונדהיים, מתאר קרב כנופיות במנהטן, בשנות החמישים של המאה הקודמת. חברי הכנופייה האחת רואים עצמם כמקומיים, היות ושורשיהם נטועים בארה"ב. חברי הכנופייה השנייה הנם מהגרים מפורטו-ריקו, והם מתמודדים עם גזענות ואפליה. כמובן שיש כאן התייחסות ברורה לעולם העברייני, כמו גם להשלכות הגזענות. בליבת המחזמר הזוגיות בין טוני, לשעבר חבר הכנופייה ה"מקומית", לבין מריה, אחותו של מנהיג כנופיית המהגרים. והמחזמר, כל כולו, כתוב בהשראת "רומיאו ויוליה", מאת שייקספיר, אולי התבנית העלילתית הדהויה ביותר בו שיש, הרי כבר נתקלנו בה אינספור פעמים. ומה בדיוק רוצים לורנץ, ברנשטיין וזונדהיים משייקספיר? נגיע לכך בהמשך.
ב-1957 עלתה בברודווי גרסת המקור. ב-1961 הפך "סיפור הפרברים" לסרט מרשים ומוערך, בבימוי רוברט ווייז וג'רום רובינס. ווייז נודע במשך השנים גם כבמאי הגרסה הקולנועית (1965) ל"צלילי המוסיקה" והפרק הקולנועי הראשון (1979) בסאגת "מסע בין כוכבים". רובינס ביים בהצלחה כבר את המקור הבימתי למחזמר, בו נטל חלק גם ככוריאוגרף.
עם סוף 2021, הגיחה לאקרנים גרסה קולנועית שנייה ל"סיפור הפרברים", כובשת כקודמתה, הפעם בבימוי סטיבן ספילברג, יוזם ההפקה. התקשורת מפרגנת להישגו המרשים של ספילברג, אך לא ראיתי, במסגרת כלשהי, התייחסות לשורש האפקט, הסבר אודות הסיבה בגינה קל כל כך להתאהב בסרט, בשתי גרסאותיו. ברור לי כי רבים מן הפרשנים דווקא מבינים את הקטע, אך משום מה איני רואה אותם חולקים, עם קהל הקוראים, את ליבת הדברים.
כפתח דבריי, אציין כי ל"מאברוק" העיקרי, ראוי ספילברג דווקא על ויתור נועז ומהותי: שלא כמתבקש לכאורה, העלילה לא הועתקה לתקופתנו. העתקה תקופתית הנה השינוי הראשון שנשקל בידי יוצר קולנועי, כמעט בכל עיבוד לקלאסיקה, אך ספילברג בחר להימנע מכך, שלא כמו ב"מלחמת העולמות", סרטו מ-2005, בו דווקא מימש בצדק את האופציה.
אולם הבחירה הזו, חרף היותה כה מוצלחת, גם דורשת מעמנו, הקהל, השקעת מחשבה: בגרסת ספילברג, בשונה מגרסת ווייז, "סיפור הפרברים" הנו סרט תקופתי. יש לזכור נתון מכריע זה. הרי בגרסת ווייז הוסרט והוקרן הסרט בעת אירועי עלילתו. אולם כעת, בגרסאותיו התיאטרליות הנוכחיות (אחת מהן עלתה בעשור הקודם בתיאטרון "הקאמרי" הישראלי) ובגרסת ספילברג הקולנועית, מדובר ביצירה העוסקת בזמנים עברו.
ובהתאם לכך, אין אנו נוטים, בעודנו צופים בסרט, להשוות את המחזמר לסובב אותנו במציאויות האורבניות. כך, שלא כפי שתוכנן, נחסך מעמנו חלק ניכר מאי הנוחות, שעורר בשעתו המחזמר. אולם יש להכיר ב"סיפור הפרברים" כמחזמר חתרני, יצירה המעוררת התנגדות מחשבתית ומסייעת לבעליה להעביר מסריהם.
"סיפור הפרברים" מתאר כנופיות נערי רחוב המעוצבים, בהתאם לסטריאוטיפ, כבריונים, שאין בהם שמץ תרבות ונועם. הם פרחחים. קל לשפוט אותם וקל לומר כי בחרו בדרכם, וכי בהם האחריות למתרחש. אולם לא כולם אוחזים בדעה הזו. ישנם גם הבלתי מסכימים.
קיימים חילוקי דעות ברורים, בין פרשנים בתחומים השונים, מקרימינולוגיה ועד האמנות. יש האומרים כי לפחות בחלקם של המקרים, עבריינים הם אלה שלא קיבלו את ההזדמנות לבנות את חייהם. טוני אומר זאת במפורש למריה, באחת הסצנות שהתסריטאי טוני קושנר רקח עבור גרסת ספילברג ל"סיפור הפרברים". כמו שגרס ויקטור הוגו, ברומן הוירטואוזי "עלובי החיים", החברה האנושית מקבלת את אותם "מועדים לפורענות" בגישה שלילית ובדעה מוכנה בראש. פשוט הודענו להם שזה מה שהם. עבריינים. לפיכך, לא מתוך בחירה הם הולכים בדרכם השגויה. זוהי תיאוריה רבת משמעות, שיש בה צדק רב ולפיכך פסיכולוגים, למשל, אוחזים בה באדיקות.
גם אתם, קוראי שורות אלה, לא נתקלים בתיאוריה הזו בפעם הראשונה. רובכם גם מסכימים עמה, והיא נסקרת כאן רק לשם חידוד הדברים. אך לא כך היה מקובל לחשוב עם בכורת "סיפור הפרברים" הבימתית, ארבע שנים לפני העיבוד הקולנועי הראשון. בתקופה ההיא, נראה בעיקר הצד ההפוך של הדברים. למשל, גם אם התיאוריה הזו קולעת, הרי לא נרשה לעצמנו לומר כי יש בה הצדקה למניעת כל ענישה.
בכל מקרה, קיים כאן פאראדוקס מסוים: מי שמביע כלפיהם כעסו, הוא גם זה המגביל אותם וגורם לסיבת כעסו. עם המתנגדים לתפיסה הזו נמנים, כפי הנראה לורנץ, ברנשטיין, זונדהיים ורובינס, יוצרי "סיפור הפרברים", יצירה המצליחה להמחיש את הפאראדוקסליות שבחיי הנערים, ולהסביר שאין להם את זכות הבחירה במצבם, ולא תמיד בהם טמון האשם. כיצד ניתן להמחיש את הרעיון באמצעות התיאטרון או הקולנוע? התשובה: מחזמר.
בבסיס "סיפור הפרברים" שני אמצעים אמנותיים, שפותחו בידי יוצריו: ההיפוך וההקצנה. כל אחד מהשניים רוכב, בדרך משלו, על מאפיין עיקרי בז'אנר המחזמר. שני אמצעים המנצלים, בהתאמה, שני מאפיינים, על מנת להעביר את מסרי היצירה. בואו נתבונן בשני מאפייני המחזמר, כמו גם באותם שני אמצעים אמנותיים המנצלים אותם.
מאפיין עיקרי אחד במחזות הזמר, הנו החפיפה בין העלילה, תקופת קיומה ומיקומה, לבין האמצעים האמנותיים, בעיקרם הסגנון המוסיקלי וטיב המחולות. זהו מאפיין המסייע למחזמר להיות אפקטיבי. דווקא את מאפיין זה, יעיל מטבע הדברים, "סיפור הפרברים" הופך על פיו.
מאפיין עיקרי שני בז'אנר המחזמר, דווקא נמצא בעוכרי מחזות הזמר ומתקיים בהם בלית ברירה, שהרי הטייטל הנו "מחזמר". כוונתי לחוסר ההיגיון שבהתנהלות הדמויות, שאינה עולה בקנה אחד עם טיב התרחישים. מאפיין זה הנו הבעיה העיקרית בז'אנר, ורבים סולדים ממחזות הזמר רק בגין מאפיין זה. את מאפיין זה "סיפור הפרברים" מקצין לאין שיעור, רוכב על החיסרון והופך, אותו, בתחכום רב, ליתרון.
כך נעשים, בדרך החוצפה והפלא, היפוך היתרון והקצנת החיסרון. בדרכו זו, מתמודד "סיפור הפרברים" נאמנה עם אתגר יצירתי, ומעביר מסרים לא פשוטים.
כאמור, ברוב מחזות הזמר (או לפחות ברובם של המוערכים), הסגנון המוסיקלי, כמו גם טיב המחולות, נגזרים מעלילת המחזמר, כלומר גם מתקופת ההתרחשות וממיקומה הגיאוגרפי. הייתי קורא לכך מאפיין החפיפה. ב"כנר על הגג" נעשה שימוש בסגנון המסורת היהודית המזרח אירופאית. "קברט" מתפאר בשירים המאפיינים מועדוני לילה בגרמניה ערב מלחמת העולם השנייה. "שיקאגו" משתמש בלחני ג'ז ו"איש למאנשה" מקפיד להשתמש במקצבים ספרדיים, בהתאם לתכניו.
ואילו ב"סיפור הפרברים", לא רק שמאפיין החפיפה אינו קיים, יתרה על כך: קיים היפוך בין סוג המוסיקה והמחולות, לבין הזמן והמקום. בני נוער בארה"ב, בשנות החמישים, לא ריקדו כך ולא שרו בקולות אופראיים, ואם קיים דבר מה שעד ימינו אינו מזוהה עם תרבותם של פרחחים, אינו אלא אמנות מסורתית. ב"סיפור הפרברים" מפליאים הבריונים לשיר בקולות כמעט אופראיים וגם יוצאים במחול באלט (כן, באלט, אך זה מיטשטש מעט עם התלבושות האותנטיות). קיימת כאן, בין היתר, גם סטירת לחי כלפיי מחנכים מסוימים, שלנוכח תקרית אלימה, תמיד יאמרו משהו כגון "אם הם היו שומעים מוצארט, במקום ללכת לסרטי פעולה, כל זה לא היה קורה". הבריונים שבגרסאות "סיפור הפרברים" כנראה לא שומעים מוצארט, אך הייתי אומר ששירתם ומחולותיהם הולכים יד ביד עם כל אמנות קלאסית. לומר ש"אין כאן מוצארט", זה בערך כמו לומר שאפשר לכתוב, בלי לדעת לקרוא. היעדר החפיפה, אם כן, משמש כדרך האחת לעורר אי נוחות בקהל ולהעביר את המסרים ההומאניים.
אגב, יש לזכור ש"סיפור הפרברים" מתרחש, בקירוב, באותה מציאות בה מתרחש המחזמר "גריז", שעלה בבכורתו הבימתית ב-1972 ובגרסתו הקולנועית ב-1978, ובבחירותיו היצירתיות דווקא נאמן לרקע עלילתו. "גריז", אם כן, ממחיש לנו את האופציה האחרת, המתבקשת יותר.
עמדנו על טיב האמצעי הראשון, היפוך מאפיין החפיפה, המייעלת בדרך כלל. כעת נגיע אל האמצעי השני, שאינו היפוך כי אם אפילו הקצנה, של המאפיין העיקרי השני, מאפיין ה"אי-גיון", שתמיד התקיים כנקודת התורפה של ז'אנר המחזמר.
כבכל האמנויות, גם באמנות הקולנוע מגוון ז'אנרים. מביני העניין תמיד גרסו, ובצדק, כי כל ז'אנר קולנועי מחזק מיתוס ספציפי אחד לפחות, מה שמסייע לז'אנר לשרוד.
ז'אנר המערבון, למשל, אמור לתרץ את אלימות ההמונים בארצות הברית ההיסטורית, וליצור סביבה גלוריפיקציה, המרגיעה את מצפונם של אזרחי ארצות הברית. המערבון מחזק את מיתוס "טובי בחורינו, העשויים ללא חת...". הרי כשמתקיים, כעניין שבשגרה, קרב ירי בכיכר העיירה, הרושם הנו כי תרחישי "חיסול חשבונות" האלימים, אינם כה בעייתיים, ויתרה על כך – נראים טוב. ועבור האומה האמריקאית, הנרדפת בידי מצפונה, מה מעודד מכך? זו הסיבה בגינה מערבונים כבר לא נעשים כיום כבעבר. האומה האמריקאית קיבלה אחריות על חטאיה והמערבונים הבודדים דווקא מוקיעים את אלימות המערב ואינם אלא "אנטי מערבונים", ביניהם "בלתי נסלח" (קלינט איסטווד, 1992) ו"ג'אנגו ללא מעצורים" (קוונטין טרנטינו, 2012).
דוגמה נוספת, לז'אנר המחזק מיתוס, הנה סרטי הפשע, המחזקים מיתוס ספציפי, שיש לראותו גם כסטריאוטיפ משפיל. סרטים כ"הסנדק" מסייעים לקהל לדבוק באמונתו, כי קל לזהות את אנשי העולם התחתון. אמונתנו זו עוזרת לנו להרגיש מוגנים, גם אם לא מתוחכמים מדי.
גם מחזות הזמר, כז'אנר קולנועי ובכללם, אינם אלא מחזקי מיתוסים. זוהי, כבכל ז'אנר, ההצדקה האמיתית לקיומם. אך מה למחזות הזמר ולמיתוסים? התשובה טמונה בתפיסה הבלתי מציאותית שבמחזות הזמר.
במיתוסים השונים, שבתרבויות השונות, מוטיב עיקרי הנו כוחותיו הנפשיים של הגיבור, המאפשרים לו לשמר את רוחו ולהתמיד בעקרונותיו בכל תנאי. ז'אנר המחזמר מחזק את התפיסה המיתית האמורה, המתקיימת בבסיס סיפורי הגבורה, ובכך מסייע לשכנוע.
קיים ויכוח סביב תיאור גסיסתו של יוסף טרומפלדור, אולם הגרסה המקובלת גורסת כי מילות פרידתו היו "טוב למות בעד ארצנו". כיצד נאמין לכך?
האם גלילאו גאליליי, בעת משפטו הנוקשה, זה אשר הוליך אותו אל מאסרו, המשיך ודרש כי "ואף על פי כן, נוע תנוע"? והאם, כמו ב"לב אמיץ", סרטו של מל גיבסון מ-1995, המורד הסקוטי וויליאם וואלאס, בעודו חווה עינויים שסופם במותו, לא רק שלא התנצל, אלא בהפגנתיות גם זעק "חירות!!!"?
על מנת שנאמין לכל אלה, פותחה בשעתה האופרה הקלאסית, ש"בגדול" קדמה לז'אנר המחזמר, אך גם נעצה בקרקע התרבותית את יסודותיו. גיבורת האופרה צונחת אל מותה כשסכין נעוץ בגופה, ותוך כדי כך מצבעת שיר שלם. ומכאן, כאמור, כאבולוציה יצירתית, התפתח ז'אנר מחזות הזמר, בתיאטרון ולאחר מכן גם בקולנוע.
חיזוק אגדות הגבורה הנה תרומתם העיקרית של מחזות הזמר. אך עמה בא, כעסקת חבילה, כל חוסר ההיגיון שבמחזמר הקלאסי. מדוע פתאום פוצחת הדמות בשיר? ועוד ברגע כה טראגי? עכשיו יש לה חשק לשיר? ומה עם סדרי עדיפויות? הרי לדמות יש כרגע בעיה לפתור. גם אם רצוי לשיר, זה לא חייב להיות עכשיו. מצד אחד, אותו חוסר היגיון, בעייתו העיקרית של הז'אנר, זורע מבוכה בחיק הקהל. קיימים קהלים רבים הנרתעים ממחזות הזמר, ואף שונאים אותם, רק מהסיבה הזו. גם אם הנכם חובבי מחזות הזמר, אתם מוצאים עצמם נבוכים לעתים, ושואלים "מה עובר עליי? איך זה שאין לי בעיה עם זה שבכאלה נסיבות מתחילים פתאום לשיר ולרקוד?".
מתקיימת כאן תפיסה בלתי מציאותית, שניתן להגדירה כ"אי-גיון" (היעדר היגיון) מודע ויזום, ובו ליבת הז'אנר. ה"אי-גיון" הנו המאפשר לז'אנר המחזמר להתקיים ולהצליח, אך גם כופה על המחזמר להיות מגוחך. בבואו של היוצר לכתוב מחזמר, יש בחיקו את הנטל לסבול מאותו אי-גיון. קח את הדבש, אך קבל גם את העוקץ. אתה מחזק מיתוסים, אך גם יוצא קצת פארש.
יוצרי המחזמר הקולנועי מנסים, לעתים, לטשטש את ה"אי-גיון", ולרשותם אמצעים ספציפיים המוכרים כ"פתרונות מוכחים". אפשר להשתמש בהגחכה ("מולין רוז'", באז לורמן, 2001), או בסימבוליזם ("רוקדת בחשיכה", לארס פון טרייר, 2000). כמובן שלעתים מוסרט, מראש, מחזמר המתאר הופעה בימתית ("קברט" ו"שיקאגו"). ואפשר, אם אתה קולנוען נועז כדוגמת ווייז או ספילברג, להציג דברים בלתי ריאליים ולומר לקהל "זה הסרט שלי, קחו אותו כך".
ניתן, אגב, לומר כי כשמתקיים במחזמר מאפיין החפיפה, בכוחו לחפות, במידה מסוימת, על מאפיין ה"אי-גיון". השירה והמחולות נראים מאולצים מעט פחות, בשל היותם מתאימים, בסגנונם, למציאות המתוארת ולרוחה. אמנם אין, במציאות הזו, סיבה לפצוח כך סתם בשיר או לצאת במחול, אך אם כבר היה נוהג כזה – כך, לצורך העניין, זה היה קורה.
"סיפור הפרברים" מתחכם ובוחר שלא להבליג על המחדל, גם לא לטשטשו, אלא דווקא להיפך: להקצינו אפילו יותר ולרכוב עליו. כיצד? על ידי שיבוצו של הז'אנר בעולם העברייני. כאשר הבריונים פוצחים בשיר קלאסי באופיו, תוך כדי ריקודי באלט, כל זאת גם רגע לפני שיתחילו "ללכת מכות", מוקצן ז'אנר המחזמר. כבר ראינו, בקולנוע וגם בתיאטרון, שירים ומחולות שאינם הולמים אפיזודה, אך "סיפור הפרברים", כבר בביצועיו הבימתיים שקדמו לגרסאות המסך, "התנדב" להיות הזוי לגמרי, דרך ההקצנה היזומה.
והנה, אותה תחושת "אבל מה פתאום", שממילא תמיד הפריעה לנו, משמשת אמצעי להמחיש עבורנו את הפאראדוקסאליות, ועמה חוסר ישע, שבחיי הדמויות. וזוהי הדרך הנוספת, בה המחזמר הזה מעורר בנו תחושת התנגדות ומחאתו מיטיבה לעבור. מה שנועד לחזק מיתוסים, ולא תמיד הצליח בכך, משרת את ההשקפה ההומאנית, עם מסריה.
היות וההעתקה המופרכת יזומה, נוסף לכך נדבך תחתון, זורע מבוכה גם הוא, על ידי הבחירה מראש בשטאנץ עלילה קלאסיציסטי וקלישאי, סיפור רומיאו ויוליה. במילים אחרות – סיפור המחזמר אינו מטופש, כפי שחושבים פרשנים מסוימים, היות והבחירה בו חכמה. וזה כולל, כן, גם את דרך ההתאהבות של טוני ומריה ואת אופי הקשר ביניהם. בצורה יזומה נלקחה דווקא נוסחת רומיאו ויוליה מעוררת הגיחוך (נדבך ראשון), המזוהה עם קלאסיציזם, הועתקה לתרבות העכשווית (נדבך שני) ועל אותה תרבות נוסף ז'אנר המחזמר המופרך (הנדבך השלישי, העליון), עם ה"אי-גיון" שבו.
בגרסת ספילברג, כאמור, "סיפור הפרברים" כולו סרט תקופתי ואין אנו במציאות בה מתרחשת עלילת היצירה. אין אנו מחפשים התאמה בין הסגנון האמנותי לתרבות האורבנית הספציפית, כי אין אנו חיים בה. לכן, הפעם פחות בולט חוסר ההתאמה הסגנוני, כלומר הקונטרסט בין הזמן והמקום לבין טיב המוסיקה והמחולות. גם ה"אי-גיון" היצירתי נספג ואפילו מתבקש, היות ומדובר בקלאסיקה אהובה ומראש באנו "לתת הנחות". כל זאת נכון גם לגבי צפייה מחודשת, כעת, בגרסת ווייז.
כדוגמה נוספת, לעיתוי שיש בו מן השוני, ניתן לקחת את "ויקטור ויקטוריה", סרטו של בלייק אדוארדס מ-1982, תקופה בה זהות מינית הנה נושא מביך ושנוי במחלוקת. לתפקיד הראשי לוהקה ג'ולי אנדרוז, שדרך כלל זוהתה כמרובעת ("מרי פופינס", 1964) ולעתים גם כילדותית ובתולית ("צלילי המוסיקה", כאמור 1965). כשראה אור "ויקטור ויקטוריה", הפיקנטריה עלתה על גדותיה והסרט נחשב נבזי וחצוף, אם כי ברוח טובה. והיום? היום זהו סתם "סרט שובב ומגניב". הרוח השתנתה, התקינות הפוליטית עשתה מלאכתה וגם ראינו, עם השנים, סרטים קיצוניים אף יותר, ביניהם "פריסילה מלכת המדבר" מ-1994 ו"בנים אינם בוכים" מ-1999. בהתאם לכל זאת, אין אנו מרגישים, כבעבר, את מלוא העוקץ. נכון, "ויקטור ויקטוריה" שונה מ"סיפור הפרברים", היות וכבר בבכורתו התקיים כסרט תקופתי, אין בו היפוך סגנון ומראש אין בו "אי-גיון" מהסוג הספציפי. אך בכל זאת קיים טשטוש, הפעם בשל השינוי התפיסתי, ובשל העובדה שעם השנים התרגלנו לראות ב"ויקטור ויקטוריה" קלאסיקה.
נחזור ל"סיפור הפרברים". בשתי גרסאותיו הקולנועיות (ובכל הגרסאות הבימתיות שעלו יפה), מיטיב "סיפור הפרברים" לנצל את שני המאפיינים העיקריים בז'אנר מחזות הזמר. "סיפור הפרברים" הופך על פיו את המאפיין האחד, ועם זאת מקצין את השני. במקום שהיעיל יכפר חלקית על הבעייתי (כבמקרים אחרים, כאמור), מתקיימים כאן היפוך היעיל והקצנת הבעייתי. כאן שורש האפקט. התוצאה הנה תחושת חוסר אונים, מבוכה הממחישה לנו, הקהל, את הפאראדוקס בו לכודות דמויות המחזמר ומעבירה את מסרי היצירה. יש כאן, מבלי שנשים לבנו לכך, גם תשובה לשאלות מסוימות שתמיד הטרידו אותנו. מאום אינו מטופש ב"סיפור הפרברים", שלא כבאבחנתם השגויה של מרימי גבה בודדים. להיפך. זהו המחזמר האיכותי והמתוחכם מכולם. לכן כה הוערך תמיד, למעט הכישלון המסחרי של גרסת סטיבן ספילברג המלבבת.
בצדק אמיתי זכה המחזמר לאהדה כה רבה וקיבל שפע פרסים. כי באמת הגיע לכם פרס, טוני.
לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.