- 4 באוק׳ 2023
- 28 בספט׳ 2023
- 21 בספט׳ 2023
- 13 בספט׳ 2023
למרות העברת המסרים האפקטיבית, סרט הדרמה המשפטית החדש "מאסר בית" מתקשה לייצר דרמה אמיתית. בסופו של דבר, וחרף הכוונות הטובות, נדמה שהמסר כאן הוא חזות הכל.
לכל העדכונים החמים: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע!
באופן מוזר, יש משהו מעודד בצפייה במקומות אחרים בעולם מתמודדים עם אותן צרות שאנו נאלצים להתמודד עמן. או כפי שנאמר, "צרת רבים – חצי נחמה". במין חסר מזל או פורנו משוגעים (Bad Luck Banging or Loony Porn), שיעלה בישראל בשבוע הבא, גילינו שגם ברומניה מתמודדים בדיוק עם אותן קונספירציות קורונה שמקיפות אותנו פה בארץ. במאסר בית (Delo), שעלה אתמול (ה') בסינמטק תל אביב, אנחנו מקבלים דוגמה נוספת לנוכחותה של השחיתות - המקומית והארצית - בכל מקום שבו עומד אדם עם איזשהו כוח ביד
אך ברוסיה, כמו ברוסיה, הכל נלקח צעד אחד קדימה. דויד (מראב נינידזה), גיבור היצירה ומרצה לספרות רוסית, מוצא עצמו כלוא במאסר בית באשמות-שווא על מעילה - רק מפני שהעז להתלונן על התנהלותו המושחתת של ראש העיר. הסרט מתמקד בדויד השוהה בכפייה בדירתו, בעוד הוא ממשיך את המחאה שלו ומסרב בכל תוקף להפסיק או להודות באשמת השווא ולסיים את המשפט.
הסיפור מציג אותו בעיקר נפגש עם עורכת הדין שלו, עובד עם סטודנטים לשעבר שבאים אליו הביתה ומחפש דרכים לשמור על שפיותו. כל אלו, בזמן שהוא מתמודד עם שליחיו של ראש העיר שעושים הכל כדי לאמלל את חייו, בין היתר באמצעות איומים, התעללויות נפשיות ואף פיזיות. הסרט החדש, שבוים בידי אלכסיי גרמן הבן והוקרן במסגרת מבט מסוים (Un Certain Regard) בפטיבל קאן האחרון, מתפקד בעצם כדרמת בית משפט. רק בלי בית משפט.
כדרמה חברתית-משפטית עם "מסר", מאסר בית עובד בצורה מוצלחת, גם אם מעט ברורה מדי. המאבק הקפקאי של דויד והמאפיונריות שבה נוהג ראש העיר, מהדהדים בבירור את התנהלותו של פוטין והממשל הרוסי. ממשל שבמציאות, אף הכניס את במאי הקולנוע והתיאטרון קיריל סרברניקוב למאסר בית בנסיבות דומות ב-2017. הנרטיב מגויס כולו להעברת מסריו אלינו, ובהפגנת המחאה הכללית נגד השלטונות הרוסיים והתנהלותם הטוטליטרית.
אבל כאן למעשה גם מופגנת חולשתו. הדגש על האנלוגיה על מוסר ההשכל גורם להזנחה ופספוס בכל הנוגע לפיתוח הדמויות. הדמויות "הטובות" כל-כך צודקות כל הזמן: הגיבור והאנשים שלצדו נשארים לאורך כל הסיפור טובי-לב, איתנים, ערכיים, מוכנים לעשות את המעשה הנכון. כמובן שהם מייצגים גם את הצד האינטלקטואלי, הדן בטולסטוי ומקריא שירים של פושקין לכלבים שלו (ברצינות). הם לרגע לא נופלים, לא עושים או אומרים משהו שעלול בטעות להתפרש כשלילי. גם כשדויד מאבד את עבודתו או חוטף מכות באמצע הלילה, הוא נשאר שליו ומכיל כנזיר בודהיסטי.
כאשר מבליחות שאלות לגבי נחיצות המאבק ותהיות כמו "האם זה באמת שווה את המחירים שדויד נאלץ לשלם", הן עולות רק כדי שניתן יהיה לנפנף אותן במהירות. עם זאת, גם לא ברור מה בכלל דוחף את הגיבור למאבקו - ברור שמדובר באיזו תחושת צדק, כזו שקיימת בקרב כולנו, אבל מה גורם לו ללכת בנחרצות כזו עד הסוף? לספוג את הסבל ולהמשיך במאבק המשפטי והנפשי כשכל משאביו נגמרו? ועד כמה בכלל נוראית השחיתות של ראש העיר כשלעצמה? הסרט לא מספק תשובות.
בבחירה תמוהה נוספת, מאסר בית גם מציין בתחילתו ובסופו (באמצעות קטעי חדשות) שמלבד דויד, ישנה מדענית נוספת (וככל הנראה קולגה שלו) שנמצאת באותה הסיטואציה בדיוק. אבל משום מה, לאורך כל הדרך אף אחת מהדמויות לא מזכירה אותה או אפילו מציינת את שמה.
לעומת זאת, בולטת לטובה דמותו של השוטר (חסר השם), בגילומו של אלכנסדר פאל, שמבקרת את דויד מדי פעם לאורך מסעו. הוא מבין לעומק את האבסורד במצב ואת השחיתות במסגרתה הוא פועל, אבל פשוט לא אכפת לו. הוא אינטלקטואל וכריזמטי בדרכו השקטה, אבל גם מרושע וחסר-רגש. במובנים רבים, הוא מזכיר את דמותו האיקונית של קולונל האנס לנדה מממזרים חסרי כבוד, אלא שאת הג'וקריות המתפרצת של כריסטופר וולץ מחליף פאל בכוח שקט.
מאסר בית עוסק באדם שנלחם בשחיתות, עד הסוף ועם הראש בקיר. זה מסר חשוב אמנם, אבל נדמה שהסרט יותר מדי מודע לחשיבותו העצמית ומפספס את ההזדמנות לייצר דרמה ודמויות שייתעלו מעל המסרים.
אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.