4 באוק׳ 2023
עם שם שהפך לקלישאה, כוכבת שהתפוצצה ואז התפוגגה לאיטה, ועיסוק חדשני ומיושן כאחד בהפרעות נפש: "אופטימיות היא שם המשחק" מציין עשור לצאתו ואנחנו כאן כדי לחגוג ולדון.
להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו!
כמה וכמה שמות של סרטים הפכו ברבות השנים לביטויים שגורים, בעברית לפחות. כותרות עיתונים עצלות יכנו כל רמטכ"ל לשעבר בתואר "קצין וג'נטלמן", בלי שום קשר לסרט בכיכובו של ריצ'רד גיר, והביטוי "שתיקת הכבשים" כבר מזמן לא מחייב היתקלות בחניבעל לקטר.
כזה הוא גם הצירוף "אופטימיות היא שם המשחק", שבעשור האחרון מככב לרוב כתיאור שחוק לתמונות מעיקות מתאילנד, טיול כלניות בשבת או אימון TRX בפארק. אבל אופטימיות היא שם המשחק (Silver Linings Playbook) שבימים אלו מציין עשור להקרנותיו הראשונות בבתי הקולנוע, הוא סרט שרחוק מאוד מלהיות שחוק. הוא מצליח להישאר מרענן, מקסים וכואב כאחד. אגרוף בבטן שגם מלטף.
הקריירה של הבמאי דיוויד או. ראסל הייתה תמיד מוזרה ומבולגנת במידה, קצת כמו סרטיו עצמם. אחרי שסיים תואר במדעי המדינה, יצא לשליחות בניקראגווה וביים סרט דוקומנטרי קצר על פליטים, הוא החל ליצור שורה של קומדיות קטנות ומשונות, בניחוח פילוסופי אקזיסטנציאליסטי. הבולטים מביניהם הם שלושה מלכים (Three Kings) מ-1999 ואני אוהב האקביז מ-2004 ( I Heart Huckabees) - בהם כבר השתתפו שחקנים הוליוודיים גדולים כמו ג'ורג' קלוני ודסטין הופמן. הסרטים זכו להצלחה ולמעמד קל של פולחן, אך בד בבד נשארו כסוד לסינפלים יודעי-דבר.
ואז החליט ראסל לשבור כיוון לעבר קולנוע "רגיל" בהרבה. בהתחלה יצר את פייטר מ-2010, העוסק בחייו של מתאגרף מקצועי ובאחיו. הוא זכה להצלחה נאה, במספר מועמדויות לאוסקר ואף העניק לכריסטיאן בייל את הפסלון המוזהב שלו. אחרי פייטר, קיבל ראסל הצעה לעבד את הספר The Silver Linings Playbook מאת מת'יו קוויק.
הסיפור עוסק בפטריק (בראדלי קופר בעיבוד הקולנועי), מורה בתיכון שמשתחרר ממוסד לבריאות הנפש, לאחר שתפס את אשתו בוגדת בו עם גבר אחר והכה את הגבר כמעט עד מוות. פטריק, הסובל מדו-קוטביות (מאניה-דיפרסיה) שמשום מה לא מאובחנת בסרט בשמה, נמצא עדיין במצב שברירי. הוא חוזר לגור אצל אימו החרדתית (ג'קי וויבר) ואביו - מהמר כפייתי אשר סובל מ-OCD וחייו סובבים סביב טקסים ואמונות טפלות (רוברט דה נירו).
בין התקף זעם אחד למשנהו, פטריק משוכנע שעוד לא אבדה תקוותו והוא נלחם כדי להשתפר ולהיות ראוי שוב בעיני אשתו. הוא מתאמן בספורט עם שקית זבל על גופו ומשנן את המנטרות שלמד. בארוחה אצל חברים הוא פוגש את טיפאני (ג'ניפר לורנס), בחורה השרויה בדיכאון עמוק ומאחורי חומת ציניות גבוהה מאז שבעלה נהרג. השניים מוצאים שפה משותפת ומתקרבים לאט-לאט ופטריק משתכנע לעזור לטיפאני בתחרות ריקוד מקומית. את הסוף אתם כבר מכירים או בטח יכולים לנחש.
כי בסופו של דבר, גם אם קשה לזהות זאת בהתחלה, מדובר בקומדיה רומנטית על פי כל חוקי הז'אנר. גבר ואישה נפגשים, הופכים משונאים לאוהבים ומשלימים אחד את חוסרי השני. הייחודיות של אופטימיות הוא בעיסוק העדין והריאליסטי בהפרעות נפש במסגרת הסוגה בה הוא מתקיים. הסרט פורס גלריה של הפרעות שונות ומציג אותן כמו שהן, ללא ניסיון לרומנטיזציה שלהן, כפי שקורה ביצירות רבות (היי 13 סיבות).
כמובן, הוא לא הסרט הראשון לעשות זאת, דמויות מדוכאות ובעלות הפרעות הופיעו על המסך מזה עשרות שנים. אך החידוש היחסי של אופטימיות הוא קודם כל בהצגת הדמויות כמנהלות חיים נורמטיביים על אף ההפרעה. בניגוד לטרוויס ביקל, גיבור נהג מונית (Taxi Driver) שנתקע בשולי החברה, דה נירו מגלם באופטימיות אדם שעל אף כל בעיותיו הוא איש משפחה פרברי ואוהב בעל סביבה תומכת. פטריק וטיפאני מתחילים אמנם כמעין מוגלים מן החברה (בין שברצון או לא), אבל עושים ביחד ולחוד את המסע חזרה פנימה. הנחת המוצא של הסרט היא הבנה, חמלה ולב גדול.
במקביל, מאידך, הסרט לא עושה הנחות לגיבוריו ומעמת אותם עם השלכות התנהגותם. כשפטריק מתפרץ לחדר הוריו באמצע הלילה או כשטיפאני מפוצצת ארוחה חגיגית, הסביבה דואגת להעמיד אותם במקומם ולא לתת למצבם הנפשי לשמש כ"תירוץ" או כמקום להתמסכנות, ועל כך יש להעריך אותו. עם זאת, הסרט לא חף מסטריאוטיפיזציה קלה של הפרעות הנפש ובהתחשב באופיו הבעייתי והגס של פטריק, לא לגמרי ברור איך נהיה מורה בתיכון ונשוי מלכתחילה. גם אם זה לא מפחית מחשיבותו של אופטימיות, יצירות מאוחרות יותר התמודדו עם הנושאים הללו בהצלחה יתרה.
מרתק גם להסתכל על הקאסט במרחק של עשור. בתודעה הקולקטיבית אופטימיות זכור בתור "הסרט של ג'ניפר לורנס" וברור מדוע - כשלורנס זכתה באוסקר על משחקה בו (ונפלה בדרכה אל הבמה) היא כבר הייתה הכוכבת הבלתי מעורערת הבאה. היו לה תפקידים ראשיים בסדרת משחקי הרעב ובחידוש לסדרת סרטי אקס-מן והיא הייתה בעלת פרסונה תקשורתית של הבחורה המגניבה, המצחיקה והקלולסית בקטע מקסים.
אחד הקטעים הוויראליים בכיכובה הציג אותה מתרגשת כמעט עד שיתוק ממפגש עם ג'ק ניקולסון, תוך כדי ראיון רגע אחרי הזכייה. התפקיד של טיפאני (שיועד במקור לזואי דשנל), מיצב אותה סופית בעמדת ה-"איט גירל" שאי-אפשר שלא לאהוב.
אבל בדיעבד הייתה זאת נקודת השיא של לורנס, שאחריה הגיעה הנפילה האיטית למטה. היא כיכבה בשורת סרטים שעוררו עניין רב לפני יציאתם ולבסוף התבררו כפלופ ונבלעו בתהום הנשייה. היא שימשה פעם אחר פעם כמוקד אש כשגילמה דמויות בוגרות בהרבה מגילה הצעיר (ובכך לכאורה לקחה עבודה לשחקניות ותיקות יותר) וסיפורים נפוצו גם על דרישות הולכות וגוברות וההתנהגות של דיווה על הסט של אקס מן. הבחורה המגניבה כבר לא הייתה כזו מגניבה ואת מקומה תפסו תוך שנים בודדות שחקניות כמו אמה סטון ומרגו רובי.
דבר דומה קרה גם לאו. ראסל. אחרי אופטימיות הוא כינס את כלל כוכביו משני הסרטים הקודמים לחלום אמריקאי (Ameircan Hustle) שהועמד ל-10 פרסי אוסקר, אך לא זכה בכלום. אז המשיך עם לורנס (וקופר בתפקיד קטן) לסרט ג'וי (Joy) שזכה לתגובות פושרות למדי ומשם נעלם לגמרי ממש עד השנה. מי שדווקא עקף את האחרים ופרץ קדימה הוא כמובן קופר. אותו קופר שב-2012 היה ידוע בעיקר כ"ההוא מסרטי בדרך לחתונה" ומאז ביסס לעצמו קריירה ענפה כשחקן, במאי ומפיק פופולרי ומוערך, שמלהטט בהצלחה בין סרטי מארוול לסרטי אוסקר.
ולמען האמת, בצפייה מחודשת באופטימיות בהחלט רואים פתאום מי באמת נותן עבודה. קופר נשאב לדמותו הלא קלה והבלתי-צפויה של פטריק ומשכנע בשבריריותו ובכל מצב-רוח קיצוני מחדש. הצורך להוכיח את עצמו כשחקן רציני ניכר מאוד. באוסקר של אותה שנה, לקופר לא באמת היה סיכוי מול מפלצת כמו דניאל דיי לואיס (שזכה בפרס בפעם השלישית על תפקידו בלינקולן), אבל הוא היה ראוי לפסלון לא פחות ואולי אף יותר מהפרטנרית שלצדו.
גם במרחק של עשור, אופטימיות היא שם המשחק נותר פרויקט יפהפה שהצלחתו לא שוחזרה מאז. אתרו אותו בפלטפורמה האהובה עליכם וצפו בו שוב או בפעם הראשונה. העיקר: תישארו אופטימיים.
לכל העדכונים, החדשות והכתבות אתם מוזמנים להצטרף אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת הפייסבוק שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.