top of page

תודה!

  • תמונת הסופר/ת100incinema

"דין גיהינום" - ביקורת טלוויזיה: להיט דרום קוריאני חדש מנטפליקס או בלון נפוח?

עודכן: 2 ביולי 2022

אחרי ההצלחה הסנסציונית של "משחק הדיונון", נדמה שהגל הקוריאני של נטפליקס כאן כדי להישאר. "דין גיהינום" מנסה להמשיך את המומנטום ומציגה סיפור פנטזיה אפל ופתלתל, שמציף המון שאלות ומותיר מעט תשובות. לאוהבי "אבודים", כדאי לכל הפחות לנסות.

דין גיהינום (Hellbound), דרמת הפנטזיה האפלה החדשה של נטפליקס, ממשיכה לבסס את התעצמות הזרם הקוריאני בשירות הסטרימינג הגדול בעולם. אחרי ששברה אפילו את שיאי הצפייה של הלהיט האחרון משחק הדיונון (Squid Game), ב-80 מדינות שונות ובתוך 24 שעות בלבד, ניתן לומר כי לענקית התוכן יש להיט נוסף ביד - ומסקרן לבחון אותו מקרוב.


במרכז הסיפור, מתוארת תופעה על-טבעית בשם "צו" – מן "מלאך" (רוח-רפאים עם עיניים כתומות) שמופיע מול אנשים רנדומליים ומבשר להם מתי בדיוק ימותו ולא זו בלבד: אלא גם שיגיעו לגיהינום. כשהשעה מגיעה, מבליחים להם שלושה יצורים גדולי-ממדים (במידותיו של קינג קונג בגודל ממוצע) ופשוט -עמכם הסליחה אך אין דרך אחרת לתאר את זה – מפוצצים את הקורבן במכות. לאחר מכן, שלושת היצורים (המכונים "המוציאים לפועל") מתאספים סביבו ושולחים את ידיהם לכיוון גופו עד שנוצר מן אור לבן ובוהק שלאחריו לא נותר דבר מלבד גופה שרופה.

הטוב, הרע והגופה. מתוך "דין גיהינום" | באדיבות NETFLIX
הטוב, הרע והגופה. מתוך "דין גיהינום" | באדיבות NETFLIX

בצל אירועים אלו, שתדירותם רק הולכת וגוברת עם הזמן, מתגבש לו ארגון דתי שטוען שזוהי "בשורה מאלוהים": עלינו להיות אנשים טובים יותר - וכל מי שמקבלים את ה"צו" הם חוטאים שמקומם בגיהינום. הארגון תופס תאוצה וחודר לכל שכבות האוכלוסייה (אחרי הכל, קל יותר להאמין כשרואים דבר כזה) ומנסה לגרום לכך שהאירוע האכזרי בו הקורבן נשפט, אותו הם מכנים כ"הדגמה", יהיה נגיש להמונים. כך נפתחת הסדרה עם שלושה קווי-עלילה מרכזיים העוקבים אחר שלוש דמויות: האחד, בלש במשטרה שמנסה לחקור את התופעה ואירועים אלימים שלכאורה מקושרים לארגון; האחר, ראש הכת עצמו, שאחת מתומכותיו הנלהבות היא בתו של הבלש; והאחרונה, עורכת-דין שמנסה להגן על אישה שקיבלה את ה"צו".


בעוד דין גיהינום משמרת אלמנטים קוריאניים שהופכים אותה למושכת, בהם גם אלימות ברוטלית בשילוב שאלות על מוסר וצדק, אי-אפשר שלא להתייחס למקור הבעייתיות בה ובסדרות הדומות לה. בתור בני אדם, טבעי עבורנו לקבל הסבר הגיוני ורציונלי לכל דבר שקורה: ההיקש הלוגי שלנו מושתת כולו על הקשרים של סיבה ותוצאה. בניגוד לעולם האמיתי, בו חלקנו מאמינים לניסים, תופעות על-טבעיות או כוח עליון, בדרמה טלוויזיונית דברים כאלו דווקא פחות עובדים, כיוון שתמיד נגיע חשדניים ונדרוש שהנרטיב יספק לתת לנו תשובות מספיק משכנעות.

רוחות, שדים ותלתלים כתומים. מתוך "דין גיהינום" | באדיבות NETFLIX
רוחות, שדים ותלתלים כתומים. מתוך "דין גיהינום" | באדיבות NETFLIX

בכך, דין גיהינום מזכירה קמעה את אבודים (Lost) המיתולוגית, בה קורים דברים מסתוריים ואנו מחכים להסבר מתקבל על הדעת שיצדיק אותם. גורלה של האחרונה נותר שנוי במחלוקת בקרב צופיה משתי סיבות: ראשית, סיומה, שעבור רבים מהצופים נדמה כפתרון "הקל" ולא עלה בקנה אחד עם התקווה לסגירת-מעגל מעיפת-מוח, שתחבר יחד את כל הפרטים הקטנים. בפועל, עבור רבים הוא נדמה כמו אותה השמועה עתיקת-יומין על הסוף של המומינים – לפיה סנופקין חלם את כל אירועי הסדרה. שנית, קווי עלילה שננטשו, בהם למשל זה של הילד בעל הכוחות העל-טבעיים וולט (מלקולם דייוויד קלי), הותירו רבים מתוסכלים מכך שלא היה אפילו הסבר, נניח, לכך שדווקא הוא היה "מיוחד".


כך מתנהלת גם דין גיהינום, שבדומה לאבודים לפניה מוסיפה שאלות מבלי לספק תשובות. נכון לעונתה הראשונה, הפרובלמטיות בה נובעת מכך שהרקע מרגיש כעובדה מוגמרת שעלינו להתמודד עם השלכותיה. לרוב, גם המסתורין נדמה כלוקה בחסר, כי הכל כבר נחשף ואין לנו שום דרך לדעת עוד על התופעה, לעומת אבודים שדאגה למשוך אותנו ממש עד הסוף.


לצורך העניין וכדי להבהיר את הנקודה: ניקח למשל סדרה דומה מז'אנר קצת אחר, יריחו (Jericho), שבוטלה אחרי עונה אחת וחזרה לעונה שנייה בזכות מחאה של המעריצים (ואז בוטלה שוב). ההסבר בה ביחס לאורח חייהן של הדמויות, שנאלצות לחיות במציאות קשה, הוא הוא ברור ומספק (מלחמה גרעינית). עולם שלאור אפיונו המדויק נתפס עבורנו כריאלי יותר.

הנה בה ה"צו". מתוך "דין גיהינום" | באדיבות NETFLIX
הנה בה ה"צו". מתוך "דין גיהינום" | באדיבות NETFLIX

בסופו של דבר, דין גיהינום כן מצליחה להציג ויזואליות מדממת וניצבת כסוג של מראה שחורה לעולם בו המוות לא נתון לשליטתנו. בכך היא מעוררת לא-מעט שאלות מרתקות: מה ההבדל בין האנשים המקבלים את ה"צו" לאלו המתים מתאונות דרכים או מחלות? ומה בנוגע לחופש הבחירה? אם נהיה טובים לא נקבל את ה"צו"? ומה זה בכלל אומר להיות טוב או טהור או חוטא? הרי אלו מונחים סובייקטיביים, בטח בעולם האמביוולנטי והפוסט-מודרני של ימינו.


לאוהבי הז'אנר, אם כן, בהחלט הייתי מציע לפחות לנסות ולצפות בדין גיהינום, במיוחד מפני שהסדרה משתפרת לאורך הדרך ובחלקה השני אף נבנה קו-עלילה מרתק. הסיפור שהיא מציגה בו מגיע לשיאו בפרקה האחרון, באמצעות סיקוונס מרגש שמצליח לטרוף את הקלפים ולהעניק תקווה מסוימת, שאפילו מעלה שאלות פילוסופיות נוספות. בניגוד לעבודת ה-CGI הממוצעת, יש לציין לטובה גם את הצילום (נדמה שהדרום קוריאנים שומרים את המצלמות הכי טובות לעצמם), בזכותו פשוט תענוג להביט בכל פריים ופריים.


אף על פי כן, העלילה נדמית לעיתים קצת רופפת ומתקשה להתרומם לגבהים, למרות תפניות ופיתולים עלילתיים יצירתיים. נוסף על כך, בניגוד למשחק הדיונון, בה הייתה התמקדות פנומנלית בדמויות במצבי קיצון, כאן הרבה פעמים הטלתי ספק בהחלטותיהן של הנפשות הפועלות ברגע המכריע. אך עליי להודות, מה שהקשה עבורי את ההתמודדות הוא ככל הנראה הדיסוננס שנוצר בין הריאליזם לאופי העולם (דבר שמשתפר ככל שהסדרה מתקדמת). כך או אחרת, לאור נתוני הצפייה, סביר מאוד להניח כי הסדרה תחודש לעונה נוספת - ובתקווה גם יותר מגובשת.


 

אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.


bottom of page