4 באוק׳ 2023
28 בספט׳ 2023
21 בספט׳ 2023
לרגל ציון 15 שנים (וקצת) לצאתו: סקירה מעט פילוסופית, מעט חלומית (ובעיקר אנושית) על "עד קצה העולם", הסרט מאת שון פן, המבוסס על סיפורו האמיתי ומעורר המחלוקת של ההרפתקן כריסטופר מקנדלס.
להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו!
בצפייתי הראשונה בעד קצה העולם (Into the Wild) אי־אז בימי התיכון, התכלס שלו חלף במידה־מה מעל ראשי.
רעיונותיו הרבים לא נקלטו אצלי במלואם – תֵמוֹת הנוגעות להתבודדות והתבוננות, לאובדן ובדידות, לאידאליזם ואמת, לרומנטיקה הגלומה במסע ארוך ולמפגש עם העצמי המתאפשר דרך מפגש עם העולם. אף על פי כן, עד קצה העולם הצליח לעשות משהו חשוב מכך והוא להיכנס לתוך ליבי: משאבת הדם שמזרימה בתוכנו חיים, בה שפה ורעיונות ממעטים בהחלט להישמע.
רבות נאמר כי מוטב להקשיב ללב מאשר לשכל, שכן אילולא הוא ופעימותיו, לא הייתה שפה ולא רעיונות ולא חיים. כן, כן – 'קלישאות', יש שיגידו. ועלי להודות כי גם בי נותר הציניקן שמביט על העולם מבעד לעדשה שכלתנית שנוטה לדחות על הסף דברי מתקתקות כגון אלו. אבל אני משתדל גם לזכור שכמו שאר אישיויות פוטנציאליות, גם הציניקן הוא מסכה ותו לא; מסכה לראייתי שלי את העולם ולראייתו של העולם אותי. וגם אם בציניות יש מידת חוכמה שנונה, הרי שמצויה בה לרוב גם איזו מרירות שיפוטית, כמעט התכחשותית כלפי רבדי מציאות שונים, שמגיעה לעיתים מתוך מקום פנימי של כאב.
אין זה מפתיע, אם כן, שמפגש עם עד קצה העולם דרך אותה עדשת ציניות – כסרט או כסיפור האמיתי עליו הוא מבוסס – עלול לגרור תגובה ביקורתית ואף מזלזלת מצדדים מסוימים.
כריסטופר (כריס) מקנדלס היה בן 22 כשסיים ב־1990 את לימודיו באוניברסיטת אמורי היוקרתית שבאטלנטה ג'ורג'יה. עם סיומם החליט לתרום את חסכונותיו (כ־24,000 דולר) לארגון הצדקה הבין־לאומי אוקספם ויצא למסע ארוך בארה"ב אותו הגדיר כ"אודיסאה" שלו: מסע במהלכו היה לנע ונד תוך אימוץ השם "אלכסנדר סוּפּרטראמפ" ("tramp" מאנגלית: נווד או משוטט) וניתוק הקשר עם הוריו ואחותו בלי שאמר להם דבר.
מקנדלס היה אדם יוצא דופן, בלשון המעטה. צעיר מבריק ונעים הליכות מחד, שהצטיין כתלמיד וכספורטאי – ומאידך, אידאולוג רומנטיקן בעל נטיות אנטי חומרניות וממסדיות חסרות פשרה. הסביבה הבורגנית בה גדל והתחנך גרמה לו לתחושת ניכור עמוקה – הוא נטה להתבודדויות ולא חש צורך עז בחברת אנשים, ובתאו המשפחתי ספג התעללויות פיזיות ונפשיות מצד הוריו. כל אלו ועוד ניתבו את חייו אל מחוץ לאותה סביבה ולהתרחקות ממשפחתו, למרות יחסיו הקרובים עם אחותו הקטנה קארין.
כשנתיים לתוך האודיסאה, הגיע מקנדלס לנקודת שיאה: מרחבי הפרא של אלסקה. הוא עשה את דרכו מצפון לפארק הלאומי דֵנַאלי אל שביל העדרים, והשתקע בצמוד לנהר הסוּשאנה בתוך אוטובוס ישן אותו כינה "אוטובוס הקסמים". האוטובוס הנטוש שימש לו לבית כארבעה חודשים, במהלכם ניזון משק אורז במשקל ארבעה קילוגרמים וחצי, משורשים ופירות יער שליקט ואף מחיות שצד. היעד, פשוט: התבודדות והתקיימות מהטבע. חרף הקשיים שצצו, העניינים נראו טוב תחילה. עם זאת, ב־6 בספטמבר 1992 נמצאה באוטובוס גופתו הצנומה של מקנדלס ללא רוח חיים, שכובה על מזרן בתוך שק שינה.
הסיפור התפרסם לראשונה בינואר 1993 במאמר לכתב העת אאוטסייד מאת העיתונאי, הסופר ומטפס ההרים ג'ון קראקאוור. כעבור שלוש שנים הרחיב אותו לכדי ספר, בו התחקה אחר מסעו של מקנדלס בעזרת אנשים שהכיר ושפגש לאורך הדרך, ובאמצעות מכתבים ששלח ויומנו שכתב. יש שביקרו את קראקאוור על שאִפשר לעצמו חופש יצירתי רחב מדי (בפרט בהתרחשויות באלסקה, שהתבססו בעיקר על פריטי מידע דלילים מיומנו של מקנדלס), אך הספר נהיה לרב־מכר. הוא תורגם לכשלושים שפות והגיע לבסוף אל שון פן, שכתב וביים את העיבוד הקולנועי מ־2007 בכיכובו של אמיל הירש.
כשיצא לאקרנים, זכה הסרט לתגובות חיוביות והועמד למספר פרסי אוסקר וגלובוס הזהב (באוסקר הועמד האל הולברוק לפרס שחקן המשנה וג'יי קאסידי לפרס העריכה; בגלובוס הזהב זכה אדי ודר בפרס השיר המקורי על Guaranteed והועמד לפרס הפסקול המקורי). קשה לנתק בין צלילי הסרט לדימוייו – מספר משירי הפסקול הפכו שגורים בלבבות מטיילים וחולמים, והם ממשיכים להישמע באפיקי מיינסטרים. על הצילום היפה אמון אריק גוטייה הצרפתי, שצילם את סרטו הנפלא מ־2004 של וולטר סאלס הברזילאי, דרום אמריקה באופנוע – אודות מסע אחר של מורד אחר, ארנסטו "צ'ה" גווארה הצעיר (טרם ימיו כמהפכן).
עד קצה העולם מתקדם בשני צירי זמן עיקריים: הראשון – מקנדלס במרחבי הפרא; השני – מסעו טרם ההגעה לאלסקה. בין לבין גם שזורות סצינות פלאשבק שמספקות רקע חשוב למתרחש, ובשונה מקראקאוור פן פורס את הסיפור כך שדבר מותו של מקנדלס לא נחשף עד לסיום הסרט.
בדאטסון צהובה יד־שנייה שרכש בכספו בימי התיכון, מקנדלס פתח במסעו באטלנטה, בירת ג'ורג'יה. ממנה המשיך לטקסס, לאחר מכן לאריזונה, ובאחד הלילות בו ישן בצמוד לאגם מִיד נסחף במכוניתו בשיטפון פתע. כשהבין בבוקר שחברתו הנאמנה אינה מתניעה, החליט מקנדלס לנטוש את הדאטסון. הוא קבר את לוחיות הרישוי באדמה, שרף את כספו המזומן, והמשיך בטיול רגלי סביב האגם.
דרכו הובילה אותו עם הזמן לנבדה, קליפורניה, אורגון, וושינגטון, מונטנה ולדרום דקוטה. הוא אף הגיע אל מקסיקו בסירת קאנו דרך סכר מורלוס שעל נהר הקולורדו ונאלץ לבלות לילה במעצר כשנכנס בחזרה לארה"ב ללא מסמכים מזהים. לאורך מסעו פגש בטבע האמריקאי במלוא תפארתו: מדבריות ויערות, אגמים ונהרות, חופים ומרומים, עמקים וצוקים, האוקיינוס השקט, ולבסוף – אלסקה, ובה יערות אין־סופיים (הטַיְיגוֹת) וישימונים בלתי־נגמרים (הטוּנְדְרוֹת).
בין האנשים שפגש היה וויין ווסטרברג (וינס ווהן) – בעל מחסני תבואה ומפעיל צוות קומביין שנע בארה"ב עם עונות הקציר, אשר העסיק את מקנדלס בעיירה קרתג' בדרום דקוטה ונהיה לחברו הטוב; היו ג'אן בורס (קתרין קיניר) ובן זוגה בוב (בסרט שמו רֵייני והוא מגולם על־ידי ריאן דירקר) – היפים בשנות הארבעים לחייהם שנודדים בקרוואן, וש"אימצו" את מקנדלס לזמן־מה.
הייתה טרייסי בת ה־17 (קריסטן סטיוארט), שהתאהבה בכריס במשך ביקורו בן השבוע אצל ג'אן ובוב בקהילת הנוודים בסְלאבּ סיטי, קליפורניה; והיה גם רון פראנז (האל הולברוק) – יוצא צבא בן שמונים שאיבד את אשתו ובנו היחיד בתאונת דרכים בערב ראש השנה, 1957, בעת שהיה מוצב באוקינאווה, יפן.
מפגשים אלו מוצגים בסרט באנושיות מרגשת במיוחד, ומלמדים רבות אודות מקנדלס. על סלידתו מהחברה המודרנית, אותה הגדיר בפני ווסטרברג כ"חולה"; על העדפתו אמת על פני דברים שטוהרם מוטל בספק (תשובתו לג'אן כשהפצירה בו ליצור קשר עם משפחתו: "אעשה פרפרזה על תורו – במקום אהבה, במקום כסף, במקום אמונה, במקום תהילה, במקום הוגנות – תנו לי אמת"); ועל אמונתו, הנרמזת במכתבו לפראנז (שהוחלף בסרט במונולוג קצר): "תמצית נשמתו של האדם מקורה בהתנסויות חדשות [...] אתה טועה אם אתה חושב שמקור האושר בחיים טמון בעיקר בקשרים עם בני אדם. אלוהים שם את [האושר] סביבנו. הוא נמצא בכל דבר".
הדעה סביב מקנדלס נעה בין הערכה לבוז. מתפיסתו הרומנטית כצעיר שהבין דבר־מה על עצמו כאינדיווידואל בחיים המודרניים והחליט לפרוש מהם כדי לחיות כפי שרצה לחיות, ללא פשרות, לפחות לזמן־מה (כפי שחלקנו מפנטזים לפעמים לעשות). או כצעיר חולמני שחלומותיו ריקניים וחסרי כל רגישות, ושבעזיבתו ללא אומרו דבר פגע במשפחתו אנושות, כשגם כעבור שנתיים – ושבועות לאחר מותו – נותרו הם תלויים בעולם תודעתי של חוסר ודאות.
חרף הטרגיות המובהקת שניצבת בליבו, הסרט אינו נטול רומנטיזציה ופאתוס מסוימים כלפי מקנדלס. בין אלו ציטוטיו אחר משוררים ופילוסופים, המוזיקה של ודר שפורטת היטב על הרגש, או הקרקע לכל והיא הריגוש ההרפתקני שגלום ברעיון המסע. אם כי ראוי לזכור שמקור הרומנטיציזם אינו בסרט ולא בספר, אלא במקנדלס עצמו, שתורת חייו אכן ניזונה מכתביהם של ענקי ספרות, שירה והגות – כגון ג'ק לונדון, הנרי דייוויד תורו, ראלף וולדו אמרסון, מארק טוויין ולב טולסטוי.
הוא האמין שיכולת האדם לדעת את עצמו מצויה במפגש עם הטבע, הרחק מתרבות אנושית. מפני שהאדם סיבך עצמו עם אידאולוגיות שקִשרן לקיומו הטבעי רופף. מפני שנטיית המחשבה האנושית לחלק ולסווג את המציאות (טוב–רע, טבע–לא־טבע, גשמי–רוחני) – במיוחד בעולמנו המבוסס מעמדות מבדלים ומרדפים אחריהם – השכיחה מהאדם את היותו חלק מהטבע ומכרה לו למעשה את נפרדותו ממנו. שם, בתוך הטבע, מוזכרת לאדם אחדותו עם העולם: פנימיותו כחיצוניותו נשגבוֹת כנשגבוּת הקיום כולו.
ניתן להגדיר את תפיסת מקנדלס כפנתאיסטית, לפיה הרוחני מחלחל אל הארצי וה"אלוהות" מצויה בכל ("הכל הוא אחד", כנאמר). אבל כמו אין־ספור אִיזְמים נוספים המתפצלים לפה ולשם, גם הפנתאיזם משתייך לאותה קטגוריה – אידאולוגיה – ולא בטוח שלכך התכוון המשורר כשאמר שהכל הוא אחד. הכוונה הייתה פשטות. חזרתנו אל הטבע, המקור הראשיתי ממנו באנו ואליו נשוב. גם אם לא לעד, גם אם יש לנו תפקידים למלא בחברה. כי אנו בעצמנו הטבע ומעולם לא הלכנו לשומקום. לתמיד נהיה הוא, עד שייעלם (ואז נהיה היעלמותו־של־הטבע).
כשמתחשבים בפילוסופיה שהניעה את מקנדלס ובחוסר ההלימה שבין מסגרותיו לחלומותיו, מתאפשר לקרוא את עמדותיו באובייקטיביות יחסית. הטענה שהסרט מפאר את דמותו מתרופפת מעט, אולי גם מפני שהיא מפספסת את עיקרי הדברים. כי מעבר לקלישאות ול"חלומות באספמיה" שבסיפורו – כאלו של חיי חופש מחיי חברה מודרניים, של שוטטות והתקיימות גולמית (על גבול הסגפנית) בטבע – נחות אמיתות שקשה לערער עליהן וכאב כמעט משתק.
ובל נשכח שאותו טבע גולמי הוא הטבע הצפון־אמריקאי של "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" – קאצ'פרייז שקורץ לעבר יכולת כל אמריקאי להגשים את "החלום האמריקאי". חלום מוכתב מראש ובלתי ניתן לאחיזה הלכה למעשה, שכן בסופו של יום הכל חומק מאיתנו. הרצוי הופך למצוי שמוליד רצוי חדש שהופך במהרה למצוי ישן, וחוזר חלילה. עד שתם הטקס, ואנחנו עצמנו הופכים מצויים.
דבר לא ממשיך עימנו במסע הלאה מן העולם. זהותנו הפיזית והפסיכולוגית נותרת מאחור, עם האדמה. רצונותינו, כמו תקוותינו, נודמים, ולעד לא נדע איזה קיום הותרנו מאחור וכיצד יזכרו אותנו. ניסיונותינו בשיפוט העולם, במִשטור המשמעויות, הנכון והלא נכון, הטוב והרע – כל אלו ועוד, חדלים. המילים, הרגשות, ההתעקשות (המודעת או לאו) על סבל ובידולי השקפות עולם – מגיעים לקיצם. הדיו נמחק כאילו דבר לא נרשם מעולם.
למפגש עם שיח כזה – ויתרה מזו, להרהור בו – הפוטנציאל להרתיע. אמת. אולם טמון בו גם הפוטנציאל לדרבן. להציב מול לשד נפשנו, המשתוקקת לחיים, ראי קיומי שמשקף בפנינו אמת לפיה כל קיומנו – כל זה – חלום ותו לא. לאו דווקא במובן שדבר אינו משנה כי בסוף החלום נתעוררנה והמציאות תשוב על כנה – אלא במובן שכמו חלום, החיים עתידם להיחתם; וכמו חלום, ראויים החיים להיחלם.
חלומנו מגיח בעולם מתוך איזה רגע בודד בזמן. והחלום חולם ונחלם, ואין־ספור התרחשויות נמתחות ומתרפות לכל ולאף כיוון. וחלימתנו גמישה יותר מכפי שאנו מסוגלים להאמין. "מילים מעצבות מציאות" יש שאומרים. אולי. נדמה לעיתים שהאמת המקופלת במשפט הלכה לאיבוד אי־שם, כמו מסר שמתרדד בטלפון שבור. אך האמת נותרת פשוטה: כעבור רגעים מרובים בזמן, החלום תם ומגיעה העת להקיץ. עד אז, ראוי שנעשה כמיטבנו לחלום צלולה את החלום שברצוננו לחלום.
ג'ורג' קרלין, הקומיקאי המנוח, אמר פעם שהחלום האמריקאי נקרא "חלום" כי צריך לישון כדי להיות מסוגלים להאמין לו. כמוהו חשב גם כריסטופר מקנדלס, שהתפכח והתרחק מן הרעיון כמה שרק יכול היה. עד קצה העולם, על כל תמימותו הכביכולית, הוא סיפורו האמיתי העמוס בכאב. על אדם שאינו מוצא את מקומו בחברה ושרבים לא מבינים אותו. שחלק אף אינם מעוניינים, או מסוגלים, למצוא את הכנות הפנימית מתוכה יוכלו להבינו.
וכאן, מתוך צורך בחיפוש עצמי, מתעורר הרצון ביציאה למסע. עד כדי כך חזק הרצון במסע שהוא עצמו מרגיש כמו צורך. ועם כל מסע לא יאחרו להופיע הדמויות שבאמתחתן הארות אודות החיים: סיפורים, אמיתות, משמעויות. וברקע? הטבע נושם לו. ולנו.
בדקותיו האחרונות של הסרט נדמה שמקנדלס עובר שינוי מהותי. הוא כותב הערה על גבי עמוד בעותקו של דוקטור ז'יוואגו, ספרו של בוריס פסטרנק: "אושר הוא אמיתי רק כאשר חולקים בו". על כך כתב קראקאוור בספרו: "מפתה לראות בהערה [...] ראיה לכך שההתבודדות הממושכת [...] חוללה בו שינוי של ממש; [...] על מוכנותו להסיר משהו מן השריון שעטה על עצמו, על כוונתו לעזוב את חיי הנוודות וההתבודדות ולשוב אל הציוויליזציה [...] אבל לעולם לא נדע זאת בוודאות, משום שדוקטור ז'יוואגו היה הספר האחרון שכריס מקנדלס זכה לקרוא" (עמוד 232).
עד קצה העולם מעורר בי בליל רגשות מדי צפייה. הוא הוליד בי הרהורים והצית בי את אש ההרפתקה, ולו במעט שחשוב. נגיעה בניצוץ היַלְדי שתופס את החיים כמסע חלומי ומעלה על נס את החופש האישי, היכן ומתי שמתאפשר ועולה הרצון – גם אם אחרים לא מבינים או לא מסכימים (ובעיקר אז). אם עלי לייצא מסיפורו של מקנדלס איזה מוסר השכל, יהא הוא זה: אל לנו למהר ולאמץ אל ליבנו אף רעיון שנאמר לנו על־ידי אחרים כי הוא הוא ה־חלום שלעברו עלינו לשאוף. מוטב, ראשית, שנמצא את חלומנו שלנו. ואז נתמיד לחלום אותו.
לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.
Comments