top of page

תודה!

הכתבות האחרונות במגזין

עוד במגזין

סרט שלא ניתן לסרב לו: 50 שנה לצאתו של "הסנדק"

עודכן: 24 בפבר׳

גם אם יש בינינו כאלו שטרם צפו בו, "הסנדק" מוכר לכולנו: כעת כשהוא חוגג יום־הולדת חמישים, אנו חוזרים אליו ואל התקופה המיוחדת והחד־פעמית בה הוא נעשה, כשהקולנוע האמריקאי היה בשיאו.

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 


חמישים שנה חלפו מאז צאתו לעולם של הסנדק (The Godfather), סרט המאפיה האגדי של פרנסיס פורד קופולה. מאז הוא הספיק להתקבע במעמדו כאחד הסרטים המשפיעים והמוערכים בכל הזמנים, ובמעגלים רחבים ביותר אף כַטוב מכולם – מה שזה לא אומר. שנתיים לאחר צאתו הגיח לאקרנים הסנדק חלק שני (The Godfather Part II), סרט ההמשך שהצליח בדרך פלא אף להתעלות על קודמו בעיני רבים, ובשנת 1990 יצא הסנדק חלק שלישי (The Godfather Part III), שהשלים את הסאגה אך זכה ליחס פושר למדי מצד הקהל והמבקרים.

הסנדק והסנדק חלק שני זכו שניהם בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר והועמדו ביחד ל־18 פרסים, מתוכם זכו בתשעה. הם נמצאים, בהתאמה, במקום השני (עם ציון 9.2) והרביעי (9.0) ברשימת הטופ 250 של אתר IMDb, ושניהם – ביכולתי רק לשער – נלמדים בתצורה זו או אחרת בכל חוג ובית ספר לקולנוע באשר הם. השפעתם על המדיומים הנרטיביים כה נרחבת עד שקשה לאמוד אותה במלואה – מקולנוע כמובן, לטלוויזיה, לספרות, למשחקי מחשב ועוד.


לרגל מאורע היוֹבֵל זכתה הטרילוגיה להוצאה מחודשת: רסטורציה באיכות 4K בהשגחת קופולה בכבודו ובעצמו, עליה עמל צוות רחב מעל ל־4,000 שעות כדי לגרום לַסנדק להיראות כפי שנראה בהקרנותיו הראשונות. הצלחתו הגדולה של הסרט בזמן אמת והפיכתו לשובר קופות תפסו את אולפני פרמאונט (Paramount) לא ערוכים – עותקי הפילם הופצו לכמה שיותר בתי קולנוע כדי לעמוד בקצב וההקרנות המרובות פגמו בעותקים השונים עם חלוף הימים והשנים. פריים אַחַר פריים, צוות הרסטורציה דאג לברור את החומרים המיטביים מכל העותקים שלרשותם, ואז עמל כאלף שעות על תיקונים וליטושים. התוצאה? לא פחות ממרהיבה ומרגשת.

תמונה משפחתית של אנסמבל אגדי. מתוך "הסנדק" | באדיבות Paramount Pictures
תמונה משפחתית של אנסמבל אגדי. מתוך "הסנדק" | באדיבות Paramount Pictures

כשניגשתי למלאכת הכתיבה על הסנדק מצאתי כי – קלישאה, קלישאה – מדובר בהצעה שלא ניתן לסרב לה. עם זאת, ניג'סה לי המחשבה: מה כבר ניתן לומר עליו שלא נאמר בעבר? הרי רוב האנשים מכירים אותו ויודעים שמדובר ביצירה מיוחדת. אם כן ובכל זאת, ארצה לעסוק כאן בעיקר בקלישאה אחרת: כבר לא עושים ככה סרטים. מהפן ההפקתי ניתן לומר חד־משמעית כי לאף אולפן הוליוודי בימינו אין די אומץ או רצון להעניק את המושכות לבמאי מתחיל לשם יצירת אפוס פשע בן שלוש שעות. אבל היו אלה שנות השבעים – תקופה מיוחדת במינה בנוף הקולנוע האמריקאי שלא תחזור על עצמה, בה פעל דור חדש של יוצרים.


גיחה אל שנות ה־60 וה־70


צעירים בגופם, רוחם ונפשם – אותם קולנוענים חדשים שפעלו בהוליווד אימצו לעצמם מאפיינים מתנועת הגל הצרפתי החדש של שנות השישים הצרפתיות: התנערות משיטות הפקה שגורות ומיושנות, בעיטה במוסכמות קולנועיות (הן מבחינות של עשייה קולנועית והן מבחינות עלילה, סגנון ותֵמָטיקה) והשמת האדם ונפשו במרכז הסרטים כנקודת משען להתחבר איתה. הם הכניסו הרבה פלפל להוליווד המזדקנת והמציאו אותה מחדש – צָמָא אמנותי וקיומי שהתעורר (בין היתר) עקב חוסר היציבות המשווע באמריקה בשנות השישים והשבעים המטלטלות, ומוֹת התמימוּת המעטה שעוד נותרה לאחר שתי מלחמות עולם ומלחמת קוריאה.

המלחמה הקרה המתמשכת; משבר הטילים בקובה (1962); תחילת מעורבות אמריקאית ישירה במלחמת וייטנאם לקראת אמצע שנות השישים; התנקשות בנשיא קנדי (1963) ואחיו רוברט (1968) והתנקשויות במנהיגים חברתיים שחורים כמו מלקולם אקס (1965) ומרטין לותר קינג (1968); צמיחת אינספור תנועות פוליטיות ואנטי־מלחמתיות לצד התפתחות תרבות הנגד ובה ההיפּים שדיברו על אהבה, שלום והרחבה תודעתית פסיכדלית; הגברת מעורבות האמריקאים בווייטנאם ושקיעתם העמוקה במעבי הג'ונגל המלחמתי; פסטיבל וודסטוק ("שלושה ימים של שלום ומוזיקה") שקהלוֹ מנה כ־400 אלף אנשים ושנמשך ארבעה ימים בגלל ולמרות הגשמים והבוץ (1969); רצח שרון טייט בידי משפחת מנסון (1969); חשיפת פרשת ווטרגייט והתפטרותו של הנשיא ניקסון, עד עזיבתו את הבית הלבן במסוק בשידור חי לכל האומה (1972־1974).


אין ספק שהשורות האחרונות מהוות רִפרוף מרופרף בהיסטוריה – עקובת סבל, תקווה וייאוש כפי שהיא מרתקת – אולם הכרחי להכירה ולו במעט כדי להתחיל ולהבין את התמורות בזירת הקולנוע האמריקאית בתקופה ההיא. עוד על כך, אגב, בסדרת התעודה המופתית והמעמיקה של רשת PBS מאת קן ברנס ולין נוביק, מלחמת וייטנאם (באנגלית: The Vietnam War).

"מוזיקה היא הצליל השמימי השולט ביקום כולו", הגורו סוואמי צ'אטידנדה בפתיחת פסטיבל וודסטוק | באדיבות Mark Goff
"מוזיקה היא הצליל השמימי השולט ביקום כולו", הגורו סוואמי צ'אטידנדה בפתיחת פסטיבל וודסטוק | באדיבות Mark Goff

לקראת סוף שנות השישים החלו לצאת לאקרנים סרטים שלא נראו כמותם בנוף האמריקאי – יצירות דלות־תקציב כמו בוני וקלייד של ארתור פן (1967), הבוגר של מייק ניקולס (1967), אדם בעקבות גורלו של דניס הופר (1969) וחבורת הפראים של סם פקינפה (1969). היו אלו עבודות קולנועיות נועזות, מסוגננות ולעיתים אף אלימות בהרבה מסרטי העבר, שהעמידו במרכזן דמויות רחוקות ממושלמות; הן שיקפו את החלומות והתקוות שנגוזו לכדי ייאוש וטראומה, ואת אובדן המשמעות בשנות השישים הכאוטיות באמריקה – חברה ששאפה לתפקד באופן בריא בזמן שהמיתוסים שמכוננים אותה כחברה התפרקו תחתיה. סרטים אלו הגיעו בזמן מדויק והצליחו לגעת בקהלי צופים רחבים ומגוונים, כשהצלחתם הכלכלית והביקורתית כבר פילסה את הדרך לעבר שנות השבעים.

עשור זה הצמיח קולנוענים רבים וניתן להם חופש פעולה כמעט מוחלט על־ידי האולפנים. בזו אחר זו החלו להופיע יצירות המופת הייחודיות של שנות ה־70. ה"גל האמריקאי החדש" נקרא בשם הוליווד החדשה, ונקשרו אליו קולנוענים כמו וויליאם פרידקין (מגרש השדים, 1973), טרנס מאליק (שבילי הזעם, 1973), האל אשבי (הפרט האחרון, 1973), רומן פולנסקי (צ'יינהטאון, 1974), מילוש פורמן (קן הקוקיה, 1975), רוברט אלטמן (נאשוויל, 1975), סטיבן ספילברג (מלתעות, 1975), מרטין סקורסזה (נהג מונית, 1976), אלן ג'יי פּאקולה (כל אנשי הנשיא, 1976), ג'ורג' לוקאס (מלחמת הכוכבים, 1977), ג'ון קרפנטר (ליל המסכות, 1978), מייקל צ'ימינו (צייד הצבאים, 1978), וכן במאי קולנוע ותיקים יותר כמו דון סיגל (הארי המזוהם, 1971) וסידני לומט (אחר צוהריים של פורענות, 1975).

נולדו להיות פראיים. דניס הופר ופיטר פונדה מתוך "אדם בעקבות גורלו" | באדיבות Columbia Pictures
נולדו להיות פראיים. דניס הופר ופיטר פונדה מתוך "אדם בעקבות גורלו" | באדיבות Columbia Pictures

מפני שתקופת הוליווד החדשה הייתה מורכבת ועשירה לאין שיעור, הרשימה לעיל חסרה שפע אירועים, מגמות ושמות של יוצרים וסרטים – וכפי שניתן להבחין היטב, גם נעדרים ממנה שמות של נשים. הסיבה לכך נעוצה בגבריות ששלטה בתעשיית הקולנוע האמריקאית דאז (עניין שנמצא בימינו במגמת שיפור), ולראייה – הסרטים באותה תקופה עסקו בעיקרם בגבריות פצועה ומצולקת שמנסה למצוא את מקומה במציאות מעורפלת ועגומה.


כמו ג'ייק גיטיס בצ'יינהטאון (ג'ק ניקולסון), הבלש הפרטי שהולך לאיבוד בנבכי קונספירציה אפלה ואלימה בעיר לוס אנג'לס של שנות השלושים; או טרוויס ביקל בנהג מונית (רוברט דה נירו), הנחת הפוסט־טראומטי שהשתתף במלחמת ווייטנאם ועובד כנהג מונית בעיר ניו יורק עמוסת הטינוף והפשע, שמקווה ש"יום אחד יגיע גשם אמיתי שישטוף את כל הזוהמה מהרחובות"; וכמובן כמו מייקל בַסנדק (אל פאצ'ינו), הבן הצעיר במשפחת הפשע קורליאונה שרוצה להיות אדון לגורלו ולהימנע מכניסה לעסקי המשפחה, אך מוצא את דרכו אל העולם התחתון בכל זאת – בעת מלחמה בין חמש משפחות המאפיה הסיציליאנית בעיר ניו יורק, ביניהן משפחתו שלו.

אתה מדבר אליי? רוברט דה נירו מתוך "נהג מונית" | באדיבות Columbia Pictures
אתה מדבר אליי? רוברט דה נירו מתוך "נהג מונית" | באדיבות Columbia Pictures

תקופת הוליווד החדשה הגיעה לסיומה בתחילת שנות השמונים – כשיש המצביעים על שערי החופש (Heaven's Gate) של מייקל צ'ימינו מ־1980 כסיבה המרכזית לכך. סרטו הקודם מ־1978, צייד הצבאים, זכה להצלחה כלכלית וביקורתית וגרף חמישה פרסי אוסקר – בהם פרסי הסרט והבימוי הטובים ביותר. לכן ניתן לצ'ימינו חופש פעולה נרחב לקראת שערי החופש, כפי שהיה מקובל באותה תקופה. עם זאת, הפקת הסרט הייתה לאנדרלמוסיה מוחלטת, תקציבו תפח כפי ארבעה מזה המקורי וכשיצא לאקרנים הוא היה לכישלון כלכלי וביקורתי מוחלט. המצב הוביל את אולפני יונייטד ארטיסטס (United Artists) לפשיטת רגל ולקריסה כמעט מוחלטת, ולימד את הוליווד לקח שלא תשכח לעולם. התעשייה שינתה את פניה לאלתר – אך לפחות נותרו לנו הסרטים.


בחזרה אל הסנדק


על הסנדק שמעתי רבות בילדותי – בעיקר מאבא שלי, שהיה חייל בן 19 כשצפה בו בקולנוע ארמון בחיפה כשעלה לראשונה לאקרנים בישראל. עד היום הוא זוכר את הסרט היטב: את העלילה, את שמות הדמויות, את הציטוטים והנמשלים. באשר לי – אי־שם בשנותיי כתלמיד חדש בחטיבת הביניים הכנתי רשימה של קלאסיקות קולנועיות שרציתי להשלים. היא נכתבה בעיפרון על גבי דף שורות צהוב, ומי יודע איפה היא נמצאת היום. הופיעו בה שמות כמו טרנטינו, קובריק, היצ'קוק, ליאונה, לינץ' וכד' – ובין הסרטים הראשונים שנכנסו אליה היו סרטי הסנדק.


לעומת אבי איני זוכר מתי צפיתי לראשונה בַסרט, אבל כן נותרו עמי שלושה זיכרונות אחרים בנוגע אליו: הראשון – בתור ילד הייתה תקופה בה חשבתי שהמילה "סנדק" קשורה ישירות לעולם הפשע; השני – צפיתי בו לראשונה בטלוויזיה הקטנה בחדר של הוריי; והשלישי – באותה צפייה נרדמתי קצת אחרי שמייקל הגיע לסיציליה (בואו – הייתי בתנוחת שכיבה אחרי ארוחת שישי, ועם כל הכבוד לא באמת הייתי מוכן בנפשי לקראת הסנדק). אז כמובן שכעבור זמן־מה צפיתי בו שוב, הפעם כראוי – בו ובהמשכיו. מאותה תקופה חלפו לפחות חמש־עשרה שנים.

"זה לא עניין אישי, סאני. זה רק עסקים". אל פצ'ינו מתוך "הסנדק" | באדיבות Paramount Pictures
"זה לא עניין אישי, סאני. זה רק עסקים". אל פצ'ינו מתוך "הסנדק" | באדיבות Paramount Pictures

אורכה של טרילוגיית הסנדק נושק לתשע שעות והיא מצוירת בצבעים אופראיים. כמו מהלכי ההיסטוריה של הוליווד החדשה, כך גם הטרילוגיה מגוללת סיפור של עלייה ונפילה ולא רק של מייקל קורליאונה – אלא של משפחות ואינדיבידואלים, של דורות שבאים לעולם ויום אחד הולכים, של אמונות וערכים שמוחלפים עם השנים באחרים, של אהבה המושתקת בידי השנאה ולהפך, וכן של ההבנה המאוחרת כי האהבה היא הדבר היחיד שהיה חשוב לאורך כל הדרך.


כל הסופרלטיבים כבר ידועים כמובן: הסיפור הגדול מהחיים ועם זאת האישי והנוגע כל־כך; ההופעות הפנומנליות להדהים של כלל חברי הקאסט; האגדה ההוליוודית מרלון ברנדו בתפקידו המיתי כַסנדק, ויטו קורליאונה; הזנקת קריירות המשחק של אל פאצ'ינו, ג'יימס קאן, רוברט דובאל, דיאן קיטון, טליה שייר וקריירת המשחק הקצרצרה אך מופתית של ג'ון קאזאל, כשהסנדק חלק שני כבר דאג לקריירה של רוברט דה נירו; הצילומים התקופתיים, המוקפדים והיפהפיים של גורדון וויליס (שנודע כ"נסיך האופל" עקב צילומיו דַלֵי התאורה, החשוכים והקונטרסטיים).

מלבדם, אי־אפשר שלא לציין את התסריט הנפלא מאת קופולה והסופר מריו פוּזוֹ, שיחד עם העריכה המדויקת רוקחים עולם ומלואו גדוש ברגעים בלתי־נשכחים, וחוויה קולנועית מרתקת שתענוג לשקוע בתוכה; פסי־הקול המוזיקליים, הנפלאים והאיקוניים שהולחנו ובוצעו על־ידי נינו רוטה ואביו של קופולה, קרמיין; וכמובן – הבימוי המושלם של קופולה שנכנס מיידית לפנתאון האמנים הגדולים, כשניצֵח על יצירת מופת המשמשת כ"בית־ספר לקולנוע" עד עצם היום הזה.


אולי הצלחתי לרגש עם התיאורים הללו, אולי לא. אבל זה לא באמת אני – הרי לא חידשתי כלום; זה למעשה הסנדק: יצירה קולנועית בעלת כוח ממגנט שקשה מאוד לסרב לו. מטרתי בסך־הכל היא לעשות חשק למי שטרם צפה בה, ולהעיר געגועים במי שכּן.

 

אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.

Commentaires


bottom of page