- 4 באוק׳ 2023
- 28 בספט׳ 2023
- 21 בספט׳ 2023
- 13 בספט׳ 2023
"בלייד ראנר", "היצור" ו"אי. טי" - לפני 40 שנה נולדו להן שלוש יצירות מופת קולנועיות. האחת לבעלי סבלנות ורגישות פילוסופית, השנייה לחובבי אימה מדממת והשלישית לכל המשפחה. לאחר צפייה מחודשת בשלושתן, נולדה לה גם פרשנות עדכנית.
להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו!
ב־25 ביוני לפני ארבעים שנה, קיץ 1982, יצאו לאקרני ארה"ב שתי יצירות מופת בז'אנר המדע הבדיוני: בלייד ראנר (Blade Runner) של רידלי סקוט והַיְצוּר (The Thing) של ג'ון קרפנטר. הראשון – סרט ארט־האוס נאו־נוארי ופילוסופי המתרחש בלוס אנג'לס הדיסטופית של שנת 2019; השני – סרט אימה מדמם ומבחיל במיוחד המתרחש בתחנת מחקר מבודדת באנטארקטיקה.
למרות נקודות השוני הניכרות ביניהם, בלייד ראנר והיצור מוערכים בעיני רבים כשניים מסרטי המדע הבדיוני הטובים אי־פעם – עם דגש על בלייד ראנר, שנלמד עד היום בחוגים לקולנוע סביב העולם בשל עומקו הרעיוני והטכני. שני הסרטים נחשבים כיום ליצירות פולחן, אולם בשעת צאתם לאקרנים הם זכו לתגובות פושרות ואף שליליות מן המבקרים.
על בלייד ראנר נכתב שהיבטיו הטכניים באים על חשבון העלילה וכי קצבו איטי מדי, במיוחד לאור שיווקו כסרט פעולה והרפתקאות (יש לזכור שהייתה זו תקופת שיא כוכבותו של האריסון פורד, עם תפקידיו בסרטי מלחמת הכוכבים ואינדיאנה ג'ונס). על היצור נכתב שהעלילה מקופחת על חשבון אפקטים אלימים ומבחילים, שמנכיחים את הסרט כיצירה מזוויעה שֶכּוּלה ייאוש וניהיליזם. אם לא די בכך – מעבר לתגובות הקשות מהמבקרים, שני הסרטים גם נכשלו בקופות.
אפשר כמובן להאשים בכך את מגרעותיהם, לכאורה, של הסרטים (שרובן הוערכו מחדש כמעלות עם השנים). אך הסיבה העיקרית לכישלונם של בלייד ראנר והיצור, הייתה למעשה צאתו של סרט מדע־בדיוני אחר לאקרנים, בסך־הכל שבועיים לפני צאתם: אי. טי. – חבר מעולם אחר (E.T. the Extra-Terrestrial) של סטיבן ספילברג.
כסרט לכל המשפחה, אי. טי היה להצלחה מסחררת והפך לסרט המכניס ביותר עד אז (כך שבר ספילברג את שיאו של ג'ורג' לוקאס מ־1977 עם מלחמת הכוכבים, עד ששבר אותו שוב ב־1993 עם סרטו פארק היורה). אי. טי רץ בבתי הקולנוע האמריקאים במשך 81 שבועות בעוד בלייד ראנר והיצור רצו 27 שבועות בלבד. 25 שבועות, אם כך, בהם רצה הגורל ושלושת סרטי המדע הבדיוני הללו נקשרו זה בזה – כל אחד מהם פאר של יצירה קולנועית.
דרך אגב: את כישלונם הכלכלי של בלייד ראנר והיצור ניתן גם לפרש לאור השפע הקולנועי הכללי של קיץ 1982, כשבנוסף לאי טי עלו לבתי הקולנוע סרטים שהיו להצלחות קופתיות וביקורתיות כמו פולטרגייסט (טובי הופר), מסע בין כוכבים 2: זעמו של חאן (ניקולס מאייר) וטרון (סטיבן ליסברגר).
זיכרונות ילדות
מודה – עוד לא הייתי קיים בקיץ ההוא של 1982. אבל כבר באמצע שנות התשעים, בהיותי כבן שנתיים, אחי הבכור (יליד שנות ה־80) דאג ללמד אותי דבר או שניים על קולנוע מהו ובין השאר הוא הראה לי את אי. טי.
יש איזו קלישאה לפיה פעם היו ימים פשוטים הרבה יותר – ימים בהם העולם היה מריחה אחת יפהפייה של תום ראשיתי. הכל היה חדש ומלהיב וצבעוני ומרגש, והכל היה עכשיו. כילדים היינו קרובים מתמיד לאמת המוחלטת של המציאות, נטולת תסבוכות עולם המבוגרים. אתם זוכרים את הימים ההם? חמש השנים הראשונות לחיים? עבורי מעט קשה לזכור. נדמה לי שזה קשור לכמות הרעיונות והמילים שנאגרו מאז בראשי, וכמובן גם הזיכרונות. בתקופת 1994־1996 התגוררתי עם משפחתי בארה"ב, ורבים מהזיכרונות שעוד נמצאים לרשותי אני זוכר הודות לאחי הבכור, שדאג לתעד את חיינו במצלמת וידאו ביתית; מי יודע מה היינו זוכרים באמת אלמלא היה דואג לעשות זאת?
אני כן זוכר שהייתה לי בובה של אי. טי. וגם מעמד לעפרונות בדמותו, וכי באחד הטיולים שעשינו בארצות הברית ביקרנו באולפני יוניברסל באורלנדו, פלורידה. כילד הקטן שהייתי, הטיול כולו הרגיש לי כקסם אחד גדול ואין־סופי בנסתרותו. בין כל האטרקציות והמתקנים בהם ביקרנו היה גם המתקן של אי. טי. – שבסופו החוצן החביב בכבודו ובעצמו אמר לי "Goodbye Elliott". אליעד, אליוט – דומה לא? במבטא אמריקאי במיוחד. כך קראו לי חבריי בגן, האמת – אליוט – וכך גם בני המשפחה שלי כינו אותי לפעמים, כי ידעו על אהבתי לאי. טי. ועל הזדהותי עם דמותו של הילד אליוט שנאלץ להיפרד מחברו החייזר.
אני כותב על זיכרונותיי כי לעולם לא אוכל להפריד בין אי. טי. לבין היותי ילד, ועשייתו הקולנועית של הסרט נוגעת באופן ישיר באותה תחושת ילדוּת שלמה וטהורה (הרגע בו הפסקול האיקוני של ג'ון וויליאמס מרקיע לשחקים כשאליוט ואי. טי. מרקיעים בעצמם לשחקים כשהירח ברקע: אלוהים אדירים). רק לאחרונה, כשצפיתי שוב בסרט, נוכחתי לגלות עד כמה אני עדיין אותו "אליוט" – אותו אליעדי קטן, שחי בעולם שכולו מִקְשָה אחת של יפהפיוּת בלתי־מופרעת. אמנם דאגתי להלביש על עצמי שכבות נוספות עם חלוף השנים ולאמץ עוד "אמיתות", אבל הילד ההוא? הוא עוד שם. והוא תמיד יוותר ילד.
מדי פעם מבקרת בחיינו איזו תזכורת של ענוה שמזכירה לנו את היותנו ילדים בסך־הכל. בין זה מסע שיצאנו אליו, או חוויה משנת־חיים, או אפילו איזה חייזר נמוך וחמוד והאמת שקצת שמנוני ומקומט ובעל אצבעות ארוכות מאוד. וממש לפני שהתזכורת הזו חולפת לנו, היא מותירה אותנו עם בקשה ותזכורת נוספת, נוצתית במהותה כמשקלה: "הֱיוּ טובים. אני אהיה ממש כאן".
זיכרונות של ירוק
חלפו כמה וכמה שנים טובות והספקתי לשכוח מאותו אליוט. בתקופת חטיבת הביניים התחלתי להשלים סרטים ששמעתי ששווה להשלים, בהם בלייד ראנר והיצור. סרט מדע־בדיוני עם האריסון פורד וסרט אימה עם קורט ראסל – חשבתי לעצמי – ושניהם נחשבים לממש ממש טובים? מה כבר יכול להשתבש? ואכן דבר לא השתבש. אני זוכר שהופתעתי משניהם – מכך שבלייד ראנר אווירתי כל־כך ושאין בו כמעט אקשן, ומכך שהיצור מותח כל־כך ומבחיל בהרבה מכפי שחשבתי שיהיה.
בלייד ראנר מבוסס על ספרו של פיליפ ק. דיק האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות? משנת 1968. גוף יצירתו של דיק – שנחשב לאחד מכותבי המדע הבדיוני החשובים והמשפיעים במאה העשרים (קביעה נדושה כל־כך שהיא לוקה בחסר עמוק) – עסק לרוב בטבע המציאות ובתפיסתה, בשאלות של מהי אמת ומהי בדיה ובשאלות אודות זהות אנושית. בלייד ראנר והספר של דיק אמנם שונים מבחינת מהלכי עלילה ובניית העולם, אבל שניהם עוסקים באותם רעיונות מרכזיים: מהו דבר־מה מלאכותי (לדוגמה אנדרואיד) ומהו דבר־מה טבעי (בן־אנוש); מהו ההבדל ביניהם, אם בכלל יש כזה? ובין שיש הבדל או אין – האם זה בכלל משנה?
הרי את החוויה הסובייקטיבית שלי את העולם, לא משנה מי ומה אני, אף־אחד לא יכול לשלול ממני: לא את זיכרונותיי, לא את רגשותיי, לא את מחשבותיי ולא את חוויתי הישירה את המציאות עצמה. אף־אחד לא יכול לקחת ממני את היותי יצור חי ומתבונן במציאות, אלא אם הוא מסיים את חיי (או כפי שנאמר בעגה הבלייד ראנרית הרשמית – "מוציא אותי לפנסיה"). אז גם ניתן לשאול איזה תפקיד משחק המוות עבורנו כיצורים חיים, והאם הוא לא ממסגר את כל חיינו כחלום ותו לא – מה שעלול לערער את המושגים "טבעי" ו"מלאכותי" וכמו־כן לערער כל מושג באשר הוא.
אם, לדוגמה, יבוא פלוני ויאמר לי שכל חיי אינם אמיתיים כי המציאות היא מטריקס ולכן המציאות כולה היא זיוף – זה לא הופך את החוויה האישית שלי במציאות המטריקסית הזו לאמיתית פחות. העובדה שהמציאות עשויה מקוד לא קובעת שהחוויה שלי אינה אמיתית עבורי (מילת מפתח: עבורי). מיינדפאק? ובכן, כן.
יצירות המדע הבדיוני המופתיות באמת הן אלו שלא רק תופסות אותנו ברמת העניין הבידורי, אלא לופתות אותנו ברמה הרעיונית. הן מהוות מעין חוויה מרחיבת־תודעה, שמאתגרת את תפיסת המציאות שלנו כפי שאנו מכירים אותה – חוויה שמותירה אותנו עם רצון לתהות עוד ולגעת במרחבים מחשבתיים הנמצאים "מחוץ לקופסה", אודותיהם אולי לא ידענו עד כה. במילה אחת: פילוסופיה; ובחמש: מִשנתו של פיליפ קינדרד דיק. אולם לשם עיבודה למדיום הקולנועי יש צורך לתרגם את מִשנתו לתמונות וצלילים – והרי שהנדבך הרעיוני של בלייד ראנר כרוך הדוקות בנדבך הטכני. גם כעבור ארבעים שנה, הוא עומד היטב במבחן הזמן.
בלייד ראנר היה להשפעה על המוני סרטי מדע־בדיוני שהגיעו אחריו וגם, באופן חוצה מדיומים, על ז'אנר הסייברפּאנק. סקוט שם דגש ויזואלי על בניית העולם בהשראת סגנון הפילם־נואר ויוצר מרחב אורבני עתידני וגשום תמידית, אפל ומלא בצללים, צבוע על־ידי אין־ספור תאורות נאון ומודעות אלקטרוניות ענקיות, ועמוס בגורדי שחקים ומבנים ברוטליסטים ובשדות נפט מעלי אש ועשן. זהו עתיד שניכור ובדידות נשפכים ממנו, בו תנאי המחייה על כדור הארץ הפכו עוינים כל־כך עד שמרבית תושבי הפלנטה היגרו למושבות שנבנו בחלל. האוכלוסיות החלשות, העניים והחולים, הם בעיקר אלו שנשארו מאחור – יחד עם טכנולוגיה מתקדמת ונוצצת שמצליחה בקושי רב לחפות על הישן והרעוע, על המתפרק והרקוב.
גם עיצוב הסאונד של בלייד ראנר תורם עמוקות לבניית העולם, כשכל צליל וצליל שנשמע בפס הקול מרגיש כחלק מהותי מהציור השלם: לוס אנג'לס המדומיינת של שנת 2019 בה שולטים הלכלוך, הרעש והדוחק – וכן גם המרחק הרוחני הגדול בין האנשים. הקשבה מעמיקה למרחב הקוֹלי של הסרט מספרת סיפור, כשכל צליליו – לרבות המוזיקה – נשמעים כאילו הם נמצאים בתוך חלל הדהוד ענק. כך עיצוב הסאונד מהדהד, תרתי משמע, את הבדידות של עולם הסרט.
המוזיקה הולחנה על־ידי ואנגליס – שנפטר ממש לאחרונה ב־17 במאי – והיא מעוררת מלנכוליה עמוקה ובה בעת יפהפייה עד אין קץ; היא כוללת רגעים מן המרגשים ששמעתי בחיי – במוזיקה בכלל ובפסקול קולנועי בפרט. עניין זה מעניין וחשוב כשלעצמו משום שהכלי המוזיקלי המרכזי הוא סינתיסייזר (שצליליו "מלאכותיים"), אבל היות והמוזיקה כה עשירה ברגש, שוב מהדהדת השאלה: טבעי, מלאכותי; האם זה בכלל משנה? כל עוד אני מרגיש, כל עוד אני חוֹוֶה את החוויה הנתונה לעומקה – הרי שהחוויה אמיתית.
דיק נפטר מספר חודשים טרם בכורת הסרט, אך הספיק לראות מעט חומרי גלם, שנראו בדיוק כפי שדמיין את העולם שברא בראשו. הוא גם הספיק לקרוא את התסריט, שלטענתו החמיא לספר ולהפך.
זיכרונות של לבן ואדום
היצור מבוסס על סיפורו של ג'ון ווד קמפבל ג'וניור מי הולך שם? ויש המגדירים אותו כסוג של רימייק ל־The Thing from Another World – העיבוד הקולנועי משנת 1951 שכריסטיאן נייבי ביים על הנייר ושכנראה שבוים בפועל על־ידי מפיקו, הבמאי האוורד הוקס.
בניגוד לבלייד ראנר, כאן אין הרבה פילוסופיה, אם־כי ראוי לזכור שסרטים הם תוצר של התקופה בה נעשו ותמיד ניתן לייצא מהם משמעויות עודפות. עלילת הסרט עוקבת אחר צוות בתחנת מחקר באנטארקטיקה, שמגלה שיש ביניהם חייזר מְשַנֶה־צורה, שמתרבה ומתפשט כטפיל באמצעות יכולתו להיטמע בכל צורת חיים ולחקות אותה בדיוק מוחלט. אף־אחד מאנשי הצוות לא יודע אם ניתן לסמוך על האחר או אפילו על עצמו, כי לא ידוע מיהו למעשה אותו יצור שלובש כעת צורת אנוש. אך לעיתים, כשהיצור נדחק לפינה, הוא פורץ החוצה מתוך גופיו המארחים בקול תרועה רווי־דם וקרביים ונוזלי מרה בשלל צבעים.
היות שצוות תחנת המחקר מונה 12 גברים ואף לא אישה אחת, יש שניתחו את הסרט ופירשו אותו כאלגוריה לנגיף ה־HIV – שעורר בהלה רבה כשזוהה לראשונה בארצות הברית בשנת 1981. אחרים קשרו את מוטיב הפרנויה למלחמה הקרה, והקבילו בין החייזר משנה הצורה – שאין לדעת בתוך מי מהסובבים הוא נמצא – לבין תאים קומוניסטיים רדומים מבית שעלולים להגיח בהפתעה מוחלטת. עם פרשנויות אלו או בלעדיהן, ניתן לפרש את האיום כפנימי כפי שהוא חיצוני וכנמצא בעולמות של בין לבין שקשה להגדירם בדיוק. במובן זה היצור מזכיר את סיפורתו של הווארד פיליפס לאבקרפט, הסופר האמריקאי שהשפיע על ז'אנר האימה עד אין־קץ ושעסק לרוב באימה מן הלא נודע – מן המצוי מעבר לגבולות הבנה אנושיים.
טבעו וצורתו של החייזר בסרט אינם ברורים לדמויות או לנו הצופים: זוהי ישות חסרת צורה מובחנת שמקבלת צורה רק על־ידי אימוץ של אחרת; זוהי ישות שטבעה זר לחלוטין למין האנושי ושבני האדם מעניינים אותה כקליפת השום. בראש מעייניה נמצאת הישרדותה, ומעבר לכך – התפשטותה – ולכן היא משתלטת על אורגניזמים חיים, רוצחת אחרים, מאמצת צורות חדשות ומחליפה אותן לפי צרכיה. בהצמדה לזירת ההתרחשות האנטארקטית והמבודדת של העלילה, לתסריט המהודק ולמשחק המצוין של כל הקאסט – היצור מתמלא אימה פרנואידית חסרת פשרות שזולגת מן המסך עד רגעיו האחרונים והנהדרים של הסרט.
לאווירה תורם גם הפסקול המינימליסטי אך האפקטיבי כל־כך של הסרט, שהולחן על־ידי לא אחר מאניו מוריקונה. אך אולי מעל הכל זכורים מהיצור האפקטים הפרקטיים הנפלאים, שמעוררים געגוע והערצה למלאכת עשיית הסרטים של פעם. מתוך תקציב של 15 מיליון דולר, כ־1.5 מיליון הושקעו באפקטים באמצעותם עוצב אותו יצור משנה־צורה. נעשה שימוש רחב ומחוכם במיוחד במיונז, בעיסות תירס מוקרם, במסטיקים שחוממו במיקרו, בתערובות שונות של מזון וכימיקלים, בחומר סיכה (כמובן) ובאנימטרוניקה.
אמן האפקטים המיוחדים רוֹבּ בוֹטין היה אז רק בן 22 ועבודתו על הסרט עדיין נערצת על אוהבי קולנוע ואמני אפקטים עד כדי סגידה. בוטין לא לקח ימי חופש במהלך ההפקה והוא ישן באולפן של יוניברסל. בתקופת השיא הוא היה אמון על 36 אמני וטכנאי אפקטים, ועקב העבודה המתמדת נהגו לפקוד אותו חלומות שגם בהם היה עובד על הסרט – חלומות שלעיתים היוו השראה להמשך עבודתו. עקב הלחץ הפיזי והמנטלי, בוטין אושפז במהלך הצילומים בשל תשישות, דלקת ריאות ואולקוס מדמם.
התוצאה המוגמרת? תענוג ויזואלי מגעיל, מהנה ומרשים לאין ערוך, שמורגש היטב בגוף. מעבר לאפקטים הסרט גם מצולם ומואר היטב, וכשמשווים את היצור של קרפנטר לסרט הפריקוול מ־2011 (שגם נקרא היצור ושעלילתו די מועתקת מסרטו של קרפנטר), האפקטים של בוטין מרשימים אף יותר. הפריקוול עושה שימוש נרחב ב־CGI ונראה רע ביחס לקודמו הוותיק ממנו בשלושים שנה.
היצור הוא אולי סרטו המוקפד ביותר של קרפנטר, שמצידו מחשיב אותו לאהוב מבין סרטיו. לראות עיניו, אם הסרט היה זוכה להצלחה כלכלית אז הקריירה הקולנועית שלו הייתה נראית שונה בתכלית – וייתכן שהדבר הגיוני בהחלט. עם זאת, היצור ובלייד ראנר הפכו כבר מזמן לתופעות קולנוע פולחניות – בהעניקם חוויות וזיכרונות בלתי־נשכחים ובהשפעתם על יוצרים וצופים כאחד.
אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.