"המיניונים 2: עלייתו של גרו" הוא יופי של סרט. חבל שהוא ייזכר בעיקר בגלל התפרעויות בקולנוע

את הסרט החדש בסדרת "המיניונים" כנראה יזכרו בעיקר בגלל בני-נוער מופרעים בחליפות, אבל מדובר בסרט קיץ קטן, חמוד ומבדר. "המיניונים 2: עלייתו של גרו", ביקורת.

לכל העדכונים החמים: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע!

נתחיל מהפיל שבחדר: בהקרנה שבה הייתי, תודה לאל, לא היו נערים עם חליפות. כן היו ילדים חצופים ומשעוממים שהגיעו כדי לצעוק ולהשתולל, אבל אלה הושתקו מהר מאוד ומראש על-ידי הקהל עצמו, הסדרנים ואמא אחת אמביציוזית. נחמד היה לראות התאגדות ספונטנית של צופים שנלחמים על זכותם לראות סרט בשקט (ועוד בסינמה סיטי בראשון לציון, בירת הצופים הרועשים העולמית גם בימי שגרה). ואיך הסרט עצמו? חמוד ומפתיע לטובה.

הפעם אנחנו בשנת 1976, תקופה שהיא בעיקר תירוץ כדי להרכיב את הפסקול מלהיטי שנות ה-70 המגניבים. בשנה הזו, גיבור הסדרה גרו (סטיב קארל במקור; אוהד שחר בדיבוב לעברית) הוא ילד בן 11 שמעריץ ורוצה להצטרף לקבוצת נבלי העל "ששת הנבזיים" (כמו "השבעה" בסדרה הבנים רק מרושעים. כלומר, בדיוק כמו "השבעה"). בדרך הוא גונב מדליון חשוב, מסתבך עם כל הקבוצה ומוצא את עצמו משתף פעולה עם "ווילי הקורע" (אלן ארקין במקור; אלברט כהן בעברית), מנהיג "הנבזיים" בעבר, שנבגד והושלך אל מותו.

המירוץ לצמרת של גרו. מתוך "המיניונים 2: עלייתו של גרו" | צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט

כפי שמצהיר שם הסרט, מי שבאמת מוכרים את הכרטיסים בפרנצ'ייז המוזר הזה, הם כמובן המיניונים. אותם יצורים צהובים ומשעשעים, שכבר הפכו מזמן למוכרים ואהובים בכל העולם - או בלתי-נסבלים ברמה שאפשר להקיא (תלוי את מי שואלים). בסרט הנוכחי, המיניונים מקבלים כמה קווי-עלילה משניים, שנובעים מניסיונם לעזור לבוס שלהם ומהווים את הצד השטותי והמטורף יותר של ההרפתקה.

אין ביכולתי להגיד שעקבתי באדיקות אחרי כל הסרטים הקודמים בסדרה, אבל נדמה שהפעם היוצרים מצאו את האיזון וזמן המסך הנכון למשרתים הממושקפים. הם מקבלים מספיק מקום כדי לספק את הקהל, ואפילו מהלך רגשי, מבלי לתפוס את כל הפוקוס ולהעיק. בדומה לקודמו, הסרט מצליח גם לאפיין מיניונים ספציפיים בחבורה ולגרום לנו להתעניין בהם. בכלל, יחסית לסרט קיץ גנרי לילדים בכיתה ב', נראה שהושקע בו מאמץ מפתיע ואהבה כנה בעשייתו.

העלילה עצמה אולי בנאלית במידה, אבל היא עשויה היטב - והדמויות של גרו ו-ווילי מצליחות לחשוף בעצמן גם צד פגיע, חסר-ביטחןן ויפה. הפתיעו אותי לטובה גם הבחירה ב"מלכת דיסקו" כמרשעת הראשית (טראג'י פ. הנסון במקור; הילה מערבי בעברית), מחוות קולנועיות לא-צפויות ובדיחות ויזואליות ומילוליות גם יחד, טיפשיות אך מהנות (עד עכשיו אני צוחק מהנזירה המרושעת המכונה Nun-Chuck ויורדת מהשמיים מתוך אור אלוהי גדול).

גם כשהסרט לוקח לקצה את ההיגיון - או חוסר ההיגיון - שהאנימציה שלו מאפשרת, הוא עושה זאת בהצלחה והתוצאה פרועה ומלאת כיף.

הקאמבק של בוב, סטיוארט וקווין. מתוך "המיניונים 2: עלייתו של גרו" | צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט

אמנם לא מדובר ביצירה מבריקה במיוחד, וזה לא שעף לי המוח, שכן בסופו של דבר זהו סרט שנועד להעסיק ילדים בקיץ ולמכור צעצועים. אבל כבידור לא מחייב, הוא עושה את עבודתו נאמנה (יותר מרוב הסרטים שאולפני מארוול הוציאו בשנה החולפת, למשל) ועוד ב-87 דקות בלבד. קהל הילדים שישב מסביבי צחק כל העת, היה שקוע במסך ובסך הכל נהנה מאוד.

כמו-כן, יצא שצפיתי בסרט בגרסתו המדובבת לעברית, ועל אף חששותיי היא התגלתה כמופקת ברמה גבוהה. מלבד מספר מועט של תרגומים מעט עילגים, אוהד שחר נותן פייט טוב לסטיב קארל בתפקיד הראשי, ואלברט כהן נותן את הנשמה בתפקיד ווילי ומוסיף לו זווית יידישאית ייחודית ומצחיקה.

הגרסה העברית גרמה לי לפספס כמה הופעות אורח משונות שהמקור בחר לשלב - בין השאר, מג'ולי אנדרוז וז'אן קלוד ואן-דאם - אולם היה שווה לפספס אותן כדי להרוויח את ענת וקסמן בהופעה נהדרת (וקצת סטריאוטיפית, אבל שיהיה) כמורה זקנה לקונג-פו (במקור מישל יאו).

באמצע קיץ שנעדר כמעט בלוקבאסטרים גדולים ומושכים באמת, ביולי קולנועי שהגיע אחרי שכל הסרטים החשובים יצאו כבר בחודש מאי, המיניונים 2: עלייתו של גרו הוא תוצר חביב ואופציה לא-רעה לסרט פופקורן במזגן. גם בזכות וגם בחסד.

---

אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.