"שמש נצחית בראש צלול": 20 שנים לסיפור האהבה שלא נמחק

האם אפשר למחוק את העבר מבלי לאבד את עצמנו? לרגל ציון שני עשורים לצאתו, חזרנו אל "שמש נצחית בראש צלול" – הסרט שמוחק זיכרונות, אך נותר בלתי נשכח. סקירה על אהבה, כאב ומה שביניהם.

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 

בוקר יום ולנטיין 2004, לונג איילנד. ג'ואל באריש (ג'ים קארי) ממתין לרכבת שתיקח אותו למקום עבודתו. מזג האוויר סגרירי, מעט מלנכולי, והוא עומד בודד בין רבים: זוגות מחזיקי ידיים, אנשים עם זרי פרחים ובונבוניירות לבביות. "החג הזה הומצא על־ידי יצרני כרטיסי הברכה כדי לגרום לאנשים להרגיש חרא." הוא מהרהר. כאשר כָּרוֹז התחנה קורא קריאה אחרונה לרכבת למוֹנְטוֹק, ג'ואל רץ בפתאומיות כדי לתפוס אותה. לא ברור לו מדוע. ובמונטוק הקפואה, על חוף האוקיינוס האטלנטי הסוער, הוא מבחין באישה כחולת שיער בסווטשירט כתום: קלמנטיין (קייט וינסלט).

כך נפתחת הדרמה־הקומית הסוריאליסטית והרומנטית, שמש נצחית בראש צלול (Eternal Sunshine of the Spotless Mind), סרט שציין השנה עשרים שנה לצאתו – במפגש מקרי לכאורה בין שני זרים שהופך במהרה לסיפור אהבה. הסרט, פרי שיתוף הפעולה בין הבמאי מישל גונדרי והתסריטאי צ'ארלי קאופמן, נפרס כמסע רגשי ופילוסופי שמעמיק בשאלות על זמן, זיכרון ואהבה – והמורכבויות האנושיות שמחברות בינינו.

כרבע שעה לתוכו נדמה שראינו הכול: את תחילת סיפור אהבתם של ג'ואל וקלמנטיין – וגם את סופו. הם משוחחים ברכבת חזרה ממונטוק. אחר כך ג'ואל מקפיץ אותה לביתה ונענה להזמנה לעלות פנימה. ומייד כששב לביתו באותו לילה – לאחר שהסביר שעליו "להתעורר מוקדם" – הוא מתקשר אליה, מביע את געגועיו, והשניים קובעים דייט ללילה שלמוחרת על נהר צ'ארלס הקפוא. אהבה מתחילה ללבלב... אבל משהו מרגיש מוזר. ככל שהסיפור מתקדם, תחושת הבלבול גוברת: האם זו התחלה, סוף – או משהו אחר לגמרי?

אנחנו מכירים במקרה? מתוך "שמש נצחית בראש צלול" | צילום: באדיבות Focus Features

זמן־מה חולף – קצרצר מבחינת משך הסרט, מעורפל נרטיבית – וג'ואל מתייפח במכוניתו בלילה גשום. ברקע מתנגן השיר Everybody's Gotta Learn Sometime בביצועו של בק (Beck), ותוך דקות ספורות נחשפת האמת: ג'ואל גילה שקלמנטיין פנתה למרפאה בשם "לאקונה", שמתמחה במחיקת זיכרונות, ומחקה אותו מזיכרונה (Lacuna: מלטינית – "חֶסֶר", "פער"). המום ושבור לב, הוא מחליט להשיב באותו מטבע – למחוק את קלמנטיין מזיכרונו.

מכאן ואילך רוב הסרט מתרחש במעמקי תודעתו של ג'ואל, בעודו ישן במיטתו. שני טכנאי "לאקונה", סטן (מארק רופאלו) ופטריק (אלייז'ה ווד), מוחקים את זיכרונותיו שקשורים לקלמנטיין בזה אחר זה, באופן כרונולוגי הפוך – מרגעי הסוף העכורים ועד לפרפרי הבטן שבתחילתם. במסע, שנע בין מציאות לזיכרון ובין חלום להזיה, הזיכרונות נמהלים זה בזה ומתערפלים – קוויהם מיטשטשים ופרטיהם נעלמים בהדרגה, עד התפוגגות מוחלטת. ככל שג'ואל מתקדם דרכם מתחדדת ההבנה שהוא אינו מסוגל לשחרר. כל זיכרון שנמחק לוקח עימו פיסה ממנה – ופיסה ממנו. קלמנטיין, שהייתה חלק בלתי נפרד מזהותו, הולכת ונעלמת. הקונספט שלה בראשו, בליבו, מתפוגג כלא היה.

ואז, בנקודת האפס, ג'ואל מתעורר בבוקר במיטתו כמו מתוך חלום שהתאדה. אנו שבים לנקודת הפתיחה של הסרט: בוקר יום ולנטיין 2004 בלונג איילנד. ג'ואל ממתין לרכבת שתיקח אותו למקום עבודתו, פוצח בריצה אינסטינקטיבית כדי לתפוס את הרכבת למונטוק, ושם, בדיוק כמו קודם, הוא פוגש את קלמנטיין. התמונה המלאה מתבהרת: ג'ואל וקלמנטיין, שחושבים שמצאו אהבה חדשה, כבר היו מאוהבים פעם. הם פשוט לא זוכרים.

וזוהי ליבת הסרט – בחינת הזיכרון האנושי ותפקידו במערכות יחסים, דרך ניסוי רגשי ופילוסופי מרתק: אם נמחק אהוב מהעבר ונפגוש אותו שוב, נטולי מטעני עבר משותפים, האם בהכרח נחזור על אותן טעויות? האם אפשר למחוק אהבה? ומה קורה לזהותנו כשאנו מוחקים חלקים מעצמנו? הסרט אינו מספק תשובות חד־משמעיות, אבל מזכיר לנו שהעבר, על כל יופיו וכאבו, הוא רק נקודת המוצא.

לילה טוב, נסיך מתוק. מתוך "שמש נצחית בראש צלול" | צילום: באדיבות Focus Features

בחירתם של גונדרי וקאופמן לפתוח את הסרט במפגש ה"חדש" ולהציגו שוב לאחר מחיקת זיכרונו של ג'ואל מעניקה לו תחושת דֵּזָ'ה־ווּ (Deja Vu: מצרפתית – "כבר נִרְאָה"). חוויית הדז'ה־וו, שבה נדמה לנו כי אנו חווים אירוע שכבר חווינו, מעידה על חוסר האמינות של הזיכרון האנושי ועל היכולת הבלתי נראית של מוחנו להתל בנו. כזהו גם המבנה הלא־לינארי של הסרט: מהתלה חכמה שמדמה את אופן פעולת הזיכרון האנושי. אירועי עבר אינם נחווים כרצף אחיד ועקבי בזמן, אלא כאוסף רגעים מפוזרים. חלקם, פְּחוּתֵי־משמעות, נשכחים; אחרים נחרטים בעוצמה.

המסע של ג'ואל חושף לא רק את יופיים של זיכרונותיו, אלא גם את משקלם. למרות שחלקם הפכו מזמן לנטל רגשי, הוא נאחז בהם ומתקשה לשחרר. הסרט מראה כיצד הזיכרונות, והמשקל הרגשי שאנו מייחסים להם, מעצבים את דימויינו העצמי ומשפיעים על יכולתנו ליצור קשרים אינטימיים. בתוך כך מתבהר הפער העמוק בין עולמו הפנימי של ג'ואל לבין זה של קלמנטיין.

ג'ואל מופנם ומהוסס, אדם רגיש שמתקשה להביע את רגשותיו בישירות. "לוּ רק פגשתי מישהי חדשה." הוא מהרהר תוך שיטוט על חוף מונטוק. "הסיכויים לכך לא מי יודע מה, לאור העובדה שאני לא מסוגל ליצור קשר עין עם אישה שאני לא מכיר." נטייתו להסתגר ולהתלבט מעכבת אותו, ולעיתים, כשמילותיו יוצאות לבסוף, הן נשמעות צולעות ולא קולעות למטרה. פחדיו מדחייה וחוסר ביטחונו ניכרים באינטראקציות שלו. כשהוא מבחין בקלמנטיין שמסתכלת עליו, הוא מסיט את מבטו וכותב ביומן: "למה אני מתאהב בכל אישה שמגלה בי שמץ של עניין?"

קלמנטיין, לעומתו, מוחצנת וספונטנית. אישה סוערת שמעידה על עצמה כ"סתם ילדה דפוקה שמחפשת שלוות נפש." היא חיה את הרגע, מוּנעת מאינסטינקטים מיידיים, ואינה חוששת להביע את עצמה בצורה ישירה ולעיתים בוטה. עם זאת, תנודות במצבי רוחה מקשות על יציבותה והיא נוטה לאימפולסיביות. על כך יעידו גווני שיערה שנעים לאורך הסרט בין כחול, כתום, אדום וירוק, כמו גם התפרצויותיה הרגשיות, ובחירתה למחוק את ג'ואל מזיכרונה.

ניגודים משלימים? מתוך "שמש נצחית בראש צלול" | צילום: באדיבות Focus Features

ג'ואל מאזן את פרצי הרגש של קלמנטיין והיא דוחפת אותו לצאת מאזור הנוחות שלו. ניגודים משלימים, כביכול. עם זאת – הוא, מהורהר מדי – והיא, אימפולסיבית מדי. הדינמיקה ביניהם נעה בין רגעי קרבה נוגעים לרגעי ריחוק מכאיבים. רגע אחד הם חולקים צחוק על נהר קפוא, וברגע אחר הם מתעמתים במילים קשות. רגעי האושר מאושרים בהחלט – ורגעי השפל, מנגד, שפלים בהחלט.

עניין זה מתכתב עם ניתוח דמותה של קלמנטיין שהוצע במקורות שונים ושייחס לה מאפיינים של הפרעת אישיות גבולית, בין היתר בשל נטייתה להישען על מנגנוני הגנה פסיכולוגיים כמו אידיאליזציה ודֵה־וָלוּאָציה (Idealization and devaluation: אידיאליזציה והמעטת ערך). מנגנונים אלו, שמטרתם לווסת רגשות במפגש עם מציאות מורכבת, מביאים ל"פיצול" (splitting) שבו אנשים ואירועים נתפסים בדיכוטומיה – או כמושלמים (אידיאליזציה) או כחסרי ערך (דה־ולואציה). לדוגמה, קלמנטיין עשויה לראות את בן־זוגה כאידיאלי בתחילת הקשר, אך בעת פגיעה רגשית להמעיט בערכו כדי להגן על עצמה. תהליך זה אינו ייחודי להפרעות אישיות – הוא משקף מאבקים רגשיים שכולנו חווים. הדיכוטומיה שמגולמת בדמותה של קלמנטיין אינה רק ניסיון לברוח מכאב, אלא גם מאבק לתיעול רגשות בתוך מערכת יחסים מורכבת.

כי קלמנטיין אינה רק אישה צבעונית ונועזת שממררת את חייו של ג'ואל מתוך אימפולסיביות גרידא. היא מראה לנפשו הסגורה. וגווני שיערה מסמלים סערות רגש שהוא מתקשה להביע – מפחד ועד תשוקה, מבלבול ועד אומץ. במקביל, ג'ואל משקף את כמיהתה של קלמנטיין לשקט וליציבות. הוא מציע את האיזון שהיא מחפשת אך מתקשה למצוא, וריסונו הרגשי משמש כעוגן מול האימפולסיביות שלה. ניגודי אופיים מייצרים חיכוכים שחושפים את פחדיהם הפנימיים – ניגודים שהם גם מקור הכאב וגם הדבק שמחבר ביניהם.

חִשְׁבוּ על רגעי הריב והמדון במערכות יחסים. אם לא למדנו לתקשר בצורה בריאה, בין בבית שבו גדלנו ובין לבדנו, נתקשה לראות את הצד השני מעבר לפגיעה. לרוב ננסה להצדיק את עצמנו ולהדגיש את טעויות האחר. לעיתים פשוט נסתגר. לכן מערכות יחסים כוללות תהליך של שִׁכְחָה חלקית וסליחה הדדית – של "מחיקה" ומחילה – כדי שנוכל להמשיך הלאה. הסרט מביא זאת לקיצוניות: מחיקת זיכרונות ממשית.

ליסטן טו מי פליז. מתוך "שמש נצחית בראש צלול" | צילום: באדיבות Focus Features

המחיקה, מציע הסרט, היא הרבה מעבר לפעולה טכנית. היא משקפת את הרצון לברוח מכאב אך גם את המחירים האפשריים של בריחה כזו, שאותם ג'ואל וקלמנטיין חווים על נפשם. המחיקה אינה משחררת, ולא מעלימה את הרגשות. אלו נותרים כמו הד בחדר ריק – מנותקים מהסיפורים שגרמו להם להיות מורגשים מלכתחילה, ובמצב של ערגה תמידית. ההיעדר הזה מצמיא ומכאיב בעצמו. אין זה מפתיע, אפוא, שלאחר סיומה הכואב של מערכת יחסיהם בת השנתיים, ג'ואל וקלמנטיין נמשכים זה לזו מחדש, כמעט אינסטינקטיבית. אולי כי הכאב, כמו הזיכרונות, אינו נעלם; הוא משנה צורה.

ברגעי המחיקה ג'ואל מנסה למרוד, והוא בורח עם קלמנטיין בין זיכרונות – לשווא. אז עולה בראשו רעיון: לברוח למרחבי זיכרון שבהם קלמנטיין לא אמורה להיות, שם טכנאי "לאקונה" יתקשו למצוא אותה. וכך אנו מתלווים אליו יד ביד, לעיתים בריצה, וחוצים רגעי עבר ראשוניים, טראומות ילדות, רגעי בושה ולידתם של פחדים. אלו היסודות שעיצבו את מי שהוא היום. זהו ג'ואל האמיתי: ילד שעטה שכבות של מגננה, חלקן מרצון, חלקן בלית ברירה. כמו כולנו. החיבור למוחו, המודע והלא־מודע, מוביל אותנו גם לליבו. משאבת הדם שהפכה לסמל לרגש הגולמי, לבל־ייאמר. כילד, ג'ואל לא ידע לקטלג את עולמו במילים, אלא בתחושות. וכשהמילים הגיעו, הן התקבעו וקיבעו את תפיסות עולמו: מופנם, הססני, חסר ביטחון. אלו הם קונספטים.

גם הסרט מציב בפנינו קונספטים – הנחות יסוד שמתקבלות כמעט אוטומטית. אנו מניחים שג'ואל מדוכא בשל גישתו הצינית ליום ולנטיין. אנו מניחים שהוא וקלמנטיין הכירו לראשונה בדרכם חזרה ממונטוק. אנו מתייגים אותו ככזה ואותה ככזו – ואת שניהם כשונים בתכלית זה מזו. עליו אולי נגיד: "תזרום כבר!" ועליה: "תרפי קצת, והוא יבוא." גונדרי וקאופמן מבהירים: כולנו מתייגים. ובתיוגינו אנחנו מעוותים לא רק את איך שאנו רואים אחרים, אלא גם את איך שאנו רואים את עצמנו ואת עולמנו.

אין על להיות ילד. מתוך "שמש נצחית בראש צלול" | צילום: באדיבות Focus Features

גם קלמנטיין שנראית לאורך תהליך מחיקת הזיכרונות של ג'ואל היא קונספט. זוהי קלמנטיין ב"מילותיו שלו", כפי שהוא זוכר ומבין אותה. שיקוף קלמנטייני מבעד לתפיסתו. לכן, נדמה שאנו לוקחים את הצד שלו בסיפור. אך בסרט שזורים גם רגעי ההווה: פטריק, טכנאי "לאקונה", מנצל את גישתו למידע הרגיש שבתיקי המטופלים כדי לחזר אחרי קלמנטיין, שכאמור שכחה את ג'ואל. בנפשה, לעומת זאת, פעור בור – "לאקונה", אם תרצו – והיא מרגישה שדבר־מה אינו כשורה. "אני אבודה, מבוהלת. אני מרגישה שאני נעלמת." היא אומרת לפטריק, שמשחזר רגעים ומצטט דברים שהיו בינה לבין ג'ואל. הצרימה הזו, אף שאינה ברורה לה במלואה, מספיקה כדי לעורר בה תחושת אובדן. משהו מהותי חסר – חלק מזהותה.

וכך חושפת "השמש הנצחית" של הסרט אמת אנושית: יופי וכאב שזורים זה בזה לבלי הפרד. זיכרונות, יפים ומכאיבים כאחד, מגדירים לא רק את אהבתנו, אלא גם את זהותנו. מרי, המזכירה של מרפאת "לאקונה" (קירסטן דנסט), מצטטת בפני מנהל המרפאה הווארד (טום וילקינסון) מהפואמה אלואיסה אל אבלרד (Eloisa to Abelard) של אלכסנדר פופ: "כמה מאושרים הם המון התמימים והחפים: שוכחים את העולם, מהעולם נשכחים. זריחת שמש נצחית בראש הצלול, כל משאלה תיענה, יתקבל כל פילול."

ציטוט זה, בהקשר של הסרט, מבטא את תחושת האושר הטהור שאופפת התחלות – של חיים, של אהבה. השמש הנצחית מגלמת את האקסטזה שבקיום, את התקווה חסרת המטען. אבל הסרט מראה כיצד הדעת האנושית – עם חשיבתה המתמדת, תיוגיה ומטעניה – מכתימה את ראשינו, מעיבה על האושר ומרחיקה אותנו מהשמש הנצחית. היא מציירת את הקיום כטעון ושוחקת את יכולתנו לחוות באופן נקי ומלא.

התמימים והחפים. מתוך "שמש נצחית בראש צלול" | צילום: באדיבות Focus Features

"אני לא קונספט," אומרת קלמנטיין לג'ואל באחד מזיכרונותיו, "אני בסך הכול ילדה דפוקה שמחפשת שלוות נפש. אל תתייג אותי בקונספטים שלך." זוהי אינה רק מחאה כלפי ג'ואל, אלא קריאה להפסיק להשליך את פנימיותנו על אחרים – ולראותם כפי שהם. אנו שונים זה מזה, עם תיוגים ונרטיבים ייחודיים. אולי בכך אנחנו פוגעים ביכולתנו לפתח קשרים בין־אישיים בריאים, זוגיים בפרט.

בישורתו האחרונה הסרט מזכיר לג'ואל ולקלמנטיין – "התמימים והחפים השוכחים את העולם" ושהכירו מחדש – שהם כבר היו מאוהבים, ונפרדו. מרי, שעוזבת את "לאקונה", שולחת לכל הפציינטים את קלטות הריאיון שהוקלטו לפני המחיקה, ושבהן השמיעו את סיבותיהם הכואבות לביצוע התהליך. הקלטות, טעונות רגשית, מגיעות גם לידיהם של ג'ואל וקלמנטיין. תחילה הם מדחיקים – הרי השמש נצחית, ראשם צלול וליבם מאוהב. ומה הסיכוי שתהליך למחיקת זיכרונות אפשרי? אך כשנופל האסימון, המטענים נשפכים מחדש ומערערים את תחושת האהבה החדשה־ישנה.

סוף הסרט מתרחש במסדרון מחוץ לדירתו של ג'ואל. הוא וקלמנטיין עומדים מול האמת הכואבת של אהבתם כעת: טעויות, מכאובים, חוסר יכולת להכיל; זַּכּוּת שהפכה לעכירות. קלמנטיין, בדרכה החוצה, עוצרת כשג'ואל מבקש ממנה לחכות.

"מה אתה רוצה, ג'ואל?" היא שואלת אותו.

"אני לא יודע... אני רק רוצה שתחכי... רק קצת..." הפשטות שבמילותיו משקפת איזו תקווה.

"אני לא קונספט," היא מזכירה לו שוב, "אני בסך הכול ילדה דפוקה שמחפשת שלווה נפשית. אני לא מושלמת."

"אני לא מוצא בך שום דבר שאני לא אוהב."

"אבל אתה תמצא!" היא מתחילה לתייג את עצמה. "אתה תמצא דברים ואני אשתעמם איתך וארגיש לכודה, כי זה מה שקורה איתי."

"בסדר." ג'ואל עונה.

ולזה, קלמנטיין מסכימה: "בסדר."

בסדר. מתוך "שמש נצחית בראש צלול" | צילום: באדיבות Focus Features

ובבכי ובצחוק, Everybody's Gotta Learn Sometime מתחיל להתנגן שוב, מלווה גם את השוט הבא – האחרון בסרט: המצלמה רועדת מעט, כמו מהססת. ג'ואל וקלמנטיין רצים על חוף מונטוק המושלג במשחקיות ילדית, מתרחקים מקִדמת הפריים. ואז, לפתע, השוט חוזר מספר שניות לאחור – ואותם הצעדים נצעדים שוב ושוב בעוד הפריים דועך בהדרגה ללבן, לוחש לנו: הדרך קדימה לא מבטיחה הצלחה מוחלטת. היא עתידה לחזור על עצמה בתצורות אלו ואחרות, ולכלול לצד רגעי האור גם מהמורות וכאבים.

שמש נצחית בראש צלול אינו רק סרט על אהבה וזיכרון. הוא קריאה לחמלה כלפי עצמנו וכלפי אלו שחולקים איתנו את הדרך, ומזכיר לנו בעדינות לקבל את חוסר השלמות שבחיים, שבאנשים. "Change your heart, look around you" אומר השיר, "Everybody's gotta learn sometime" – עלינו ללמוד, שוב ושוב, איך לאהוב. את האחר, את עצמנו. אנו בני אנוש, ואיננו מושלמים.

אולי בחוסר השלמות הזה, כמו שאומרים, טמונה השלמות עצמה. אולי דווקא מתוך העכירות נוכל ללמוד לחבק את פגיעותנו בדרכנו קדימה. כי גם אם דעתנו לעולם לא תהיה צלולה, תמיד נוכל לחפש את השמש הנצחית ולהתעקש להאיר את הדרך.

וכעת: תאהבו. מתוך "שמש נצחית בראש צלול" | צילום: באדיבות Focus Features

---

לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף לקבוצת החברים שלנו. תוכלו לעקוב אחרינו גם בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.