- 4 באוק׳ 2023
- 28 בספט׳ 2023
- 21 בספט׳ 2023
- 13 בספט׳ 2023
עוכר־שלווה, משעשע בצורה מטרידה, אכזרי ובעל מבנה רעוע: 35 שנה חלפו מאז צאתו של "מטאל ג'אקט", סרטו המופתי ויוצא הדופן של סטנלי קובריק על מלחמת וייטנאם. צפינו בו שוב וחזרנו עם סקירה שמטרתה מאתגרת - לצלול לעומקו, בקצרה.
להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו!
הואה, וייטנאם – שעת לילה. כמה עשרות חיילי נחתים צועדים לכיוון נהר הבושם דרך עי חורבות אורבני מעושן. מצדדיהם, עומדים ממוטטים מבנים בוערים, על רקעם נראים החיילים כצלליות אפלות. עוד יום עקוב מדם נגמר – רעוע נפשית, מעורער קיומית – והחיילים פוצחים יחדיו בשירה: "M-I-C-K-E-Y M-O-U-S-E. Mickey Mouse! Mickey Mouse!".
זוהי סצנת הסיום האיקונית של מטאל ג'אקט (Full Metal Jacket; המילה "פול" הוצנעה כאות התחשבות בחסרי ה־G6PD בארץ) – סרטו האחד לפני האחרון של סטנלי קובריק, שחגג לאחרונה שלושים וחמש שנים מאז צאתו לעולם בשנת 1987. זוהי סיומת מבלבלת, לאורה לא ברור כיצד עלינו להרגיש, והיא עומדת בניגוד מוחלט לישירות החותכת של פתיחת הסרט. במהלכה, נראים מגויסים טריים אצל הספר הצבאי, שמגלח את ראשם כשברקע מתנגן שירו הפטריוטי של זמר הקאנטרי ג'וני רייט, Hello Vietnam. עבור כל מי שיודע לאיזה סרט נכנס ומי ביים אותו, הציניות מורגשת כחדה כתער.
מטאל ג'אקט תָחום כרונולוגית בין שני סרטים אניגמטיים בפילמוגרפיה של קובריק – הניצוץ (The Shining) שיצא ב־1980 ועיניים עצומות לרווחה (Eyes Wide Shut) שיצא ב־1999 והיה לסרטו האחרון. כשבוע לאחר שהקרין את גרסתו הסופית (ה־Final cut) עבור בני משפחתו והשחקנים, קובריק נפטר בשינתו מהתקף לב. הוא היה בן שבעים.
רוב סרטיו של קובריק, גם אם לא הצליחו תחילה, זכו להערכה והתקבעו במעמדם כיצירות מופת. יתרה מכך, הם תמיד עוררו שיח רב עם צאתם לאקרנים – שיח שנמשך במעגלים מסוימים עד ימינו אנו. לאחר צאתו של הניצוץ (The Shining), הלכה והתעצמה הציפייה לקראת סרטו הבא.
שמו של קובריק באותן שנים כבר היה אגדי: קולנוען פרפקציוניסט שרבים העידו עליו כגאון מוחלט, שמקפיד על כל פרט ופרט ביצירותיו, זעיר ככל שיהיה – הן לקראת הצילומים, הן במהלכם והן לאחריהם. למרות המוניטין שלו כבמאי דורשני וקשה במיוחד, רבים רצו לעבוד איתו. לכן, כשהוציא קול קורא לליהוקים לקראת סרטו החדש, התקבלו באולפני האחים וורנר מעל ל־3,000 קלטות אודישן.
הסרט מהווה עיבוד ל־The Short-Timers– ספרו של גוסטב האספורד מ־1979, שעוסק בחוויותיו ממלחמת וייטנאם ככתב צבאי בחיל הנחתים, שעלילתו מסופרת דרך דמות מתווכת בשם ג'יימס טי "ג'וקר" דייוויס. קובריק נעזר בהאספורד לצורך כתיבת התסריט וכן בעיתונאי מייקל הר, שבין השנים 1967־1969 שימש ככתב בווייטנאם עבור המגזין האמריקאי אסקווייר (Esquire), ובשנת 1977 הוציא לאור את ספרו שדרים (Dispatches) שאיגד את פרסומיו במגזין. בעוד ספרו של האספורד משמש כבסיס המוחלט למדי לעלילת מטאל ג'אקט, ניתן למצוא בסרט גם פיסות מספרו של הר (בעיקר בחלקו השני), ושניהם קיבלו קרדיט על כתיבת התסריט יחד עם קובריק.
הסרט נחלק לשניים: חלקו הראשון מתרחש במחנה הטירונות של חיל הנחתים האמריקאי בפאריס איילנד, דרום קרוליינה, ומתאר את רודנותו של מדריך האימונים הארטמן (רונלד לי ארמי) בטירונים – בהם טוראי ג'וקר (מת'יו מודין) וטוראי לאונרד "גומר פייל" לורנס (וינסנט ד'אונופריו); חלקו השני, מתרחש כולו בווייטנאם והוא בעל מבנה סדור הרבה פחות משל החלק הראשון, מה שמקנה לסרט כולו תחושת רפיפוּת.
למרות זירות התרחשות העלילה, צילומי מטאל ג'אקט התקיימו דווקא באנגליה – כמרבית צילומי סרטיו מאז מעברו של קובריק לאנגליה ב־1961 והפקת סרטו לוליטה (Lolita) שיצא ב־1962. הצילומים נערכו מאוגוסט 1985 עד ספטמבר 1986 – כולל הפסקה בת שלושה חודשים בה ארמי החלים מפציעה קשה עקב תאונת דרכים.
הסרט, כאמור, עטוף מסתורין קובריקי משני צדדיו: האימה הקוסמית של מלון האוברלוק בַניצוץ בצד אחד – והפרנויה הארוטית של רחובות ניו יורק בעיניים עצומות לרווחה בצד השני. כשמתחשבים גם ב־2001: אודיסאה בחלל (2001: A Space Odyssey) משנת 1968 – שנחשב אולי ליצירתו החידתית ביותר של קובריק (זו שגרמה לג'ון לנון לומר שיש להקרין אותו ברציפות, 24/7, במקדש שייבנה במיוחד לשם הקרנתו) – מטאל ג'אקט נתפס כסרט נגיש וישיר למדי בגוף יצירתו. עם זאת, בנוף סרטי המלחמה – בפרט אלו העוסקים במלחמת וייטנאם – הוא יוצא דופן.
בין הסרטים שקדמו לו בולטים צייד הצבאים (The Deer Hunter) של מייקל צ'ימינו מ־1978, אפוקליפסה עכשיו (Apocalypse Now) של פרנסיס פורד קופולה מ־1979, ופלאטון (Platoon) של אוליבר סטון מ־1986. אמנם שלושתם שונים מאוד זה מזה, אך לכולם נרטיב שבמידה מסוימת ומהותית למדי ניתן להגדיר כקלאסי מבחינה מערכתית.
במובן בסיסי הם בעלי התחלה, אמצע וסוף – הם בעלי לפני, תוך כדי ואחרי – הן מבחינת עלילת העל והן מבחינת הקשתות העלילתיות של הדמויות. מבנהו של מטאל ג'אקט, לעומת זאת, נדמה כהולך ונפרם ככל שהסרט נע קדימה, בלי שניתנים פתרונות נרטיביים.
אם חלקו הראשון של הסרט עוסק בחינוך הנוקשה של הטירונים בידי מדריך האימונים הארטמן, שמהותה דה־הומניזציה ורדוקציה מהיותם אינדיבידואלים לכדי כלי נשק קטלניים וממושמעים של הצבא והמדינה – הרי שהחלק השני ממוסס בכוונה כל משמעות קוהרנטית, כל בדל היאחזות בהיגיון, סדר ומוסר.
בחלק זה ג'וקר כבר משמש ככתב צבאי בדרגת סמל בווייטנאם. הוא עונד על מדיו סיכה ועליה סמל השלום בזמן שעל קסדתו כתוב "נולד להרוג". כשהוא נשאל על־ידי קולונל בשטח מה פשר הדבר, ג'וקר עונה לו שהוא מנסה לומר משהו על דואליות האדם. "המה עכשיו?" המפקד תוהה, לכך ג'וקר משיב "דואליות האדם. הקטע היוּנגיאני, המפקד".
התורה היונגיאנית (על שם קרל גוסטב יונג, הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי השוויצרי) מעמיקה ומורכבת ולא אכנס לתוכה. באופן כללי ומעט פשטני, לפי דואליות האדם – שידועה גם כשניוּת האדם, או ככפילות טבע האדם – בן האנוש הוא יצור עמוס סתירות: טוב־לב וגם אכזרי; אצילי וגם מטורלל; מתורבת וגם פראי; וכדומה וגם וכולי. האדם הוא יצור מוסרי שיש בו מן הטוב ומן הרע, כששני הקטבים מתערבבים זה בזה. לפתע צצה קושיה קדומה: מהו ההבדל בין טוב לרע, אם בכלל ישנו כזה?
הגדרתו של אדם אחד ל"טוב" לא תמיד מתיישבת עם הגדרתו של אחר, ולראייה – האנשים הרבים לאורך ההיסטוריה שעשו את הטוב בעיניהם ובכך הובילו למותם של מאות אלפים, מיליונים ועשרות מיליוני בני־אדם; כיום הם נתפסים כרוע המוחלט בהתגלמותו. או, כדוגמה נגדית, אנשים שהואשמו בעשיית "רע" ועם חלוף הזמן התברר כי למעשה לא עשו דבר. זהו אך קצה קצהו של חוט מחשבה אודות מוסר ואתיקה, שמוטב שיישאר ליום אחר.
האינדיבידואליות של ג'וקר – "הטוב" עימו הגיע לחיל הנחתים – עוד נותרה עימו; וכך גם "הרע", בדמות יצר ההרג הפראי שהוטמע בו בבסיס הטירונות. מהו היחס בין שני קטביו המוסריים? אין לדעת. בזאת עולות תהיות נוספות, כגון מי אמר שהטוב הוא טוב והרע הוא רע? והאם הרע, כמו הטוב, לא היה גלום בג'וקר מלכתחילה? סרטי אנטי־מלחמה נוטים לערער על כל קביעה מוסרית חד־משמעית, מה שמתיישב עם הרגלו של קובריק להפשיט את דימויי סרטיו. במטאל ג'אקט הדימוי הוא מלחמה, חיצונית כפנימית: מי שנותר חי – חי; מי שמת – נותר מת. וזו כל האמת. בכך אנו שבים לסיום הסרט, עוכר השלווה.
קובריק היה אמן של הוצאת מוזיקה מהקשרה וניכוסה מחדש, כדוגמת שימושו בפואמה הסימפונית כה אמר זרתוסטרא של ריכרד שטראוס ו־ואלס הדנובה הכחולה מאת יוהאן שטראוס, שיותר לא ניתן להפריד מדימויי המדע הבדיוני הגרנדיוזיים והעל־זמניים של 2001: אודיסאה בחלל. או כמו שיר הנושא של שיר אשיר בגשם בביצועו של ג'ין קלי ופיסות הסימפוניה התשיעית של לודוויג ואן בטהובן שלא ניתן לנתק מרגעי ה"אולטרה־אלימוּת" בסרט התפוז המכני (A Clockwork Orange) מ־1971.
במטאל ג'אקט זהו שיר הנושא של תוכנית הילדים מועדון מיקי מאוס (The Mickey Mouse Club) שהחיילים הצועדים שרים בקולי קולות לאחר קרב רווי־דם והרוגים, בסיומו נאלץ ג'וקר להמית נערה וייטנאמית גוססת שצלפה והרגה כמה מחברי חולייתו. הגבולות בין "טוב" ל"רע", בין ניצחון למפלה ולמבוי סתום, בין משמעות להיעדרה, בין תמימות לאובדנה האבסולוטי: כולם מתמוססים. "אני נמצא בעולם מחורבן, נכון." קולו של ג'וקר מקריין, "אבל אני חי. ואין בי פחד".
אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.