כל-כך גרוע שזה טוב: "מאק ואני" הוא הגרסה ההזויה וחסרת הבושה של "אי. טי"

"מאק ואני" הוא תשובה לשתי שאלות – "מה היה התפקיד הקולנועי הראשון של ג'ניפר אניסטון?" ו"איך היה נראה סרט במימון מקדונלד'ס, שלמרות תקציב של מיליונים, מרגיש שנכתב בלילה שלפני הצילומים?".

הממ... זה נראה לי מוכר מאיפשהו. מתוך "מאק ואני" | צילום: באדיבות Orion Pictures

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 

בחודש שעבר, סרט אינדי קטן בשם אי. טי. – חבר מכוכב אחר חגג 40 שנה ליציאתו לאקרנים. קשה להפריז בחשיבות אי. טי לז'אנר המדע הבדיוני ולקולנוע הפופולרי בכללותו. בעוד שרוב התרומות שלו היו חיוביות ביותר, יש אחת שהייתה קצת פחות – פרסום סמוי. אמנם הוא לחלוטין לא היה הסרט הראשון לשלב מוצרים ברקע, אבל אי. טי הלך צעד אחד קדימה והפך את המוצר - במקרה שלו, חטיף השוקולד ריסס פיסז (Reese's pieces) - לחלק אינטגרלי מהסיפור.

ב-1982, אם כן, אי. טי זחל כדי שב-1988 מאק ואני (Mac and Me) יוכל לרוץ. מאק ואני הוא בגדול אי. טי – אם לאנשים המעורבים בו היו אלפית מהכישרון ושיקול הדעת, ובערך פי חמישה חוסר-בושה. הוא לא סרט שצופים בו כי רוצים – הוא סרט שצופים בו כי חייבים. אני לא יודע אם קיים אידיאל אפלטוני למהו סרט טוב, אבל אם יש דבר כזה: מאק ואני הוא גרסת העולם ההפוך שלו.

איך... איך הוא נשאר בכיסא? מתוך "מאק ואני" | צילום: באדיבות Orion Pictures

ברמת העלילה, הסרט היה צריך לעבוד – כי זה כבר עבד לאי. טי שש שנים קודם לכן. הסיפור הוא כמעט אחד לאחד אותו דבר, וכולל חייזר שנתקע בכדור הארץ וילד שמתחבר אליו ומנסה לעזור לו להתחמק מסוכני ממשלה מרושעים. ההבדלים היחידים הם שבמאק ואני החייזר הלך על חבילת הכל-כלול והביא איתו את כל בני משפחה לכדור הארץ, שהילד מרותק לכיסא גלגלים, וכן, כפי שכבר בוודאי הבנתם, שהסרט ממש ממש גרוע.

הבעיה מתחילה במאק עצמו (MAC/Mysterious Alien Creature). המעצבים של אי. טי מיודענו השכילו ליצור חייזר מכוער וחמוד כאחד. מאק, מאידך, נראה כמו פרי אהבתם האסורה של אי. טי ויודה (אפשרי מבחינה קאנונית במלחמת הכוכבים), שבילה את העשורים האחרונים בצריכת סמים קשים אינטנסיבית.

מאק והמשפחה שלו מגיעים בטעות לעולמנו, בו בעזרת סצנות סלפסטיק שלא היו מביישות את קריימר מסיינפלד, הם בורחים מהמתקן בו הוחזקו.

לרוע המזל, מאק נפרד מאימו, אביו ואחותו, ומוצא את דרכו לבית של משפחה בקליפורניה. אחרי התגנבויות יחידים שבשינוי פסקול היו יכולות לעבוד כסרט אימה, הוא מתחבר לילד הקטן, אריק, שמרותק לכיסא גלגלים.

כאילו שזה לא קרה לכם אף פעם. מתוך "מאק ואני" | צילום: באדיבות Orion Pictures

כאן צריך ביושר לפרגן: גם לשחקן וגם לסרט. השחקן, ג'ייד קלגורי, לא מאוד טוב – אבל הוא גם לא גרוע, ובשנות ה-80 זה כמעט הישג. ג'ייד (ואריק) סובלים משדרה שסועה ("Spina Bifida" בלעז), פגם מולד שגורר פגיעות מוטוריות ואחרות.

בעידן בו כולם מדברים על ייצוג, יש משהו ממש מגניב במאק ואני. השיתוק של אריק לא מגדיר את הדמות – גיבור הסרט הוא ילד, שבמקרה הוא גם משותק. הוא לא מתואר בשום שלב כחסר-אונים או מסכן ובהתחשב בזה שהסרט בן 25 שנים, זה לחלוטין ראוי לציון.

מה שפחות ראוי לציון הוא הפרסום הסמוי, שהוא תכל'ס סמוי כמו האוורסט. ראשית, אף אחד בסרט לא נראה שותה משהו אחר חוץ מקוקה-קולה. האמת שזה קצת מטריד – גם בני האדם וגם החייזרים צורכים אך ורק קולה, בכמויות שהיו גורמות לרופאי שיניים בקהל להתכווץ. אבל זה כלום לעומת מקדונלד'ס. ענקית ההמבורגרים מימנה את הסרט, במישרין או בעקיפין, ומאק ואני לא שוכח לפרגן לה בחזרה. למשל, בכך שכל הסרט עוצר כדי שסניף שלם של מקדונלד'ס יפצח בריקוד ספונטני אך מתואם לחלוטין.

אין לזה שום קשר למה שקורה לפני או אחרי. זה פשוט שם. לרגע חשבתי שאולי בטעות שורבבה איכשהו פרסומת לעותק בו צפיתי, אבל לא – זו סצנה אמיתית, וחדי העין מביניכם אולי יזהו את ג'ניפר אניסטון בהופעתה הקולנועית הראשונה כצופה מהצד.

פריים מסרט רגיל לחלוטין. מתוך "מאק ואני" | צילום: באדיבות Orion Pictures

אני יודע שכולכם מתים מסקרנות, אז אגלה שהסרט נגמר בזה שאריק נורה על ידי סוכנים ממשלתיים – כי איזה גיבור בסרט ילדים לא נרצח בדם קר – ומוחזר לחיים על ידי החייזרים. כפרס, הם מקבלים אזרחות אמריקאית בעודם לבושים בבגדים של אנשים רגילים, ועוזבים את בית המשפט בקאדילק ורוד, שהאבא החייזר נוהג בו. כי אזרחות שוות-ערך לרישיון נהיגה? נו טוב. או-אז, מאק, שלועס מסטיק, מפריח בלון שעליו הכיתוב "אנחנו נשוב!" - ובין שזו הבטחה ובין שאיום, תודה לאל שעד היום הדבר לא מומש.

אם זה לא היה ברור, מאק ואני הוא סרט גרוע. גרוע בצורה טרגית אפילו, אבל הוא לא משעמם אף לא לרגע אחד. כל סצנה וסצנה בו כאילו נרקחה על ידי אלכימאי כדי למקסם את הפוטנציאל הקומי האגבי הטמון בה, ועדיין, יכול להיות שהוא היה נשכח אלמלא פול ראד. מ-2004 ועד 2022, בכל פעם שראד הופיע בתוכנית של קונאן אובראיין, במקום לנגן קטע מהסרט או התוכנית שהוא קידם, הוא ניגן את הסצנה בה אריק מתגלגל במורד צוק עם כיסא הגלגלים שלו ואז נופל לאגם. איכשהו, זה לא מפסיק להיות מצחיק גם בפעם ה-11 - וגם מאק ואני לא.

---

אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.