top of page

תודה!

"האדם הראשון" - ביקורת סרט

עודכן: 25 ביולי 2023

קשה לי לכתוב ביקורת על "האדם הראשון". גם אחרי שצפיתי בו פעמיים (פעם אחת אף ב-IMAX) ואפילו שדעתי אחרי הצפייה השנייה הפכה למגובשת ונחרצת, קשה לי לומר מי קהל היעד שלו. מי יתחברו אליו וייהנו ממנו.

לכל העדכונים החמים: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע!


הבעיה הזאת נובעת קודם כל מהתסריט שלו: את הסרט כתב התסריטאי זוכה האוסקר ג'וש סינגר ("ספוטלייט" ו"העיתון"), על-פי ספרו של ג'יימס ר. האנסן אודות ניל ארמסטרונג. הוא מתרחש לאורך שמונה שנים, משנת 1961 ועד 1969, ומספר לא רק על הנחיתה על הירח כי-אם על התחנות בדרך והמשימות שהובילו אליה. התרחשויות שמעטים מגיעים עם ידע מוקדם עליהן טרם צפייתם.


מבחינה זו, הבעיה העיקרית היא שהסרט אמנם מספר על האירועים האלו, אבל הוא לא מתעמק בהם. לטעמי, מי שאין להם היכרות קודמת עם הרקע לנחיתה על הירח, עלולים לשקוע תחת עומס המידע ואף להשתעמם בסרט. הפן הביוגרפי שלו פשוט לוקה בחסר – כי במקום להיות ביוגרפיה הוא בוחר להיות גם דבר נוסף: אלגוריה.

עכשיו, ניתן כמובן להגיד על הרבה סרטים שהם מהווים משל לחיים, אבל פה הייצוגיות והכלים להמחשתה משתלטים בצורה ניכרת. השילוב הזה בין הביוגרפי לאלגורי עשוי להקשות על החיבור לסרט. במיוחד כשהוא מתחמק מכל קלישאה אפשרית ונדמה כנורא קר ומנותק-רגשית.


אלא שמתחת לפני השטח, "האדם הראשון" הוא בכלל לא סרט אודות הנחיתה על הירח. הוא סרט על התמודדות עם שכול, עם אובדן בתך הקטנה בת השנתיים שנפטרה בטרם עת. הוא סרט על הגשמה עצמית, אפילו אמונה ומציאת משמעות – בעולם אבסורדי שנדמה שאין בו כל משמעות. כי הרי, איזו משמעות יכולה להיות בעולם בו פעוטה תמה שעוד לא חגגה יום הולדת 3 נפטרת מגידול מוחי?

מתוך "האדם הראשון" | צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט
מתוך "האדם הראשון" | צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט

אחרי הגיבור המאופק שגילם ב"בלייד ראנר 2049", ראיין גוסלינג נכנס בהצטיינות לנעליו של ארמסטרונג ומגלם גיבור מאופק אף יותר. יש בסרט הרבה קלוזאפים ולפעמים טוב שכך, כי ארמסטרונג לא מדבר הרבה או מביע הרבה באופן מילולי, אבל הוא כן מבטא המון באמצעות הבעות פניו ובמיוחד עיניו.


לכל אורך הסרט הוא מתמודד עם מוות בצורות שונות ובאופנים שונים. חלק ממקרי המוות לא מוצגים לנו, הקהל. פעם אחת אין לנו אפילו מושג מי הם ההרוגים, אבל לסרט זה לא משנה. הסרט רוצה להראות לנו את היכולת של הגיבור להכיל את המצב, להתמודד ולהמשיך הלאה. כי שוב, זה סרט שהסאבטקסט חשוב בו מהגלוי. דבר שבצדק, עלול לבלבל ולהעיק אם מצפים לביוגרפיה מן השורה.

מעבר לכך, שוב, הסרט נורא עמוס רעיונות ונושא ההתמודדות עם אובדן לפעמים יוצא מפוקוס. יש סצנות שלמות שניתן היה להשאיר על רצפת חדר העריכה, בהן אחת בה ילדו של ארמסטרונג בוכה על עיתונים מקומטים שמפוזרים בחדרו (סצנה לא קשורה לכלום).


כמו-כן, הסרט מנסה גם להמחיש את הכעס שהיה באומה האמריקאית על שליחת "האדם הלבן" לירח בעוד בעוד לאזרח הפשוט אין כסף. גם זה, מיותר מאוד, כי בסצנה אחת שמציגה את זה אי-אפשר באמת לרדת לשורש העניין ולהעביר מסר מהותי. זה סתם מוציא את הסרט מאיזון ופוגע בשלמות הרעיונית שלו.

מתוך "האדם הראשון" | צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט
מתוך "האדם הראשון" | צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט

במקום, היה עדיף אילו היצירה הייתה שופכת אור נוסף על יחסיו של ארמסטרונג עם באז אולדרין (קורי סטול בתפקיד קטן מדי), האדם השני שדרך על הירח. פיתוח מערכת היחסים ביניהם היה נותן לסרט עוד זווית מסקרנת, עוד פן משמעותי לחשוב עליו, שכן ניכר עד כמה שונים הם האחד מהשני. בעוד ארמסטרונג מאופק וממלכתי, אולדרין משעשע, חסר טאקט ואומר את כל האמת בפנים. בסופו של דבר – שניהם הגיעו לירח ביחד. למה לא להציג יותר מהיחסים ביניהם? זה יכל לשדרג את הסרט משמעותית. מוצארט וסליירי, מישהו?


בסופו של דבר, ההחלטה הזו כנראה נבעה, שוב, מהרצון של היוצרים להפוך את הסרט לכמה שפחות קלישאתי. ביוגרפיה אנטי-ביוגרפית. זה לא סרט של דמויות, יחסים וקונפליקטים. זה סרט על איש אחד, שלמעשה יכול להיות כל אחד וההתמודדות שלו עם האירוע הכי נורא שיכול לקרות בחייו האישיים. התמודדות ממנה הוא צמח והפיח תקווה ואמונה בליבם של מליוני אנשים ברחבי העולם. ואם תצליחו לחדור מבעד לדמותו הקרה למראה, תגלו סרט חכם, מרתק ומעורר מחשבה.

למרות צילום מסחרר, קופצני ותזזיתי מדי לפרקים, סצנות מיותרות שהיו צריכות להיחתך ואיטיות שמכבידה לעיתים על החוויה, דמיאן שאזל ("לה לה לנד", "וויפלאש") ממשיך להוכיח שהוא אחד הבמאים המסקרנים שפועלים כיום. גם בסרטו השלישי הוא בוחן תימות של הגשמה עצמית ואינדיבידואליזם, אך בסוף הוא מיד חוזר לאהבה – אולי, אחרי שהחלומות הוגשמו והכל כבר נעשה, היא המשמעות האמיתית של החיים.


ואולי, הוא אומר, התשוקות, החלומות, המאוויים – הם רק תקרת זכוכית שמפרידה בינינו לבין הצורך הבסיסי ביותר שלנו כבני-אדם: להיאהב ולאהוב.


דירוג סופי: 80 בקולנוע.

 

לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.

bottom of page