30 שנה ל"שתיקת הכבשים": היום אין סרטים כאלו

השבוע לפני שלושים שנה התקיימה הפרימיירה העולמית של "שתיקת הכבשים" – מסרטי המותחן הפסיכולוגי החשובים והמשפיעים ביותר שנעשו.

אנתוני הופקינס וג'ודי פוסטר. מתוך "שתיקת הכבשים" | צילום: באדיבות Orion Pictures

בא לכם לזכות בכרטיסים זוגיים לסרטים במתנה? בואו לאינסטגרם שלנו!

עם עשרות מועמדויות ופרסים בהם זכה, הסרט נותר עד היום השלישי בלבד בהיסטוריה שכבש בטקס האוסקר את הצמרת הידועה כ"חמשת הגדולים". כלומר, זכיות בכל אחת מחמש הקטגוריות החשובות מכולן: הסרט הטוב ביותר, הבמאי, השחקן הראשי, השחקנית הראשית והתסריט (המקורי או המעובד). לפניו, היו אלו "קן הקוקייה" (1975) ו"זה קרה לילה אחד" (1934) שהגיעו למעמד הסנסציוני. אחריו, ניסו לשחזר את ההישג "אמריקן ביוטי", שפספס בקטגוריית השחקנית הראשית ו"מיליון דולר בייבי" שהחמיץ את פרסי השחקן הראשי והתסריט.

הישגיו של "שתיקת הכבשים" כמובן לא מתבטאים רק בתחום הפסלונים המוזהבים, כי-אם גם בהשפעתו הניכרת עד היום על ז'אנר המתח והפשע. ראשית, אין ספק כי בתפקידו האגדי והבלתי-נשכח כד"ר חניבעל לקטר מטיל המורא, הפך סר אנתוני הופקינס את דמות האנטי-גיבור הקולנועי לפופולרית מתמיד. אפשר לראות לכך ביטויים טלוויזיוניים, בסדרות רבות וטובות כמו "שובר שורות", "לוציפר", "דקסטר", "הסופרנוס" ובוודאי "חניבעל" בכיכובו של מאדס מיקלסן. אפשר גם למצוא לכך אינספור ביטויים קולנועיים, מ"מועדון קרב", דרך "סוויני טוד" ואפילו עד "ג'וקר". הרשימה עוד ארוכה.

רגע קולנועי מכונן. מתוך "שתיקת הכבשים" | צילום: באדיבות Orion Pictures

כשהוא מופיע ביצירה למשך זמן שלא עולה על 25 דקות, הופעתו המצמררת של הופקינס היא גם משתי הקצרות ביותר אי-פעם שזכו בפרס לשחקן הראשי הטוב ביותר. עוקף אותו רק דייוויד ניבן, שהופיע בתפקיד ראשי בסרט "שולחנות נפרדים" (1958) למשך 23 דקות וזכה בפרס הנכסף. בכך, ייצר הופקינס את אחד הנבלים המכוננים בתולדות קולנוע, כשכל הבעת פנים מצמררת שלו נחרטת בלב, כל משפט מקפיא את הדם וכל עצה לקלריס היא אזהרה מפני סכנה נוספת שאורבת מעבר לפינה.

ואם כבר קלריס, הגיבורה הנועזת בגילומה של ג'ודי פוסטר היא דוגמה ומופת ליצירת דמות נשית המתפקדת בעולם גברי. החוצפה, הבטחון, האומץ, החוכמה והנחישות שלה הם סמל לפמיניזם ושוויון במובן הטהור והנפלא ביותר שלו – בלי רימייקים מטופשים שבאים בכוונה לתקוע אצבע בעין (היי "מכסחות השדים"), ללא רגעי שיא מאולצים ומביכים ("הנוקמים: סוף המשחק" באחד מעוונותיו הבודדים) ובלי להזיע מטיפת זיוף ומאמץ. רק עם כתיבה נהדרת ומחושבת, משחק איכותי וקונפליקטים מרתקים מעולמה הפנימי של הדמות ומחוצה לו.

שלושים שנים עברו ו"שתיקת הכבשים" עודנו מהמותחנים הפסיכלוגיים המשובחים שנוצרו. בימים בהם הטלוויזיה שלנו מוצפת במלאי בלתי-נדלה של סדרות דוקו-פשע ששואפות לחדור למוחם של רוצחים ופסיכופתיים, סרטי בילוש בסגנון ותחקירים למיניהם, אי-אפשר שלא להסתכל אחורה על סרטו של ג'ונתן דמי המנוח ולהבין: "וואלה, הוא היה שם לבנות את היסודות הרבה-הרבה לפני שזה נהיה מגניב".

---

אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.