כל-כך גרוע שזה טוב: ב-DC יצרו שני סרטים של היצור מן הביצה - ואיכשהו, שניהם ממש גרועים מסיבות שונות
- רועי קדוש
- 27 בנוב׳ 2022
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: לפני 8 שעות
"היצור מן הביצה" ו"חזרתו של היצור מן הביצה" יכולים להיות מיצג א' ו-ב' בתביעה שתדרוש מ-DC להפסיק לעשות סרטים. מה קורה כשלוקחים את הדמות הכי רצינית ועמוקה בקומיקס ובונים סביבה קומדיה של פלוצים? קראו ותגלו.
אוהבים את מה שאנחנו עושים? לחצו כאן כדי לעזור לנו להמשיך ליצור תוכן עצמאי.
לאחרונה נטען שהסדרה שי-האלק: עורכת דין בשירות החוק (She-Hulk: Attorney at Law) של מארוול היא גרועה, בין השאר, כי היא קומית מדי. שי-האלק שוברת את הקיר הרביעי מאז 1989, לכן, למעשה, מארוול יחסית חפים מפשע, בעוד שהפושעים הכי גדולים בתחום הם דווקא DC – שלקחו דמות שהיתה ההיפך המוחלט מקומית והפיקו לה סרט פעולה קומי כל-כך אידיוטי שזה מרגיש שקווין הארט היה צריך לככב בו.
היצור מן הביצה (Swamp Thing) החל כקומיקס אימה ממדרגה ראשונה. לדמות היה סיפור מקור גנרי להחריד, שהתאים בערך ל-75% מדמויות הקומיקס דאז – מדען מקבל כוחות על בעקבות תאונת מעבדה. אחרי שנים של דשדוש, ב-1985 כותב בריטי לא מוכר יחסית בשם אלן מור לקח את המושכות. מה שמור עשה היה פשוט כמו שהיה מבריק – היצור לא היה אדם שהפך למפלצת ביצה, אלא מפלצת ביצה שדמיינה שהיא אדם.
בניצוחו של מור, הסדרה השתמשה במדיום הקומיקס כדי לספר כמה מהסיפורים הפילוסופיים והמורכבים ביותר אי-פעם. אז כמובן שב-1989, שנתיים אחרי שמור עזב את הכותר, DC החליטו לשחרר לעולם את הפשע נגד האנושות שהוא חזרתו של היצור מן הביצה (The Return of Swamp Thing). למה "חזרתו" אתם שואלים? כי הסרט היה המשכון להיצור מן הביצה (Swamp Thing) מ-1982, שכתב וביים וס קרייבן. כן, וס קרייבן של הסיוט ברחוב אלם – מתאים כמו כפפה (עם סכינים) ליד, נכון? אז זהו שלא.
קרייבן לא יצר סרט אימה עם גיבור-על. קרייבן יצר סרט גיבורי-על סטנדרטי, שמבצע את החטא הכי גרוע של הז'אנר – הוא פשוט לא מעניין. נכון, הוא לא גרוע באופן יוצא דופן. ריי ווייז האגדי מגלם את הולנד, בעוד שאדריאן ברבו מגלמת את חברתו אליס קייבל. שניהם מבצעים את תפקידיהם באופן סביר, אבל פשוט לא קורה שום דבר מעניין. חלק מהאשמה נופלת על לואי ז'ורדן, שגילם את הנבל אנטון ארקיין. למרות שיש לו רק 24 שעות לחיות אם לא יזריק לעצמו תרכובת שלקוחה מהיצור, ז'ורדן משחק כאילו הוא בתרדמת.
אז כמובן שכשהגיע סרט ההמשך, שבע שנים לאחר מכן, החלק היחיד שנשמר מהסרט המקורי הוא לא אחר מהחוליה החלשה ביותר שלו – ז'ורדן, שחוזר כארקיין. אגב, לא נראה שהעובדה שארקיין הפך למפלצת ואז מת בסוף הסרט המקורי מפריעה לו לחזור. טוב, יש עוד חזרה – גם הפעלולן דיק דורוק, שגילם את היצור עצמו, חוזר. הבעיה היתה שבעוד שווייז דיבב את היצור בסרט המקורי, בסרט ההמשך דורוק עצמו סיפק את הקול שלו – ונשמע כמו הדוד של מישהו שלקח שאיפה גדולה מדי מבלון הליום.
עדיין, לא הכל היה אבוד מלכתחילה. בהתחשב בכך שחזרתו יצא לאקרנים אחרי הריצה המכוננת של מור, הוא היה יכול ליישם משהו מהמורכבות שלה. להגיד שהוא לא עשה את זה זה כמו להגיד שמלחמת העולם השנייה היתה מריבה בין שכנים. אם הסרט הראשון היה סרט גיבורי-על עם אתנחתות קומיות, השני הוא קומדיה עם אתנחתות של גיבורי-על. והקומדיה היא, איך נאמר, לא מהטובות ביותר.
העלילה בקצרה – הת'ר לוקליר, שידועה בעיקר מתפקידיה באופרות סבון, מגלמת את אבי, ביתו החורגת של ארקיין. כאמור, ארקיין לא רק חי אלא חזר לצורתו האנושית, והוא שוב צריך להכין נסיוב שיעזור לו להמשיך לחיות – הפעם גם מהדם של אבי – כי אם זה היה שבור אתה כנראה לא יודע איך לתקן את זה. הסרט מתעקש לזרוק "בדיחות" על הצופים, וכדי להמחיש את רמתן אתן דוגמה אחת. "אני צמח," היצור אומר לאבי בניסיון להסביר למה מערכת היחסים שלהם לא תעבוד. "זה בסדר, אני צמחונית," היא עונה.
חזרתו של היצור מן הביצה הוא סרט גרוע. ממש גרוע, אפילו. אבל גם הוא - נמצא עמוק בטריטוריה של כל-כך גרוע שזה טוב. קודם כל, אני חייב לציין את האפקטים המיוחדים לשבח. גם היצור וגם המפלצות שארקיין יוצר, שהן הכלאה בין חיות לבין בני אדם, נראות כמו סיוט שהיה לדייוויד קרוננברג אחרי שאכל יותר מדי אוכל מקסיקני לפני השינה. העובדה שהאפקטים כולם פרקטיים ולא ממוחשבים (אלה שלעניות דעתי הרגו את הקסם של הקולנוע) היא חלק עצום מהעניין.
מעבר לכך, הסרט פשוט מבדר, גם אם הוא לחלוטין לא מתכוון להיות כזה. ארקיין מדקלם פאנצ'ים בדיוק באותה צורה בה הוא מדבר על הצלת חייו – כאילו הוא מנטאלית מתקשר לפטר את הסוכן שלו – בעוד שאבי נראית שהגיעה לסט מסרט אחר, אולי על כמה חשוב לקחת שיעורי משחק כשאתה צעיר. אם מנתקים לרגע את המחשבה המערערת על כמה טוב הסרט יכול היה להיות ומתמקדים בכמה גרוע הוא היה בפועל, זו חוויה שלא תשאיר אף צופה אדיש.
מאחורי מאה בקולנוע עומדת קבוצה קטנה של כותבים עצמאיים – שאוהבים קולנוע, טלוויזיה וכתיבה אמיתית. אנחנו כותבים, עורכים ומפרסמים הכל בעצמנו, בלי מערכת מסחרית מאחורינו. אם אהבתם את הכתבה, נשמח לתמיכה קטנה שתעזור לנו להמשיך ליצור, לצמוח ולשמור על האתר חופשי ועצמאי. גם מחווה קטנה יכולה לעשות הבדל גדול. לתמיכה לחצו כאן. תודה שאתם איתנו ❤️
Comments