זומבים ואופנועים: האם Days Gone Remastered מצדיק סיבוב נוסף?

גרסת הרימסטר ל-Days Gone משדרגת את הגרפיקה, מוסיפה מצבי משחק ומחזירה אותנו לעולם הפתוח והמסוכן של אורגון – עם חוויה מוכרת, אך מלוטשת מתמיד. האם שווה לחזור? ביקורת.

שנתיים לאחר שהעולם קרס בעקבות מגפה קטלנית, דיקון סיינט ג'ון – חייל לשעבר – מנסה לשרוד כאדם חופשי בכבישי אורגון ההרוסה, רכוב על אופנועו וחמוש בכלי נשק מאולתרים.

גרסת הפלייסטיישן 5 המחודשת של המשחק מ-2019, Days Gone Remastered, מחזירה אותנו אל אותו עולם פתוח פוסט-אפוקליפטי, עם שיפורים ויזואליים משמעותיים, ביצועים חלקים יותר, ומצבי משחק חדשים שמנסים לנצל את כוחה של הקונסולה החדשה.

אבל האם זה מספיק כדי להצדיק חזרה? האם זו הגרסה האולטימטיבית של המשחק – או רק ליטוש נוצץ? והאם שווה לצלול אליו אם לא שיחקתם מעולם? קחו נשימה, אנחנו מתחילים.

עלילה ורקע – בודד על הכביש

הסיפור מתרחש באורגון הפוסט אפוקליפטית, שם מרבית האוכלוסייה הפכה ליצורים פראיים המכונים "פריקרים" – הזומבים הכי מהירים שתראו בחייכם. דיקון רדוף על-ידי מותה של אשתו בתחילת המגפה, והוא שורד בשטח עם חברו הטוב "בוזר", נודד בין מחנות שורדים, אוסף חוזים, מחפש משאבים – ובעיקר, מנסה להבין אם נותר לו בשביל מה לחיות.

העלילה נדמית כמו שילוב בין דרמת אחווה גברית נוסח הסדרה ילדי האנרכיה, לסיפור הישרדות מתמשך בסגנון המתים המהלכים. היא מתפתחת לאורך עשרות שעות, דרך שלל משימות, פלאשבקים וסצנות קולנועיות ונוגעת בנושאים כמו נאמנות, אשמה, זיכרון והישרדות – אבל לעיתים קרובות מרגישה מוכרת מדי. חלקים ממנה נוגעים ללב, אך לעיתים נדמה שהיא מתפזרת בין יותר מדי קווי עלילה – סכסוכים בין מחנות, פלאשבקים רומנטיים, קונספירציה סביב מקור המגפה – מבלי להתמקד באמת.

התוצאה: סיפור שמספק רגעים מרגשים פה ושם, אבל לרוב מרגיש פושר ולא ממש בולט בנוף המשחקים הנרטיביים של סוני (על כך נרחיב עוד קצת בהמשך).

תכירו את דיקון סיינט ג'ון. מתוך Days Gone Remastered | צילום: באדיבות Sony

רימסטר ראוי, גם אם לא מהפכני

הבשורה הגדולה של הרימסטר היא השדרוג הוויזואלי. אורגון נראית עוצרת נשימה על הפלייסטיישן 5: יערות אפלוליים, שלג שמצטבר על הכבישים, גשם ששוטף את המסך – הכל מרגיש חי ומוחשי. בלילה החשכה באמת חשוכה (בניגוד לגרסה המקורית שבה זה היה נראה כמו "לילה כחול"), והפנס של דיקון מקבל משמעות חדשה.

גם מבחינת ביצועים – המשחק רץ ב־60 פריימים לשנייה במצב "ביצועים", או ב־4K מלא במצב "איכות". זה שיפור אדיר לעומת הגרסה המקורית ל־PS4 שסבלה מקרטועים, והוא נותן זרימה חלקה הרבה יותר בקרבות, בנהיגה ובחקר העולם.

מלבד השדרוג הגרפי, גרסת הרימסטר כוללת את כל העדכונים והמצבים שיצאו מאז ההשקה המקורית – כולל New Game Plus, רמות קושי חדשות, ואת מצבי המשחק הנוספים כמו Horde Assault (מצב שבו נלחמים מול נחילי זומבים כמו בסצנות אקשן אינטנסיביות) ומצב Permadeath לאמיצים במיוחד.

גם שליטת ה־DualSense מנוצלת היטב: מרגישים את המנוע של האופנוע בידיים, ואת ההתנגדות בהדק כשיורים, או את ה-Haptic Feedback כשיורד גשם למשל. כל זה יוצר תחושה שמדובר בגרסה הסופית והשלמה ביותר של המשחק – כזו שמתקנת את כל הבאגים שהיו בהשקה המקורית ומעניקה חוויית משחק מלוטשת באמת.

פחד מוות. מתוך Days Gone Remastered | צילום: באדיבות Sony

עיקר הכוח – הקרבות, הנשקים, והאימה בעדר זומבים שרודף אחרייך

החוזקה הבולטת ביותר של Days Gone היה ונשאר הלחימה. הקרבות כאן מגוונים, מותחים ומהנים. כלי הנשק מרגישים טוב – אקדחים עם משתיקי קול, רובים חזקים, מקלעים כבדים, קשתות, רימונים, מוקשים, שיפודים – יש הכל. גם הקרבות פנים אל פנים מדממים וקשוחים: לגרזן לפנים יש כאן נוכחות והאנימציות מושקעות ומספקות.

אבל הכוכבים האמיתיים היו ונשארו נחילי הזומבים – אותם "הורדים" של מאות פריקרים שיכולים להסתער עליך ברגע. אלה רגעים של טירוף טהור, שבהם אתה בורח, מפעיל מלכודות, זורק רימונים, מטפס על גגות – וכל זה בלחץ מטורף. ברימסטר, כאמור, הקרבות מולם זכו גם למצב משחק בפני עצמו – Horde Assault – שמחדד עד כמה האלמנט הזה הוא לב המשחק.

גם הרכיבה על האופנוע נהדרת: השליטה מדויקת, התחושה של התנודות מועברת היטב בשלט, ויש משהו מהנה פשוט בלשייט על כביש נטוש בלב היער, כשהשמש שוקעת ברקע. הדלק והתחזוקה של האופנוע מוסיפים טאץ' הישרדותי: אתה חייב לחשוב קדימה, לתכנן, ולהיזהר שלא תיתקע בלי דלק באמצע שום מקום.

קרבות אינטנסיביים ומלאי אדרנלין. מתוך Days Gone Remastered | צילום: באדיבות Sony

אבל יש גם בעיות

למרות כל השיפורים – החולשות של Days Gone עדיין כאן.

ראשית, כמו שכבר אמרנו, העלילה. כמו בגרסה המקורית, הסיפור לא מצליח להתרומם באמת. הדמויות מרגישות שטוחות, הדיאלוגים לא אחידים, והמעברים בין קטעים מרגישים מיושנים – ריבוי מסכי טעינה, הרבה קטעים קולנועיים מיותרים שקוטעים את הזרימה. הקצב איטי מאוד בהתחלה, ויש תחושה של "חכה שזה ישתפר", רק שלפעמים, מבחינה נרטיבית, זה פשוט לא משתפר.

גם העולם הפתוח עצמו – למרות יופיו, והוא באמת מהפנט לפעמים – סובל מחזרתיות. הרבה משימות חוזרות על עצמן: טהר את האזור הזה, חפש חפץ שם, תציל מישהו, תחסל מחנה אויב. בהתחלה זה כיף, אבל אחרי כמה עשרות שעות זה מרגיש כמו רשימת מטלות. זה לא עולם "חי" במשחקים כמו Ghost of Tsushima או GTA או Red Dead: אין יותר מדי אקראיות, אין באמת הפתעות מיוחדות, והאינטראקציה עם NPC-ים מינימלית לחלוטין.

גם מבחינת גיוון באויבים – אין כאן יותר מדי. הפריקרים הם אותו טיפוס שוב ושוב, והאנשים שאתה נלחם נגדם – חבורות שודדים או כתות – פועלים בצורה מאוד צפויה. לבסוף, למרות שהטעינות קצרות בהרבה מאשר ב־PS4, הן עדיין קיימות ועדיין איטיות בסטנדרטים של היום – וזה קצת מאכזב כשמצפים לעולם פתוח שזורם לגמרי. נתקלתי גם בכמה באגים קטנים כמו תקיעות רגעיות, NPC שנעלם, עורבים שנתקלים בקירות ללא סיבה או סאונד שנחתך פתאום, אבל זה עוד ניחא.

אוקיי, זמן לברוח. מתוך Days Gone Remastered | צילום: באדיבות Sony

וחייבים גם מילה על The Last of Us

בואו נדבר על הפיל שבחדר. קשה לשחק היום במשחק זומבים של סוני מבלי להשוות אותו למשחקיThe Last of Us - ששינו את חוקי הז'אנר והפכו לסטנדרט עליון בנרטיב, משחקיות ואווירה.

אין טעם לצפות מ-Days Gone להגיע לאותם גבהים – הוא שואף להיות משהו אחר: פחות אינטימי, יותר "סנדבוקסי". אבל ההשוואה היא בלתי נמנעת, ולאורך המשחק לא יכולתי שלא לחשוב שוב ושוב עד כמה בא לי משחק שלישי שיסגור את הטרילוגיה.

וכך, בעוד The Last of Us מציע סיפור ממוקד, רגשי, עם עומק וכתיבה ועיצוב דמויות ברמה הכי גבוהה שיש – Days Gone נוטה להתפזר. אין כאן את אותו דיוק בתחושת הסכנה, באינטראקציה בין הדמויות, או ביצירת הזדהות עם המסע. גם מבחינת הקצב, משחקי The Last הם חוויה סינמטית מהמדרגה הראשונה, בעוד Days Gone מרגיש לעיתים כמו משחק שתוכנן בידי כמה צוותים שונים, כל אחד אחראי על קו עלילה או משימות מסוימות. שלם שקטן מסך חלקיו.

עם זאת, חשוב לומר: Days Gone עובד היטב במקומות ש-The Last of Us כלל לא מנסה להגיע אליהם. רכיבה על אופנוע, תחזוקה שוטפת שלו, התנהלות בעולם פתוח, ובעיקר – נחילים אינסופיים של אויבים – כל אלה מעניקים לו זהות ייחודית. הוא אולי לא מבריק כמו The Last of Us, אבל לפעמים דווקא הפשטות שלו היא שעובדת, ואם אתם מחפשים את הדבר הכי קרוב ל-GTA בעולם של זומבים, זה כנראה המשחק הכי קרוב שתמצאו.

דיקון ו"בוזר". מתוך Days Gone Remastered | צילום: באדיבות Sony

לסיכום – רימסטר טוב למשחק טוב

בסופו של דבר, Days Gone Remastered הוא אחלה רימסטר לאחלה משחק. הוא נראה נהדר, רץ חלק, מוסיף מצבי משחק טובים, ומצליח להוציא את המיטב מהעולם הפתוח של אורגון. זה אולי לא המשחק הכי מתוחכם בז'אנר, אבל בהחלט אחד עם זהות משלו.

אמנם עדיין מדובר כמובן באותו משחק שמבנהו העמוק נותר זהה: עלילה ממוצעת, עולם פתוח שהופך רפטטיבי די מהר, ועומס יתר של קטעים קולנועיים וקאטים שמוציאים את האוויר מהחוויה, אבל כשהוא בשיאו – בקרב מול נחיל, ברכיבה אינטנסיבית, או בלחימה מול כנופיית בוזזים – הוא לגמרי סוחף.

אם אהבתם אותו כבר אז – תיהנו כאן יותר. אם הוא שיעמם אתכם גם אז? סביר להניח שגם עכשיו זה לא ישנה את דעתכם. ואם פספסתם אותו בעבר ונשמע לכם מסקרן – עכשיו זו הגרסה שכדאי לנסות.

המשחק Days Gone Remastered זמין לקונסולת ה-PS5.