תאמינו להייפ: "אופנהיימר" הוא מפגן עוצמה של כריסטופר נולאן בשיאו

כריסטופר נולאן מוכיח שליטה מוחלטת באמנות הקולנוע בסרטו החדש. עם סצנה אחת שנכנסת מיד לפנתאון כאחת הגדולות ביותר בסרטיו אי-פעם, מדובר באירוע קולנועי שחייבים לחוות על המסך הגדול. "אופנהיימר", ביקורת.

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 

אופנהיימר (Oppenheimer), סרטו החדש של כריסטופר נולאן, הוגדר כבר מהרגע בו הוכרז לראשונה לפני כשנתיים כאירוע קולנועי. עבור מי שמכירים את נולאן ופועלו - הודות לסרטים כמו התחלה, בין כוכבים, יוקרה או טרילוגיית האביר האפל - אין מדובר כמובן בהפתעה. הודות לסגנונו הייחודי ונטייתו לעסוק בטבע האדם ומהותו באמצעות קונספטים של זמן, מרחב וחלל, הבמאי-תסריטאי הבריטי בנה לעצמו חתיכת שם לאורך עשרים וחמש שנות פעילותו.

את סרטו הטרי הוא ביים לראשונה בחייו עבור אולפני יוניברסל, לאחר המחלוקת העזה שהתגלעה בינו לבין אולפני האחים וורנר בעקבות התנהלותם עם סרטו טנט במהלך הקורונה. למרבה השמחה, המעבר בין האולפנים כלל לא מורגש - ואופנהיימר מתגלה עד מהרה כניצחון נוסף עבור היוצר רב הפעלים, שיציין בסוף החודש את יום הולדתו ה-53 במספר. הפעם, הוא יצר עיבוד לספר הביוגרפי מאת קאי בירד ומרטין ג'יי שרווין, פרומתאוס אמריקאי: הניצחון והטרגדיה של אבי פצצת האטום (American Prometheus).

מכנופיית ברמינגהם למעבדות לוס אלמוס. קיליאן מרפי מתוך "אופנהיימר" | צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט

במרכז הסיפור, כפי שיכולתם לנחש, ניצב לו רוברט אופנהיימר (קיליאן מרפי בהופעה נהדרת) - פיזיקאי יהודי-אמריקאי, יליד ניו יורק. בזמן מלחמת העולם השנייה, נשכר אופנהיימר על-ידי צבא ארה"ב כדי לפקח על פרויקט "מנהטן" - שם הקוד שניתן לתהליך המחקר והפיתוח של הנשק הגרעיני במהלך אותה המלחמה, הגדולה והנוראה ביותר שידעה האנושות.

לאורך שלוש שעות עמוסות דיאלוגים ופרצופים מוכרים, שחלקם מבליחים לשניות בודדות בלבד, הסרט מציג את קורותיו של המדען החלוצי. מלימודיו כסטודנט באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה, דרך ניהול מעבדת פיתוח הנשק הגרעיני בשממות לוס אלמוס ועד לשנים האפלות שהגיעו לאחר כן - בהן מחשבותיו וזעזועו מחלקו בהפצצת הירושימה ונגסאקי סירבו לתת לו מנוח. אי לכך, באותם ימים, הוא גם נחשד בבגידה במדינה ומצא עצמו נרדף, בפרשייה שכללה גם את לואיס שטראוס (רוברט דאוני-ג'וניור באחת מהופעותיו הטובות ביותר), מי שכיהן אז כיו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.

כאמור, לצד מרפי ודאוני ג'וניור ניצב קאסט עטור כוכבים, שכולל בין היתר את אמילי בלאנט (סרטי מקום שקט), אלדן ארנרייך (סולו: סיפור מלחמת הכוכבים), ג'ייסון קלארק (כוננות עם שחר), קנת בראנה, פלורנס פיו (מידסומר), דיין דיהן (כרוניקה בזמן אמת) ואפילו ג'ק קווייד (הבנים, צעקה). מעל כולם, מתלבטים במיוחד מאט דיימון, שנכנס היטב לנעליו של כקצין הצבא לסלי גרובס; טום קונטי בדקותיו הבודדות והנפלאות כאלברט איינשטיין; וארנרייך ודיהן, שנעלמו מהתודעה כשם שפרצו, ומוכיחים כי עם התפקיד הנכון הם יכולים פשוט לזרוח.

מרפי עצמו כמובן נושא מלוא כובדו של הסרט על כתפיו הצנומות ושומר על איפוק ועידון מעוררים הערצה בהופעתו. ללא התפרצויות, ללא אובר-דרמה או תיאטרליות מוגזמת ועם הרבה שקט פנימי וצניעות, הוא מוביל את הסיפור בבטחה ומוכיח שהבחירה בו לשחקן ראשי - אחרי שנים רבות בתפקידי משנה עבור נולאן - הייתה הברקה. לטעמי, מועמדויות לאוסקר עבורו ועבור דאוני ג'וניור הן בחזקת עובדה מוגמרת.

הרוויח ביושר את התפקיד הראשי. קיליאן מרפי מתוך "אופנהיימר" | צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט

בסרט של נולאן כמו בסרט של נולאן, גם הפעם יש משחק עם רעיון הזמן, אלא שבמקרה הזה אני מפרש אותו בעיקר ככלי להמחשת כאוס, טשטוש ודיסאוריינטציה בה הגיבור מצוי. במילים אחרות, הנרטיב של אופנהיימר איננו רציף וסיפורו הבלתי-ליניארי מטייל בין פרקים שונים בחייו של הפרוטגוניסט.

כבר מהתחלה, אנו כמו נשאבים לרצף שקופץ ומדלג בין השנים - פעם אנחנו שנות ה-20 עם אופי (כפי שכינוהו חבריו) בצעירותו, פעם בסצנות בשחור-לבן שמשחזרות את השימוע הקשה כנגדו ופעם בפרויקט הגרעין. ברגעים ספורים בלבד הסרט נשאר במקום ונותן לנו זמן למנוחה או מאפשר לדברים להירגע או לשקוע, ובמשך חלק ניכר ממשכו הוא כמו מזנק מזיכרון לזיכרון, מנקודת זמן אחת לאחרת.

הבחירה האמנותית הזו לא תעבור חלק עבור כולם. אך בעיני, היא מייצרת זרם תודעה אינטנסיבי, שמכניס אותנו מיד לנבכי מוחו של גיבורו המהורהר של נולאן, הישר לתוך הפרדוקס שבחייו. בשלב מוקדם בסרט נאמר משפט שמתאר את הסתירה במבנה האור - בהיותו גם גל וגם חלקיק (ומחילה אם אינני מדייק במושגים המדעיים). נדמה לי כי אותו משפט הינו קריטי בהבנת הסרט כולו ובהתמודדות עמו - כמבקש למצוא ולעמוד על המעשה הנכון בזמנים האפלים ביותר שידע המין האנושי.

מחד, פיתוח הנשק האטומי עלול להוביל לקץ האנושות; מאידך, מה הייתה האפשרות האחרת? לקפוא על השמרים בזמן שגרמניה הנאצית ובנות בריתה עומלות במרץ על פצצה משלהן? והאם אופנהיימר, שחתום על פיתוח הפצצה, הוא האחראי הבלעדי לכל מה שעלול להגיע בעקבותיה? הרי בסופו של דבר, גם בלעדיו היא הייתה נוצרת. קונפליקטים מעין אלו מהדהדים ומכים בעוצמה לכל אורך הדרך.

יועמד לאוסקר השלישי בקריירה? רוברט דאוני ג'וניור מתוך "אופנהיימר" | צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט

נולאן, שכתב גם הפעם את התסריט לבדו (כמו בשני סרטיו הקודמים, טנט ודנקרק), כן נותן תשובה חד-משמעית ליחסו כלפי קיומה של פצצת האטום - ואפילו חד-משמעית עוד יותר ביחסו לפצצת המימן. במקום להפוך את אופנהיימר לחגיגה של פירומנים הוא מתמקד בנפשות הפועלות, במעשיהן, בהיסטוריה שחוללו ובחשיבותה לעתיד העולם. הסרט אמנם צולם במצלמות IMAX, אך הוא לא נעזר בהן כדי להלל אש ותימרות עשן. כשיש פיצוץ - והוא אכן ישנו - הוא מעורר-יראה הרבה יותר ממה שהוא מרשים; הוא מפחיד הרבה יותר ממה שהוא מרהיב; והיחס האמביוולנטי אליו הוא כאל רגע היסטורי מבעית - נס בסימן אפוקליפסה - ששינה את פני האנושות לעד.

אם דנקרק היה תצוגת תכלית של יכולותיו הטכניות של נולאן, אופנהיימר הוא האנטיתזה לכך, כמעט ההפך הגמור: יצירה אהרון סורקינית בטיבה (אהרון סורקין, התסריטאי מאחורי הרשת החברתית וסטיב ג'ובס), שמרכז המסה בה הוא הדיאלוגים הזריזים והחדים בין הדמויות. זה הרבה מאוד לספוג, הרבה לעכל ולחשוב עליו בזמן אמת כשם שבשעות ואף בימים שאחרי - ואין לי ספק שיהיו מי שיצאו מהסרט מתוסכלים נורא. לא רק בשל נושאו האקטואלי כל-כך, כי אם גם לאור קצבו חסר המנוח, המטריף כמעט.

אבל מי שיצליחו להתמסר לחוויה יגלו קולנוע גדול. קולנוע שכמו במרבית סרטיו של הקולנוען הבריטי נע בין האישי לאוניברסלי באלגנטיות בלעדית. אחרי עשרים וחמש שנות יצירה, זהו הסרט הביוגרפי הראשון של נולאן, באמצעותו הוא מוכיח פעם נוספת - אין יוצרים כמוהו היום.

---

לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.