"בלפסט" - ביקורת סרט: סיפור ההתבגרות של קנת' בראנה

בסרטו החדש של קנת' בראנה, "בלפסט", חוזר השחקן-במאי אל ימי ילדותו בצפון אירלנד. נקודת המבט הצעירה והתמימה הופכת את הסרט לדרמת-התבגרות מתוקה ומחממת-לב, אך מפספסת את ההזדמנות להותיר של ממש.

בא לכם לזכות בכרטיסים זוגיים לסרטים במתנה? בואו לאינסטגרם שלנו!

לפעמים נמאס לי להיות בן-אדם מעצבן שקשה לרצות אותו. בבלפסט (Belfast), שעלה היום (ה') בבתי הקולנוע בישראל, צפיתי באולם הגדול של סינמטק תל-אביב כשהוא מלא עד אפס מקום באנשים שממוצע הגילאים שלהם כפול ואף משולש משלי. כל הקהל סביבי נהנה בטירוף, צחק מהבדיחות, התרגש בחלקים המרגשים וקשקש בהתלהבות עם צאתו החוצה בסיום. אז מדוע אני לא נהניתי באותה הרמה? מה הם ראו בסרט שאני פספסתי?

אולי הם נהנו מאוד מהחזרה של הסרט לשלהי שנות ה-60, ימי ילדותם-נערותם שאני לא חוויתי? יתכן שזה פשוט מן סרט דודות כזה? או שמא יש משהו בסגנון המתוק, הרך והקצת אבי-נשרי של הסרט שעובד רק על בני 40 ומעלה? אבל רגע, הרי אני מת על אבי נשר. כלומר, לא שנאתי את בלפסט, בסך הכל מדובר בסרט חמוד למדי: קנת' בראנה לוקח אותנו לימי ילדותו וזה תמיד נחמד; הסיפור מסופר מנקודת מבט של ילד מתוק ואופטימי (התגלית ג'וד היל), ומעניק פרשנות תמימה וטהורה לתקופה ולאירועים קשים; הקאסט מצוין; ויש בדרך שלל רגעים מתוקים וניכר שהוא נעשה עם המון לב ונשמה. אז למה לא נתפסתי עד הסוף?

זה הקטן עוד גדול יהיה? ג'וד היל מתוך "בלפסט" | באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט

יתכן שהסיבה העיקרית לתחושת הפספוס היא שהיה חסר לי קונטקסט. דרמת ההתבגרות הזו עוסקת בחייה של משפחה על רקע הסכסוך הארוך והעקוב מדם בצפון אירלנד באותן שנים, ובהתלהטות הקרע בין הנוצרים הפרוטסטנטים לקתוליים - מאבק שמוביל לשורה של תקיפות ומעשי טרור.

מהו הסכסוך בצפון אירלנד אתם שואלים? במשפט אחד, ניתן להגדירו כקונפליקט על השאלה "האם על צפון אירלנד להיות חלק מן הממלכה המאוחדת הבריטית או להתאחד עם אירלנד למדינה עצמאית אחת", אך זוהי כמובן הגדרה כללית ביותר. זהו סכסוך פוליטי, אתני וחברתי מסובך ומסועף, ששורשיו נטועים מאות שנים אחורה ואת ההדים שלו ניתן היה למצוא גם בדיונים על ה"ברקזיט" (Brexit) בשנים האחרונות.

כל הרקע הזה, והסרט עצמו בוחר שלא לספק הסברים: מוותר על כתוביות הקדמה או ע מידע למי שלא בקיא. מהומות כנגד תושבים קתוליים וקבוצות כמו ה-IRA (המחתרת האירית) מופיעות ונדמה שמצופה מאיתנו לדעת בדיוק מדוע הן שם ובאילו הקשרים. אמנם לא הגעתי חסר ידע לחלוטין, אבל בחלקים גדולים מהסרט הייתי עסוק בניסיון להבין מי נגד מי ומה הסיבות לכך - וזו חוויה מעט מתסכלת (בהחלט שווה לעשות קצת שיעורי בית לפני הצפייה ולקרוא על הסכסוך בצפון אירלנד).

מי צריך רקע כשאפשר פשוט לצחוק עם סבא וסבתא. ג'וד היל, ג'ודי דנץ וקירן היינדס מתוך "בלפסט" | באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט

מעבר לפוליטיקה, יש כאן גם דרמה משפחתית, ואפילו דילמה מרתקת. מעל המשפחה מרחפת השאלה הקשה "האם לעזוב את בלפסט?" – האם לדאוג לעתיד טוב יותר לילדים, הרחק מהסכסוך או האם להישאר נאמן למקום שהיה ביתך כל חייך? הסרט מתמודד עם הסוגיה בצורה בוגרת, מעמיקה ורחוקה מחד-משמעיות. לעומת זאת, ההתמודדות של המשפחה עם קשיים כלכליים - או לפחות שיחותיה על כך - לא ממש מוצגות כדילמה בפועל. מתחים עולים וצפים בין האם (קטרינה באלף) לאב (ג'יימי דורנן), אך הם נפתרים בקלות ובחיבוק. כשכן מתרחשים רגעים דרמטיים על מלא, הם אטרקטיביים ואף מרגשים, אך רוב הזמן הסרט מעדיף רק לגעת בדרמה ולא להיכנס אליה.

ואולי זה העניין בעצם. בלפסט נשאר צמוד לנקודת המבט הילדותית של הגיבור שלו, פילטר ורוד ונאיבי בו לכל יש פיתרון. הדברים החדשים זרים, אבל מסקרנים; הרעים הם רעים לגמרי, הטובים לא מושלמים ועושים טעויות, אבל כולם אוהבים אחד את השני מאוד ועם הרגעים הקשים נתמודד כולנו יחד. הכל מאוד מקסים, אבל נשאר ליד. מתוכנת כדי לגעת בלב, אבל מפספס לרוב.

כשלעצמה, ההיצמדות לנקודת מבט ילדית לתיאור אירוע היסטורי היא לא בחירה רעה. לא תמיד יש צורך בעוד סרטים כמו קבר הגחליליות (Grave of the Fireflies) או צא וראה (Come and See), וגם פרספקטיבה מעודנת וחביבה כמו כאן היא הכרחית מדי פעם. אולם אם נשווה למשל את ג'וג'ו ראביט של טייקה וואיטיטי כדוגמה עדכנית או את רומא של אלפונסו קוארון כדוגמה מתבקשת, נראה שהזווית התמימה לא באמת חייבת לסתור בנייה רגשית מורכבת. אך יכול מאוד להיות שדווקא כאן טמון הקסם שהסרט מפעיל על הקהל המבוגר, העייף והשבע מציניות, שנכח איתי בהקרנה.

ואז.... השכונה התפצלה לשניים. חברי הקאסט הראשי של "בלפסט" | באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט

בלפסט גם עתיר במחוות קולנועיות וטלוויזיוניות לשלל יצירות, שעליהן ככל הנראה גדל בראנה הצעיר בעצמו. אותן יצירות מופיעות בתוך הסרט, ובחלק מהמקרים אפילו בצבע (כשהסרט עצמו בשחור-לבן), ומסקרן לשים-לב כי היוצר החוזר במחוות הללו הוא הבמאי האגדי ג'ון פורד (מבכירי הבמאים בתור הזהב ההוליוודי של שנות ה-30-50 וממוצא אירי גם הוא). בראנה מציג סצנות מהמערבונים של פורד ואפילו מסרטי התעמולה שביים בזמן מלחמת העולם השנייה, אך כמובן לא מזכיר את הסרט שבירור היווה את ההשראה הגדולה ביותר לעבודתו שלו.

מדובר בסרט מה יפית עמק נוי (How Green Was My Valley) מ-1941, המספר את סיפורה של משפחת פועלים קשת יום בוויילס שבאנגליה, מנקודת המבט של הבן הצעיר במשפחה. בהחלט יתכן שלא שמעתם על הסרט ולא צפיתם בו - והאמת שלא הפסדתם הרבה. אמנם מדובר בעבודה קולנועית סולידית, שאף זכתה בפרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר דאז, אבל בד בבד הוא גם זניח ונשכח ולא שרד היטב את מבחן הזמן. בדברי הימים ההוליוודיים, הוא זכור בעיקר בתור הסרט שאיכשהו ניצח את האזרח קיין ואת הנץ ממלטה.

בדיוק שמונים שנה אחריו, גם בלפסט מוזכר במירוץ הנוכחי כאחד המועמדים הבולטים לזכייה, הפעם ללא מתחרים בסדרי גודל כאלו. אם יזכה בסופו של דבר, זו תהיה זכיה שאוכל לקבל - כי ללא ספק מדובר בסרט חמוד, מבדר ומתוק - ברם גם היא, כמו הסרט עצמו, לא תעורר אימפקט רגשי של ממש לכאן או לכאן. אם אתם מחפשים סרט מחמם-לב בליל חורף קר ותצליחו להיפתח, סביר להניח שתיהנו מבלפסט יותר ממני. כדי ממש להמיס את הלב שלי, כנראה צריך קצת יותר.

---

אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.