- 4 באוק׳ 2023
- 28 בספט׳ 2023
- 21 בספט׳ 2023
- 13 בספט׳ 2023
סרט חדש של אבי נשר הוא תמיד סיבה למסיבה, וגם סרטו הנוכחי "תמונת הנצחון" לא שונה מהבחינה הזו. אפילו אם נדמה לפעמים שראינו סרטים כמוהו בעבר, מדובר באירוע קולנועי גדול ומרשים בכל קנה מידה.
לכל העדכונים החמים: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע!
יש סמליות יפה בכך שתמונת הנצחון, סרטו הטרי של אבי נשר, מוקרן בימים אלו בקולנוע לצד סיפור הפרברים, סרטו החדש של סטיבן ספילברג. שני המאסטרים הוותיקים, בני כמעט אותו הדור, הם הסמל המקומי והעולמי בהתאמה, לקולנוע שהוא גם פופולרי וגם איכותי: סרטיהם אהובים ומוערכים על-ידי הקהל הרחב והביקורות כאחד. אפילו אם הקולנוע הישראלי נתפס עדיין כפרובלמטי בעיני חלקים גדולים בציבור ורבים מדלגים עליו אוטומטית (שלא בצדק, אבל על כך בפעם אחרת), סרטיו של נשר מתפקדים כמותג בולט בפני עצמו וסוחפים לאולמות קהל גדול בכל פעם מחדש, בעיקר על בסיס שמו של הבמאי. אי-אפשר שלא להעריך את נשר על הישג זה - ולו זה בלבד.
תמונת הניצחון, שהועמד השנה ל-15 פרסי אופיר, משחזר את הקרב על קיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות, ומספר את סיפורם של תושבי המקום וקבוצת החיילים שנאבקו עליו ממש עד לרגעיהם האחרונים. בטרם נדון בסרט עצמו, קשה להתעלם מהפקתו המרשימה למדי, בסטנדרטים ישראלים ובכלל: סט שלם של הקיבוץ כולו - שנדמה לעיתים כמעין עיירה ממערבון ישן - נבנה באמצע הנגב עם תשומת-לב מירבית למראהו המקורי בשנת 1948. תוסיפו לכך את סצנות המלחמה האינטנסיביות ומרובות המשתתפים, התלבושות המרהיבות והאפקטים הריאליסטים - וקיבלתם סרט שהוא קודם כל פרויקט ענק ומעורר-השתאות.
כשלעצמו, תמונת הנצחון הוא בדיוק מה שהייתם מצפים לו מסרט מלחמה של אבי נשר. מחד, הוא סוחף, מקסים, מרגש ולפעמים גם מצחיק מאוד, ממש כמו פעם הייתי, סוף העולם שמאלה, החטאים וסיפור אחר. מאידך, לאורכו קשה שלא להרגיש כי הוא חוזר על רעיונות שכבר ראינו בסרטים האלו ממש.
בסרטיו השונים, נשר מתמקד תמיד בחבורה (סרטי "אנחנו" כהגדרתו) ובסיפור אישי קטן שמתכתב ומתערבב עם הסיפור הלאומי הגדול, ולרוב גם עם אירוע אמיתי והיסטורי מוגדר. בשנים האחרונות, נדמה שהמודל בו הוא משתמש נשען על סוף העולם שמאלה, הסרט שפתח את "התקופה העכשווית" ביצירתו (עם שובו לארץ לאחר התנסותו בהוליווד), זכה למאות אלפי צופים והתניע את העידן החדש של הקולנוע הישראלי בכלל. בכל פעם, נשר משאיל אלמנט אחד או יותר מאותו המודל לסרטיו החדשים: סיפור שמסופר ברטרוספקטיבה מלווה ב-וויס-אובר של אחד הגיבורים, אוסף דמויות צבעוניות בשלל מבטאים ושפות, שני סיפורי אהבה ודיאלוגים שנונים אבל בגובה העיניים.
בתבונתו הרבה, למודל המדובר נשר מוסיף בכל פעם ייחוד משלו: בין שבהתמקדות בצדדים האפלים יותר של החברה (פעם הייתי) בין שבחיבור למיסטיקה ופנטזיה (פלאות) ובין שבהימנעות מהכיוון האפי הגדול לטובת סיפור אינטימי יותר (החטאים, הסודות). לעומת זאת, בתמונת הנצחון קיימת היצמדות למודל כמעט באופן מלא: אותן בדיחות, אותה אווירה (לפחות בחצי הראשון) ולמעט שינוי זמן ומקום ההתרחשות ותוספת סצנות הקרב המרשימות והקונפליקטים הנלווים אליהן - לא קיים שינוי מהותי בנוסחה. כתוצאה מכך, התחושה המתקבלת היא של סרט טוב מאוד, אבל גם כזה שכבר ראינו.
ואכן, בדומה לרבות מעבודותיו הקודמות, מעלה מהותית של תמונת הנצחון קיימת בגלריית דמויות משנה המצוינת שהוא מציג (כאמור, מומחיות של נשר). מהקיבוצניקים ועד לחיילי המחלקה השונים, ראויות לציון במיוחד משי קליינשטיין ואליאנה תדהר שגונבות את ההצגה. השתיים מחזיקות את הבסיס הרגשי העיקרי של הסיפור כזוג עולות מארגנטינה, שהחברות החזקה ביניהן מתחילה להתערער כשאחת מהן מתחילה לנהל רומן עם אחד הקיבוצניקים (תום אבני). לצדן, אלישע בנאי נהדר וחושף צדדים טרגיים כבן זוגה לשעבר של מירה גיבורת הסרט (ג'וי ריגר), כאדם שנלחם גם כדי לזכות שוב באהבתה של פרודתו.
לעומתם, דווקא מלאכת הכתיבה של הקאסט הראשי לא בשיאה הפעם. ג'וי ריגר, אחת השחקניות הנפלאות של דורנו, מצטמצמת פעם נוספת לדמות הבחורה הצינית והמגניבה שלא נכנעת לתכתיבים מסיפור אחר, אין בתולות בקריות, החטאים ועמק. היא בכל זאת סימפטית ומחזיקה בקלות את הסרט על גבה, אך החיבור הרגשי אליה כגיבורה נותר במובנים רבים מכני: אנו רוצים בטובתה בעיקר כי היא מובילה את הנרטיב, ולא הרבה מעבר לכך. ריגר אמנם מבצעת את התפקיד הזה בצורה מושלמת, אבל היא גם הוכיחה מזמן שיש בה הרבה מעבר לטייפקאסט הספציפי, והגיע הזמן לכתוב לה תפקידים ראויים יותר.
גם בדמותו של אברהם מפקד המחלקה (ידין גלמן), שניצב לצד מירה, חסר משהו. כשמסתכלים על גלמן (בתפקידו הקולנועי הראשון), ניתן לחשוב לרגע שקלארק קנט עשה עלייה והגיע לקיבוץ. הבעיה היא שבדיוק כמו קלארק קנט (לפחות במודל 1948), גם הדמות של אברהם היא חסרת פגמים ודי משעממת מטיבה, ולרגעים נדמה שמטרתה היא לשמש כנער פוסטר של יפי הבלורית והתואר ותו לא. גם הרומן שהסרט מנסה להדביק בין אברהם למירה אינו משכנע במיוחד, והכימיה "המפתיעה" שמתפתחת ביניהם - לא ממש עובדת.
אך עד עכשיו כתבתי רק על הזווית הישראלית ביצירה. זווית נוספת ובעלת משקל ניכר, מתמקדת בכלל בצד המצרי של המלחמה, בניסיונות של קבוצת המתנדבים לצבא להתכונן ולשרוד את הקרבות תוך שמירה על שפיות. יותר מכל, היא עוסקת בבמאי מוחמד חסנין הייכל (אמיר חורי) שנשלח לחזית כדי לצלם את "תמונת הנצחון" של מצרים על היהודים, אבל מעדיף לתעד צדדים אחרים ופחות שגרתיים של המלחמה (גם הוא, אגב, אישיות היסטורית אמיתית לחלוטין).
חרף היותו של החלק המצרי לא ממש מפותח - מלבד כמה אמירות אנטי-מלחמתיות הכרחיות - הבחירה בחלוקה שווה למדי של הסיפור בין הצד הישראלי למצרי היא מסקרנת. כבר עכשיו, ניתן לדמיין את העבודות שייכתבו בחוגים השונים לקולנוע אודות החיבור והשבירה של הסרט את קולנוע הלאומי-הירואי (הסרטים הישראלים הראשונים, בהם גבעה 24 אינה עונה או הם היו עשרה, שהעלו על נס את היבטי הגבורה של חלוצי היישוב הציוני). כפועל יוצא, המצלמה של מוחמד ועוזרו אחראית לכמה מהרגעים המתוקים והפיוטיים ביותר לאורך הדרך.
לפיכך, בשורה התחתונה ולמרות הסייגים, מדובר באמת בסרט נפלא, שחובה לצפות בו על המסך הגדול. לצד דן וולמן האהוב, נשר הוא כנראה הבמאי הישראלי הוותיק ביותר שפועל כיום והשליטה המופתית שלו במדיום ואהבת הקולנוע שלו ניכרים בכל רגע ורגע. גם אם אינכם נמשכים לקולנוע ישראלי כדבר שבשגרה, את הסרט הזה אסור לכם להפסיד - עלינו להעריך שזכינו בבמאי כמו אבי נשר.
אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.