"שנות הירח": בין כנות מהפנטת לכישלון טוטאלי

הסדרה שיצר אביב גפן על שנות נעוריו, "שנות הירח", נכשלת בהמון פרמטרים וקשה שלא לגלגל עיניים מול כמות הרגעים המביכים בה. אבל אם מתמידים, מגלים שיש לה גם צדדים יפים באמת.

לכל העדכונים החמים: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע!

בדיוק כמו 2001: אודיסאה בחלל, גם שנות הירח מצליחה לסכם את עצמה בקאט אחד בודד. זה קורה בפרק החמישי, אביב גפן הצעיר (בגילומו המוצלח של נח אנגלהרד) משמיע לחברי להקת התעויוט את הפלייבק לשיר הסמרטוטים, עליו עמל בסתר בלילה. הלהקה מוחה על הפופיות שאביב הכניס לשיר ובשיא הסצנה קם המתופף (או הגיטריסט? אי-אפשר באמת להבדיל) ומכריז "אם השיר יוצא בגרסה הזו – תמחק אותי מהקרדיטים".

ואז פתאום זה קורה, קאט אחד חד וכל הלהקה עומדת לפתע כמו חבורת שפוטים טובה מול המיקרופון באולפן, ומקליטה את ה"לה לה לה לה" שמלווה את השיר בגרסה הסופית. מבלי להזדקק לקופים או עצמות כמו בסרטו של קובריק, גפן הבוגר (שגם שימש כתסריטאי הסדרה) מזקק באותו הרגע את האמירה של היצירה כולה ואת כל מה שהוא חושב על עצמו – "אני גאון ואני מבין הכי טוב. אתם יכולים להתווכח, אבל בסוף אתם, כולכם, תתיישרו לצד שלי".

שנות הירח, הסדרה האוטוביוגרפית שעוסקת באביב גפן בתחילת דרכו, עלתה לאוויר לפני כחודש וחצי והתגלתה במהרה כתופעה היסטרית - אך לא בהכרח מהסיבות הנכונות. בקרב הקהל ובמיוחד בשיח שברשתות, נהנו לצחוק על הדיאלוגים המביכים, האזכורים הסתמיים האינסופיים לדמויות מהתקופה, בחירות אמנותיות מוזרות (כמו תקליטים פיקטיביים שמדברים ביניהם) והקריינות הפומפוזית של גפן הבוגר המלווה את הפרקים.

ואכן, הכל נכון במאה אחוז. בפרקים הראשונים הסדרה בעיקר מאוד מצחיקה שלא-במתכוון, בסגנון וברמת "איכות" שמהדהדת את החדר (The Room), יצירתו האגדית של טומי וויזאו (ואני לא מגזים). גפן בניגוד לוויזאו אמנם לא ישב על כס הבמאי, אבל זה לא מפריע לסדרה לזהור במלוא המגלומניות של יוצרה. נדמה גם שבדומה למקרה של וויזאו, הרוקיסט הוותיק לא נתן לאף אחד להגיד לו מה לעשות ואם היה עליי להמר - נדמה שהעריכה והשינויים שבין החזון המקורי לתוצר הסופי היו מינימליים.

נח אנגלהרד מתוך "שנות הירח" | באדיבות HOT

אי לכך, משפטים כמו "קלידים עושים את הכול מתוק, אני אוהב את הרוק שלי מר" או "אני הכדור הרביעי של יגאל עמיר" נאמרים ברצינות שיא ובלי טיפת מודעות לכמה שהן מגוחכות. כמו-כן: הדמות של אביב מתנהגת באופן עקבי כחרא הכי גדול שדרך על פני האדמה, ברם כולם מחליקים לו על הכל; הנבל של הסדרה הוא, משום מה, חמי רודנר מלהקת איפה הילד (יחיעם ברקו שלחלוטין ראוי לספין-אוף משלו); כלל המזרחים מוצגים כערסים או סתם דבילים; הכל מלווה בעיבודי מיתר דרמטיים לשירים של גפן ומתנקז לפסטיבל קאמפ חסר-מודעות, משעשע כמו שהוא קרינג'י, מביך כמו שהוא קורע מצחוק.

אבל, וזה אבל גדול שצץ אם רק מתמידים, יש בסדרה הזו גם משהו מקסים. גפן כתב סדרה שהיא קודם כל מכתב אהבה לתקופה ובעיקר מכתב אהבה לעצמו של התקופה. למרות נקודת המבט המצומצמת וחרף היותה לא הרבה יותר מנוסטלגיה זולה, קשה שלא ליהנות מההתפלשות ברוק הישראלי של שנות ה-90, תקופה מרתקת שמשום מה בקושי הופיעה על המסך. כשגפן מבקר את שלום חנוך (בחיקוי היסטרי של מאור כהן) מאחורי הקלעים של פסטיבל ליל אהבה בצמח או עובר באולפן ושומע את מוניקה סקס מקליטים את מכה אפורה - זו אמנם התייחסות מאולצת בטירוף, אך כיף שמישהו טורח להתייחס.

מלאת אהבה לשנות ה-90. מתוך "שנות הירח" | באדיבות HOT

ובסופו של דבר ומפרק לפרק, קשה שלא להיסחף אחר הביטחון העצמי של גפן ולפחות להבין את הסיבות לנקודת המבט המתקרבנת דרכה הוא רואה את העולם. הסדרה אולי לא מעבירה את הדמויות תהליך, אולם אותנו כצופים כן: בפרק השני גפן מתלונן על חייו הקשים וקל לגלגל עיניים מכיוון שהרגע זכה בחוזה הקלטות רק על סמך היותו "הבן-של"; בפרק האחרון הוא מטיח ביהונתן אביו "אתה חרא של אבא" - ואז כבר אשכרה קשה שלא להרגיש את הכאב שמלווה את האמירה הזו.

ואם כבר, הליהוק של נירו לוי לתפקיד יהונתן גפן, הוא אולי ההמחשה המובהקת ביותר לתהליך שהסדרה מעבירה. הבחירה ב"חפר" לתפקיד המשורר הנודע נשמעה בהתחלה כמו בדיחה וגם בפרקים הראשונים היא גורמת לתחושה מוזרה בבטן. אבל לאט ובנחישות, לוי כובש את הדמות ומתגלה כליהוק מבריק, וכל-כך מוזר שזה עובד. למעשה, הביטחון העצמי הזה היה סוד הקסם של גפן לאורך כל הקריירה שלו. שורות כמו "פנס בודד בתוך רחוב האהבה" או "ילד סינתטי כבוי מול מסך שדולק" הן לא פחות פומפוזיות או חלולות מהמונולוגים שנושא גפן בסדרה - ועדיין זה איכשהו עובד.

מרגשים גם הגעגועים העצמיים לתקופת הזוהר הגדולה של היוצר. אותו גפן הבורגני, רגע לפני ההתערבבות עם הפוליטיקה, מסתכל על נעוריו, תקופה שבה ייצר להיטים בשרשרת ולא ניסה לרצות אף אחד. לזכותו ייאמר שדווקא במונולוג שסוגר את היצירה הוא מביע מודעות עצמית מפתיעה: "מנער מרדן הפכתי לזמר בחליפה ששר שירי אבל וזיכרון". פחות לזכותו ייאמר שהמשפט הבא במונולוג הוא "מיץ פטל הפך לדם אמיתי".

---

אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.