- 4 באוק׳ 2023
- 28 בספט׳ 2023
- 21 בספט׳ 2023
- 13 בספט׳ 2023
"הדסון הוק" הוא אחד הסיפורים הכי מוזרים שהיו בהוליווד: סרט אבסורדי שנכשל בזמן אמת, אך עם השנים זכה לאהדה מחודשת. לאור פרישתו המאולצת של ברוס ויליס ממשחק, חזרנו לקומדיית האקשן הזו שלו שאתם פשוט חייבים להכיר.
להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו!
בשבוע שעבר, אחרי קריירה מפוארת של למעלה מ-40 שנה, משפחתו של ברוס ויליס הודיעה שהוא נאלץ לפרוש ממשחק עקב אפאזיה - פגיעה נוירולוגית ממנה הוא סובל, שפוגמת ביכולת הדיבור והתקשורת. אי לכך וכדי לחגוג את פועלו של אחד מכוכבי האקשן האהובים והפוריים שידע הקולנוע, נחזור הפעם לאחד מסרטיו הפחות-מוכרים (גם בשל כישלונו הקופתי הראשוני), שזכה עם השנים למעמד של סרט קאלט.
ויליס תמיד היה עוף מוזר בנוף כוכבי האקשן של שנות ה-80 וה-90. בתפקידיו הגדולים ביותר, ממת לחיות ועד ספרות זולה, הוא לא היה גוש שרירים עם פה כמו סילבסטר סטאלון או ארנולד שוורצנגר. במרבית המקרים, הוא היה אדם פשוט שמצא עצמו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. מה שכן, חוש הומור תמיד היה לו – וזה מוביל אותנו באלגנטיות לכישלון הכלכלי הגדול ביותר של תקופת הזוהר שלו: הדסון הוק (Hudson Hawk). סרט שנכשל קופתית בזמן אמת, אך עם שחרורו ב-DVD ובשירותי ה-VOD למיניהם לפתע היחס כלפיו השתנה: הוא נהנה מעדנה מחודשת ועם הפצתו הביתית הפך במפתיע להצלחה.
הדסון הוק הוא סרטו השלישי באורך מלא של מייקל להמן, במאי ותסריטאי יליד קליפורניה, שבשנות ה-90 אף הועמד לפרס האמי על בימוי פרק בקומדיית המצבים המופע של לארי סנדרס (The Larry Sanders Show) ומאז עבר לביים בעיקר תכניות בטלוויזיה. בסרט קיים עיסוק בתיאוריות קונספירציה, אגודות סתרים ותעלומות היסטוריות – כל זאת מבעד למעטה פשוט ושטותי למראית עין של קומדיית אקשן, על סיפורו של פורץ שנאלץ לקבל על עצמו משימה אחת אחרונה בעל-כורחו.
את הוק מגלם ברוס ויליס בהופעה מבודחת וקלילה, שתואמת להופעות המשחק של שאר השחקנים ביצירה הביזארית הזו – רובם ככולם מוקצנים, קולניים ואובר-תיאטרליים ומציגים התנהגות שלא עולה בקנה אחד עם זו של בני אדם מתורבתים ונורמטיביים מהשורה. אדי הוקינס - הידוע בכינויו "הדסון הוק" - הוא גנב ופורץ מהטובים בעולם, שמשתחרר מהכלא ואחרי בערך 15 דקות הופך לחלק ממזימה שבטוח שתחזיר אותו בדיוק לאותו מקום. השותף שלו טומי (דני איילו) והוא, נגררים לקנוניה שכוללת את ה-CIA ובעל ואישה עשירים בגילומם של ריצ'רד אי. גרנט (לוקי) וסנדרה ברנרד (מלך הקומדיה), שהיו מוגזמים פחות אם ג'ים קארי היה מגלם את שניהם.
מלבדם, יש גם שני גנגסטרים איטלקיים להחריד שנקראים "האחים מריו" (כן, כן) וחבורה של שכירי-חרב עם שמות כמו סניקרס וקיט-קאט. "הבנת? כמו הממתקים", מציינת אחת מבנות החבורה הידועה בכינוי "אלמונד ג'וי", כי הרי אין דבר שהופך בדיחה למצחיקה יותר מלהסביר אותה. אופס, כמעט שכחתי את אנדי מקדואל, שמגלמת כאן נזירה במסווה. הקונספט היה מגוחך מספיק גם בלי זה שמקדואל, שאמורה להיות איטלקייה בסרט (נדמה לי), לא תעשה שום מאמץ להסתיר את המבטא הדרומי שלה.
כמובן, אי-אפשר סרט כזה בלי מקגאפין – חפץ יקר-ערך לכאורה, שמטרתו היחידה היא למעשה לקדם את העלילה. במקרה שלנו, מדובר בקריסטלים שיאפשרו לבנות מכונה שהמציא לאונרדו דה וינצ'י, המאפשרת להפוך עופרת לזהב. מדוע כולם כל-כך חפצים בה? איכשהו, הסרט הופך את הסיבה למסובכת הרבה יותר משהיא צריכה להיות. משהו שקשור להפלת את המערכת הכלכלית העולמית - אבל לא ויליס ולא אני הבנו עד הסוף.
זה יכל להיות ממש בסדר – לגמרי יש מקום גם לסרטים כאלה. הבעיה היא שהצד השני של הדסון הוק הוא סרט אקשן מדמם למדי, עם ידיים כרותות מתעופפות באוויר ומזרקים שנתקעים בפרצוף של הרעים. שני האספקטים האלה מתאימים אחד לשני כמו גיטרה לדג, וזו אולי הבעיה הגדולה כאן – זה סרט פעולה שהאקשן בו מגוחך וילדותי וקומדיה שהבדיחות בה מוזרות. העלילה שלו גם מורכבת הרבה יותר משהגון שתהיה בשביל סרט כל-כך אידיוטי, עם יותר בגידות ונאמנויות כפולות משיש בסרטי ג'ייסון בורן.
ולמרות הכל, ואולי דווקא בזכות, הדסון הוק הוא פשוט סרט חובה. ההבלטה המוגזמת שלו את המלאכותיות שבו – במיוחד בסצנות האקסטרים - מספקת חוויה שקשה לשכוח. אחת הדוגמאות הבולטות לכך מתבטאת בפרצי השירה הפתאומיים, בהן הוק וחברו טומי מתחילים לפתע לזמר סתם כך (כדי לתזמן את השודים שלהם). דוגמאות אלו נושקות לז'אנר שמזוהה מאוד עם הפנטזיה והאשליה, המיוזיקל, בו דמויות עשויות לפצוח כל רגע בשירה - דבר אבסטרקטי שמקנה לכל השיגעון הזה אנרגיה וקסם אינפנטיליים וטהורים.
כמו-כן, ויליס נראה כמו ילד בן 10 בביקור הראשון שלו בדיסנילנד. ניכר לכל אורך הדרך שהוא נהנה בצורה בלתי-רגילה, ובמיוחד עכשיו יש בכך משהו שובה-לב עד שאי-אפשר שלא ליהנות ולשמוח יחד עמו. מעבר לכך, הסרט יצא ב-1991, בתקופה בה רובם המוחלט של גיבורי הפעולה היו משעממים ורציניים להחריד. ויליס, תמיד האאוטסיידר, העז לנסות משהו אחר - וזה כשלעצמו כבר מעורר-הערכה.
בסוף הקריירה הקולנועית שלו, ויליס הופיע בעיקר בסרטי אקשן עם תקציב של הצגה בבית ספר יסודי שראו אותם פחות אנשים מכפי שישמעו אותי אם אפתח את החלון עכשיו ואצעק. הדסון הוק הוא סרט קאלט מושלם והצצה לפינה פחות מוכרת מהתקופה בה היה אחד מכוכבי הקולנוע הגדולים בעולם. תודה על כל אותן שנים נפלאות (וצבעוניות) של אקשן, ברוס, נתגעגע אליך מאוד.
לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.