"צא וראה" ו"הבן של שאול" הם סרטי חובה - ולא רק ביום הזיכרון לשואה ולגבורה

"צא וראה" ו"הבן של שאול" הם ככל הנראה שניים מסרטי השואה הקשים ביותר שנוצרו, שחולקים מאפיין משותף: שניהם נדמים ביסודם כסרטי אימה מציאותיים למדי. למרות הקושי שהם לבטח יעוררו בקרב רבים, כדאי לצפות בהם.

מתוך "צא וראה" (מימין), "הבן של שאול" | צילום: באדיבות Mozinet, Sovexportfilm

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 

"הבן של שאול" - הצילום הוא הכל

הבן של שאול (Son of Saul) הוא סרט מייאש וקשה. מאוד קשה. לא רק כי הוא סרט שואה על זמנים אפלים, חסרי-תקווה, איומים ונוראיים בהיסטוריה האנושית, כי-אם גם ואולי בעיקר בשל תחושת המועקה המסיבית הלוחצת בברוטליות לכל אורכו.

את היצירה הקולנועית המטלטלת הזו ביים וכתב הבמאי ההונגרי-יהודי לאסלו נמש, שהעיד כי שאף לשמור במהלך הצילומים על חמישה כללי-יסוד: הסרט לא יכול להיראות יפה; אסור לו גם להיראות מושך; אל לו להיות סרט אימה; ההיצמדות אל שאול (הגיבור) משמעותה שלא תהיה ולו חריגה זעירה מעבר לנקודת מבטו; הדברים שהוא שומע או המקום בו הוא נוכח והמצלמה היא בת הלוויה היחידה שלו – היא נשארת לצדו לאורך כל הגיהינום בו הוא חי.

אין הדבר נאמר בו מפורשות, אך הסיפור מתרחש במשך יממה וחצי, ב-6 וב-7 באוקטובר 1944, אז אירע המרד של אנשי הזונדרקומנדו במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. כמו-כן, בסרט מתואר הצילום הסודי של "תמונות הזונדרקומנדו" – ארבע תמונות מטושטשות שצולמו בחשאי והנן, יחד עם "אלבום אושוויץ", התיעודים המצולמים הידועים היחידים שמהווים הוכחה לפעולת ההשמדה באושוויץ.

למצלמה אסור לזוז מנקודת המבט של הגיבור. מתוך "הבן של שאול" | צילום: באדיבות Mozinet

להוציא את אלו, מדובר בסרט שכל-כולו מתמקד בהתמודדות ובסיפור של שורד אחד, נשמה אבודה אחת, אדם אחד – שמנסה לשמור על הומניות, במקום בו אין לה כל זכר. אדם שמנסה למצוא מטרה ותכלית, בעולם ארור שכמוהו לא ברא השטן. אדם שרואה איך ילד ששרד את תאי הגזים, נחנק לאחר מכן למוות באכזריות ומאז שם לעצמו ייעוד – להביאו לקבורה הולמת בכל מחיר, בין כל חוסר האונים, הכאוס והרוע ששורר סביבו.

מסע האימים שאנו עוברים לצד הגיבור כואב, סיזיפי ויותר מכל מעיק. פשוט כך. זהו קולנוע מעיק וחסר-פשרות שלא משחרר לרגע, ומתחילתו ועד סופו כמעט שלא נותן שנייה למנוחה. אין זה אומר שמדובר בסרט מסעיר או דרמטי, אין כאן ממש דמויות או מבנה עלילתי מוכר: זה לא אפוס היסטורי בקנה המידה של רשימת שינדלר או הפסנתרן. לא תמצאו כאן קמצוץ מהקומיות של החיים יפים ולא את התמימות הילדותית של הנער בפיג'מת הפסים או ההומור השחור של ממזרים חסרי כבוד.

במקום, הבן של שאול מציע משהו אחר לחלוטין - סבל. הוא מציע מציאות כשם שהייתה, הוא מציע אמת מייסרת על חיים שהיו ונגמרו, על עתיד שלא יהיה ועל מליוני דרכים מיותמות שאיש כבר לא יפסע בהן. תכניות שנחרבו, חלומות שנגדעו, רצונות, מחשבות ותהיות שלנצח אבדו בזמן.

אנחנו מלווים את שאול מתחילת הסרט ועד סופו, תוהים אם אכן יצליח לקבור את הילד, שמי יודע אם הוא בכלל אכן שלו, ועשויים אף לחשוב – האם הסיכון בכלל מצדיק את הדם, היזע והדמעות? הסרט לא מספק תשובות חד-משמעיות ועולה בו גם מעט מאוד תקווה. אבל כשהיא שם, ולו לרגע אחד קטנטן, בחיוך זעיר אחד, הוא כמו מזכיר לנו: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם" (המיתוס של סיזיפוס, אלבר קאמי).

---

"צא וראה" - האימה שבמלחמה

סרט אימה במסווה של סרט מלחמה. מתוך "צא וראה" | צילום: באדיבות Sovexportfilm

התמונה לעיל לקוחה מהסרט צא וראה (Come and See), יצירת המופת של הבמאי הסובייטי אלם קלימוב משנת 1985. מבין עשרות סרטי מלחמה שראיתי, זהו ללא ספק סרט המלחמה המפחיד מכולם, שבאותה מידה אוכל לכנותו סרט האימה המלחמתי מכולם.

במשך קרוב לשעתיים וחצי, יש בו רגע קטן אחד של תקווה, של צחוק ושמחה טהורה וכנה. בכל שאר הזמן הוא מציג את זוועות המלחמה הגדולה ביותר שידעה האנושות, בצורה שיותר משהיא מכאיבה בגרפיות המדממת והקשה שלה, היא מבעיתה בממשיותה הפסיכולוגית באמצעותה היא חודרת לנשמה. בתחושה שהמתרחש על המסך הוא כבר מעבר לתמונות שנאספו יחד ליצירה קולנועית מלאכותית, הן אמת אחת ארורה ושלמה. אירועים שקרו, פשעים שהתרחשו, מעשי-שטן שבלתי-ניתן להעלות על הדעת. אבל הם קרו, הם קרו, הם קרו שם על אדמה ארורה, בין עצים ירוקים ושמיים כחולים וטבע יפהפה, פראי ומרהיב-עין.

יותר מכל סרט אחר, צא וראה הזכיר לי בעיקר את מידסומר (Midsommar) של ארי אסטר. כן, כן. לא בצחוק. בין שמדובר בדמות הגיבור הנאיבי והתמים שנחשף בהדרגה לעולם נוראי שלא הכיר, ובין שבשני המקרים האירועים הנוראיים מתרחשים לאור יום – על קרקע אירופאית ירקרקה ופורה. לא זו בלבד, שני הסרטים גם מודעים היטב לחשיבותה העצומה של אמנות הצילום ובשניהם נעשה שימוש קפדני בשוטים ארוכים ומחושבים, ששואבים ללב החוויה המצמררת ולופתים ללא-מנוחה. הבחירה האמנותית הזו מייצרת בשני המקרים גיהינום קולנועי של ממש. הסיוט הכי מוחשי שניתן לדמיין.

צא וראה הוא סרט דובר רוסית, שלא נאמרת בו ולו מילה אחת באנגלית. אף פעם לא נאמרת בו גם המילה "שואה", אך הוא מתאר את שואת בלארוס והפשעים המזעזעים, הבלתי-נתפסים והבלתי-נסלחים שביצעו שם הנאצים נגד יושביה. הסרט עוקב אחר נער בלארוסי צעיר, אופטימי ומחויך (שחקן שהיה בזמן הצילומים בן 15 ומציג את אחת מהופעות המשחק המשובחות ביותר שראיתי מבני גילו אי-פעם). אותו נער מוצא רובה ובכך מצליח להצטרף לכוחות הפרטיזנים הסובייטיים, באמונה כי שליחותו תוכל להביא לקץ המלחמה ומבלי לדעת למה הוא באמת נכנס.

בניגוד לסרטים הוליוודים רבים בסוגה, מסרים על הירואיזם, כוחו של היחיד ואחדות למען המטרה, מוחלפים הפעם במסר הרבה יותר מדכא, אך הרבה יותר מציאותי: אפסיות האדם לעומת אירועים שגדולים ממנו אלפי מונים. זה אמנם לא קולנוע שקל להתמודד איתו, אולם זה בהחלט קולנוע גדול, מציאותי ופשוט מופתי. כך היה. כך באמת היה.

---

לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.