top of page

תודה!

הכתבות האחרונות במגזין

עוד במגזין

"בלאק-פון" הוא סרט אימה אפקטיבי ומותח, למרות בעיה אחת עיקרית

עודכן: 26 ביוני 2023

"בלאק-פון", סרטו החדש של סקוט דריקסון ("דוקטור סטריינג'", "רוח זדונית"), הוא סרט אפקטיבי והמתח בו עובד היטב. אך עם טון יותר מדויק, הוא יכל להיות אפילו טוב יותר.

לכל העדכונים החמים: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע!


יש משהו משעשע ומרתק במחשבה על הקשר בין קולנוע-אימה לטכנולוגיה. ראשית, בצורה בה הז'אנר משתמש בטכנולוגיה עכשווית כדי לייצר סיטואציות מאיימות (חשבו מה עשה הצלצול לקלטות-וידאו בתקופת השיא שלהן); שנית, בעובדה שרבים מהסרטים הללו עובדים רק בעולם עם חוסר בטכנולוגיה. הרי בעיות כל סרטי "הבה נתפזר לנו ביער הלא-מפחיד-בכלל הזה" היו נפתרות בעולם עם טלפונים סלולריים, והטענה המקובלת היא שחלון אחורי של היצ'קוק לא יכול היה להתקיים בעולם עם מזגנים, כיוון שכל החלונות פשוט היו סגורים. בלאק-פון (The Black Phone) משחק את שני המשחקים בו זמנית - גם הטכנולוגי וגם החסר-טכנולוגי, ואז מערבב קצת על-טבעי במיקס. זה עובד יפה, אבל עד מידה מסוימת.

בלאק-פון מבוסס על סיפור קצר מאת ג'ו היל (בנו של סופר האימה סטיבן קינג) ומחזיר אותנו לפרברים האמריקאים של שנת 1978. אם אנחנו כבר בפרברים האמריקאים של סוף שנות ה-70, מן הראוי ומן הסתם שייחטפו כאן ילדים קטנים לתוך ואנים שחורים - וזה בהחלט מה שקורה. בשכונה שבה מתגוררים האחים פיני (מייסון תמז) וגוון (מדלין מגרו) מסתובב חוטף מסתורי במסכה, שכבר חטף כמה ילדים מבית הספר שלהם, ילדים שכמו בלעה אותם האדמה. אבל גם הבית אינו מקום בטוח בשביל האח והאחות, והם נאצלים להתמודד עם אב שיכור (ג'רמי דייוויס), שמשליט טרור בבית ומכה אותם בצורה איומה לנוכח כל תירוץ.


חלק ארוך למדי מהסרט, כ-45 דקות להערכתי, מוקדש לחיים השגרתיים של הילדים, לפחד מהאבא ולבריונות איתה מתמודד פיני. זה עשוי להישמע מתיש, אבל האקספוזיציה האינסופית עומדת במפתיע ביומרה ומזכירה לנו שעם כל הכבוד לחוטפים במסכה, הסיוטים האמיתיים מחכים לנו ביום-יום. הרגעים הללו - כמו רגעי האימה מאוחר יותר - מבוימים על-ידי דריקסון בצורה מבהילה על-אמת ומעוררת חוסר-נוחות. כשפיני נחטף בעצמו הוא פוגש את החוטף (אית'ן הוק המצוין) שנהנה להתעלל בו פיזית ומנטלית, להמציא לו אתגרים, להפיח בו תקוות שחרור רק כדי לשבור אותה ולצפות בו כשהוא ישן (כי כמובן). בקיצור, כל מה שהייתם מצפים מדמות של חוטף קלאסי בסרט אימה.

הסיוטים האמיתיים מחכים ביום-יום. מתוך "בלאק-פון" | צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט
הסיוטים האמיתיים מחכים ביום-יום. מתוך "בלאק-פון" | צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט

בשנה האחרונה, הוק נהנה מקאמבק נהדר ומענג (יחד עם מון-נייט, מלך הצפון וציפור אלוהים בשמיים) ובשנים האחרונות הוא עבר תהליך מטייפקאסט החתיך המקסים בדושיותו לשורת דמויות מעורערות במוסריותן ובנפשן. מרתק גם לצפות כיצד הוא מנצל את הכריזמה הטבעית הישנה שלו (ואת היותו גבר נאה גם בגיל 50) כדי לבלבל את הצופה אשר לא יכול שלא להתרשם. הוא משתלט על תפקידו מעורר הבעתה בצורה מצוינת, משכנע בטרלול ובטוטאליות הכנה של הדמות שלו ומייצר נבל מבהיל לחלוטין.

אוקיי, אבל מה העניין עם ה"בלאק-פון" בעצם? פיני הגיבור מוצא את עצמו כלוא במרתף ובו רק מכשיר טלפון שחור ומקולקל שתלוי על הקיר. כשהטלפון מצלצל לפתע, הוא זוכה לשיחות מסתוריות שיכולות אולי לעזור לו לצאת לחופשי. פרברים אמריקאים עם סוד נורא, מתח ואימה, אלמנטים על-טבעיים ומציאות שמפחידה יותר מכל - אלו אלמנטים ששזורים היטב ביצירותיו של סטיבן קינג, כאמור אביו של היל, כותב הסיפור המקורי. גם יצירות שהן עיבוד או בהשראת קינג זכו לקאמבק גדול בשנים האחרונות (המתח כאן בשיאו לקראת "דברים מוזרים" 4 - כרך 2) ובלאק-פון לא שונה בהרבה מסרטי הגל החיובי בסך הכל. אבל בהשוואה לקינג ולשאר היצירות מתגלה גם הבעיה המרכזית של הסרט: הטון שלו.

איתן הוק בעוד תפקיד מצוין. מתוך "בלאק-פון" | צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט
איתן הוק בעוד תפקיד מצוין. מתוך "בלאק-פון" | צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט

טון של סרט הוא דבר חמקמק. הוא יכול להיות מטופש מאוד, אך להצדיק את הטיפשות שלו ולהיות מוצלח דווקא בזכותה (ראו ערך "הכול בכל מקום בבת אחת"). הוא יכול גם להיות רציני וקודר, אבל בעל מודעות עצמית ועם הבנת הצורך ברגעים קומיים ורגשיים קטנים. כמו במשחק הטכנולוגי שהזכרתי בתחילת הביקורת הזו, גם כאן דריקסון הבמאי מנסה לשחק משחק כפול: מחד, הסיפור שלו בסופו של דבר קצת מטופש, כזה שמצפה ממך שלא להתעסק יותר מדי בחורים ובקיצורי העלילה; ומאידך, הסרט משוחק ברצינות שיא, ערוך באיטיות וצבוע בצבעי אפור מדכאים. משל היה סרט התבגרות של A24.

התוצאה היא סרט קאמפ בלי קאמפ, יצירה שההומור נשאב ממנה בכוח ומסרבת להכיר בגיחוך המסוים שלה עצמה, גם כשהוא דבוק לה למצח - וזה חבל, כי ההתעלמות הזו פוגמת בה. אין ספק שבז'אנר ה"סטיבן קינג" היו לא מעט יצירות שנפלו עמוק מדי לאחד משני הקצוות של סקאלת הרציני-קאמפי. אבל אם כבר פועלים באזורים הללו, ראוי לקחת דוגמה מסרטים כמו מיזרי (Misery) ששילבו את שני הטונים בהצלחה - זה רק משפר ומעצים את החוויה.

בלאק-פון | דירוג סופי: 70 בקולנוע
 

אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.

Comments


bottom of page