- 4 באוק׳ 2023
- 28 בספט׳ 2023
- 21 בספט׳ 2023
- 13 בספט׳ 2023
רגע לפני ש"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" נוחת סוף-סוף בבתי קולנוע - זה בדיוק הזמן לצלול לכמה מסרטיו הקלאסיים של הבמאי סם ריימי, ולהכיר לעומק את סגנונו המיוחד.
בא לכם לזכות בכרטיסים זוגיים לסרטים במתנה? בואו לאינסטגרם שלנו!
בשבוע הבא יגיע לבתי הקולנוע הסרט החדש והמצופה דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף - שאכן נראה כטירוף מוחלט ופרק קריטי בהמשך היקום הקולנועי של מארוול. אך עם כל הכבוד לשלל הווריאנטים המסתוריים והידועים כאחד, השם המעניין של הסרט בעיני הוא דווקא זה של הבמאי שלו: סם ריימי.
זוהי כמובן לא הנגיעה הראשונה של הקולנוען הוותיק בעולמות של מארוול, וילידי שנות ה-90 ורובנו בוודאי זוכרים אותו היטב כבמאי של טרילוגיית ספיידרמן הראשונה (2002-2007). אולם מה שקצת פחות ידוע הוא שמדובר בבמאי מכונן ופורה הרבה יותר, ויוצר אהוב ומוערך שבאמתחתו כמה וכמה סרטים נהדרים ששווה להכיר. חלקם גם קלאסיקות שהשפיעו לא-מעט על ז'אנר האימה ואפילו על תת הסוגות בו.
בהסתכלות על יצירתו הבולטת ביותר של ריימי, ניתן להבין מיד מה מיוחד בסגנון שלו. סדרת סרטי מוות אכזרי (Evil Dead) - באמצעותה פיתח ועיצב גם את טביעת אצבעו הוויזואלית - מציגה את העלילה הבסיסית והקלאסית ביותר שיש: קבוצת צעירים (או בני זוג בסרט השני) מגיעה לבקתה עזובה באמצע היער. מבלי להתכוון כמובן, החבורה מעירה שדים עתיקים שרודפים ומנסים לטבוח בבני האנוש מפרי השלווה - לכאורה כמו בכל סרט סלאשר (מיום שלישי ה13 ועד המנסרים מטקסס). הסרט גם מרבה להציג לנו את נקודת המבט של התוקף, במקרה הנדון השדים שתוקפים את בני האדם - טכניקה מוכרת שכבר נראתה בפסיכו של היצ'קוק ושוכללה אצל ספילברג במלתעות.
אבל ריימי לוקח את הסגנון הקלאסי שבעה צעדים קדימה. הוא ממזג את האימה עם קומדיה מטורפת בסגנון לוני טונס פינת האקדח מת מצחוק, בצורה שהפילה מהכיסא את הקהל של שנות ה-80 (ואותי של לפני שנתיים). נקודת המבט של השדים מיוצגת בתנועות מצלמה שמדמות יותר נסיעה קופצנית ברכבת-הרים. היא עפה קדימה בשוטים בלתי-אפשריים, חוצה מרחקים מטורפים ועוברת דרך דלתות וחלונות (ראו לדוגמה בווידאו המצורף). היום אולי מדובר בשיטת מבע מקובלת ששוחזרה בסרטים רבים, אבל ריימי הוא החלוץ שלה - וכמה שזה מדהים, עוד בהיותו רק בן 21.
השיגעון של המצלמה מקרין גם לטירוף של הסרט כולו, וריימי מקדש בסרטים האלו את ה"עודפות" – המשחק התיאטרלי, עודף האירועים על המסך וההפרזה הכללית של הכל. אש (ברוס קמפבל, הכוכב הקבוע של ריימי), גיבור הטרילוגיה, נאלץ למשל להילחם בראש הכרות של אהובתו, שנשלט בידי השדים ונושך אותו ביד. כל זאת, כשבמקביל פורצת לחדר גופתה חסרת הראש של אהובתו עם מסור חשמלי ומנסה גם היא להרוג אותו.
כשדם משפריץ על הגיבור הוא לא חוטף כמה שפריצים קטנים, אלא סילונים אדומים אדירים שמכסים את כל כולו. גם בדיחות מילוליות מצוינות משולבות בסרטים - כשאש למשל נאלץ לכרות את ידו שלו בעקבות השתלטות של שדים עליה, הוא מניח על היד הכרותה את הספר הקלאסי של ארנסט המינגווי A Farewell to Arms ("להתראות לידיים" בתרגום לא רשמי; בעברית הספר נקרא הקץ לנשק).
זה עלול להישמע טראשי או מטופש, ויש גם מי שבאמת יחשבו כך, אך בעצם יש כאן משהו מבריק (שלא לדבר על כיף עצום). כפי שהגדיר זאת יפה יוצר מאמרי הוודיאו פטריק ווילאמס בסרטון שלו על ריימי - "החלקים המצחיקים הם החלקים המפחידים וההפך". ריימי משתמש בטירוף המוחלט גם כדי להפחיד באמת וגם כדי לקרוע מצחוק.
הוא גם מנצל בחוכמה את התקציב הנמוך של סרטיו והופך אותם ליתרון באמצעות התחייבות מוחלטת לסגנון הקאמפי – המראה הזול הופך למכוון, הטירוף והטמטום הופכים להצהרה ולסגנון אישי מובהק. את ההשפעות של הטרילוגיה אפשר לראות עד היום (הסלאשר הטרי והמשובח "X" כדוגמה טריה) ובמאים כמו טרנטינו דיברו רבות בשבחה ובכוחה. ב-2015 יצאה גם סדרת הטלוויזיה שהמשיכה את את הסיפור, אש נגד כוחות הרשע (Ash vs. Evil Dead), שהצליחה מאוד גם בקרב מי שלא הכירו את המקור.
כך, למעשה, כוח סגנונו של ריימי נובע מהשילוב בין הז'אנריות לטירלול - שילוב בו הוא המשיך לדבוק לאורך המשך הפילומוגרפיה שלו. בהמתים והמהירים (The Quick and the Dead) מ-1995, הוא צולל אל ז'אנר המערבון, לוקח השראה ממערבוני הספגטי שבעצמם לקחו את הז'אנר למקום חצי-קאמפי ומשווה ומעלה ב-150 אחוז (20 שנה כמעט לפני ג'אנגו ללא מעצורים, יש לציין).
ריימי והתסריטאי סיימון מור מרכזים את כל דמויות המערבון הנדושות למרתון דו-קרב אחד ענק, מציבים אישה אקודחנית כגיבורה (שרון סטון במחווה מפתיעה לקלינט איסטווד), אבל לא למען איזשהו מסר גדול - פשוט כי זה מגניב. למען האמת, עוד ב-1985 עם Crimewave הלא-מוערך דיו, ריימי רקח סיפור פילם-נואר על אקסטזי, הפעם יחד עם מי שהיו חניכיו באותה תקופה – האחים כהן.
ואלוהים אדירים, אלו סרטים כל-כך מהנים. אם תסכימו לקבל על עצמכם את רוח השטות הנדרשת, מצפה לכם שורת לילות מוצלחת ומהנה עד מאוד (מצב תודעה משובש ישדרג את החוויה, אבל לא הכרחי). גם סרטיו ה"רגועים" יותר של ריימי (באופן יחסי) לחלוטין שווים את זמנכם.
דארקמן (Darkman) מ-1990 למשל, שהוא הנגיעה הראשונה של ריימי בעולם גיבורי העל, עוסק במדען (ליאם ניסן בתפקיד עמו פרץ לתודעה) שיוצא לנקום באנשי המאפיה שהשחיתו את פניו בחומצה והרסו את עבודתו. מדובר בסרט שמזכיר יותר את הסרטים של פול וורהובן (במאי קאמפ מופלא נוסף ששווה כתבה נפרדת) - ובהם רובוקופ. גם תוכנית פשוטה (Simple Plan), סרט הפשע המושלג מ-1998, הוא תשובה מסקרנת של ריימי לפארגו של חניכיו לשעבר וסרט נהדר בזכות עצמו.
ביסודות שלו כבמאי אימה השתמש ריימי בחוכמה גם בסרטי ספיידרמן, ולפי הטריילר נדמה שגם בסרטו הקרב והבא של דוקטור סטריינג'. זהו הסרט הראשון בבימויו מזה קרוב לעשור (ארץ אוז מ-2013, שכל המעורבים בו מעדיפים כנראה לשכוח, היה האחרון), ובשנים שחלפו הוא שימש בקולנוע בעיקר כמפיק של סרטי אימה כמו לא לנשום והמשכו או החידוש של הטינה.
בנימה אישית, אני מתרגש וסקרן לגלות כיצד תשתלב החריגות שלו ביקום הקולנועי של מארוול, ועד כמה יתנו לו להתפרע במה שנדמה כאירוע הכי גדול של היקום לזמן הקרוב. אך בעיקר, כולי תקווה שהצלחתי לעורר בכם חשק ושאת הזמן עד ליציאת הסרט (או אחריו) תבלו בהשלמת סרטים מהנים במיוחד.
לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.