top of page

תודה!

הכתבות האחרונות במגזין

עוד במגזין

"תן לשים ת'ראש על דיונה" – מיומנו של מאמין "חולית" מושבע

עודכן: 24 בפבר׳

הספירה לאחור לקראת "חולית" של דני וילנב אוטוטו מגיעה לסיומה. לכבוד המאורע המרגש הבא עלינו לטובה, אליעד טלמור כותב בטור מיוחד על התאהבותו הראשונה בעולמו המדברי של פרנק הרברט.


מפגשי הראשון עם "חולית" (Dune), אי־שם בתחילת המילניום, היה לאחת החוויות הרוחניות הראשונות שלי.


לפני האורגזמה הראשונה, לפני השיגור הפינק פלוידי אל הצד האפל של הירח, לפני השאמאנים בדרום אמריקה והרבה לפני המסע המטורלל בהודו ובנפאל – היה כוכב־הלכת המדברי אראקיס, ובו סם "התבלין" מרחיב התודעה, תולעי "העקלתון" הענקיות ששורצות בחולות, ופּוֹל "מואד'דיבּ" אטריידיס, רואה־הנולד המשיחי.


הייתי בן שמונה, תשע גג, כשצפיתי בעיבוד הטלוויזיוני של "חולית" משנת 2000 לספרו הפולחני של פרנק הרברט משנת 1965 (את הספר, שנחשב בעיני מבקרים וקוראים רבים לספר המדע הבדיוני הטוב בכל הזמנים, קראתי שנים רבות לאחר מכן [ביאור בוידאו המצורף]).

"הכאב הוא רק תחושה", שיננתי לעצמי בקול מתוך ומבעד לעננת ההשראה המדברית, מתכונן לקראת הוצאתי העצמית של שן מתנדנדת. היא הייתה מחוברת באופן כה רופף (יכולתי לסובב אותה במקומה בכ-360 מעלות) שנדמה כאילו סיב אחד בלבד, ננומטרי בממדיו, מקשר בינה לבין בשר החניכיים. "אל תיגע בה, אליעד", אמרו לי בבית, "השן שתצמח במקומה תצא עקומה אם תתעסק איתה. וחוץ מזה, היא תיפול לבד".


אז הם אמרו. היא הציקה לי, השן הזו. יותר מדי. לכן החלטתי שעליה ללכת בכל זאת, ולעזאזל עם הכאב. כי גם ככה הכאב לא אמיתי.


אני לא זוכר את הציטוט המדויק או את הרעיון המסוים מ"חולית" שסיפר לי ש"הכאב הוא רק תחושה". היה זה, למיטב זכרוני, בעיקר הֵלֶך הרוח – שריחף על פני היצירה כולה, ושנבע מתוך עיניו של מואד'דיב יודע־הכל, שצבען כחול־בתוך־כחול. נביא מעין משיחי, שרואה ומרגיש את הזמן כקיים על כל נדבכיו בעת ובעונה אחת (ההווה, העבר, וכלל נתיבי העתיד האפשריים) – מואד'דיב לימד אותי שניתן להתעלות מעל המדומיין; מעל הכאב, מעל הפחד ומעל הסבל. מבלי שידעתי זו באותה העת, למדתי שיעור זֵן חשוב – שיעור שמאז, באופן משעשע במידה־מה כשם שהוא צפוי, הספקתי לשכוח.

עמית, אחי הבוגר ממני בשש שנים, הסביר לי בקולו ההגיוני שהכאב חשוב מפני שהוא משמש כסימן אזהרה בגוף, ושלהתעלם ממנו זה לא חכם. הוא גם אמר ש"חולית" זו רק סדרה בדיונית, ושמואד'דיב הוא בסך הכל עוד דמות משיחית, כמו ישו לדוגמה – לכן עדיף שאעזוב שטויות.


אז הוא אמר. כעבור זמן קצר, השן הייתה בחוץ.


לא חשתי בכאב כלל וכלל; הרגשתי כל־יכול, על־אדם – יודע־כל, מכיל־כל, מרגיש־כל. שמתי את מבטחי ביצירה שראיתי בטלוויזיה שלפני, ומואד'דיב העניק לי מתוכה את הכוח לפעול ללא חת. על כן הייתי, לזמן־מה, למואד'דיב.


כְּאֵב הוּא אַךְ תְּחוּשָׁה

וַהֲרֵיהִי רַק מִילָּה


וּבַאֲשֶׁר לָהּ

הַמִילָּה


כֹּל שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר בָּהּ

מֵחוּץ לָהּ וּבְתוֹכָהּ


דְּמָמָה וְרִיק

הֶאָרָה


עמית תהה שמא קצת איבדתי את זה. אנערף – אולי. מהו ה-"זה" שאולי קצת איבדתי? אנערף – מי יודע. מה שכן ידוע הוא, שברגע שנשאלה השאלה (מהו ה-"זה" שאולי קצת איבדתי), איבדתי את אותו ה-"זה" שאחריו חיפשתי. וכך, גבירותיי ורבותיי, מאבדים גם את הקורא/ת. לכן הנה אני מניח ל-"זה", מותיר אותו אי־שם בַּממלכה עלומת־השם והצליל; "כדי למצוא את עצמך," לחישות מרחפות שם בדוּמיה, "תיאלץ ללכת לאיבוד."


ב-21 בחודש אוקטובר הקרוב עתיד לצאת לאקרנים הישראליים העיבוד החדש לספר "חולית", או ליתר דיוק העיבוד לחציו הראשון של הספר (הסרט נפתח בכותרת "חולית: חלק אחד"). במאי הסרט – דני וילנב. מודה – איני אובייקטיבי, ואיני מאמין גדול באובייקטיביות: יש בי הערכה רבה כלפי וילנב. כזו שעקב רצף חמשת סרטיו האחרונים ("אויב" ו"אסירים", 2013; "סיקאריו", 2015; "המפגש", 2016; ו"בלייד ראנר 2049", 2017) – גובלת בהערצה עיוורת (ואחר מי צועדים באמונה עיוורת אם לא אחר משיחים?).

הבמאי הקָנָדִי ניחן ביכולת יוצאת דופן לעורר יִרְאָה קולנועית המשחקת בראש ובקישקע. הוא דואג להעמיק, אט-אט, אל תוך העולמות הפנימיים של דמויותיו – מן הסביבות העצומות החיצוניות להן, ואל תוך נבכי נפשן הפנימיים. הרבדים החיצוניים בסרטיו – האודיטוריים והוויזואליים - משקפים את הפנימיים, הרעיוניים והפסיכולוגיים, ולהפך ונהפוך הוא, מה שמאפשר ליצירותיו לחדור אל מתחת לעור הצופה. בצמד סרטיו האחרונים, וילנב אף הוכיח שביכולתו להתמודד עם רעיונות מורכבים ומאתגרים ממחוזות המדע הבדיוני, מבלי להתפשר על חזונו הקולנועי ולוּ בפרומיל. כפועל יוצא מכך, תוצריו הקולנועיים אישיים ובה בעת מרהיבים ומהפנטים מאין כמותם – כל סרט של וילנב הוא אירוע.


אז אולי זה לא מפתיע שההייפ שלי לקראת העיבוד של וילנב ל"חולית" היה ברקיע כבר מלכתחילה, וכי הוא המשיך להיבנות מדי פיסת מידע חדשה. כאשר מועד יציאת הסרט נדחה בשנה בעקבות התפשטות נגיף הקורונה על פני הגלובוס, שאפתי עמוקות – ושחררתי. הזמן, כמובן, מְאָחֵז עיניים ושֵׂכֶל – אולם בסוף הוא חלף לנו.


למלאכת כתיבת הספר ובריאת העולם של "חולית" (הרברט כתב חמישה ספרי המשך טרם פטירתו בשנת 1986) קדמו שש שנות מחקר – בהן הרברט התעמק בענייני פוליטיקה ופילוסופיה, אקולוגיה וטכנולוגיה, רוחניות ומיסטיקה. הספר, שמהלכו הנרטיבי נשען על מיתוס מסע הגיבור (ביאור בוידאו המצורף), הפך במרוצת השנים למיתוס בפני עצמו. זאת משום שהרברט פירק למעשה את המיתוס, אך כדי להרכיבו מחדש כמשהו שונה ודי מסעיר – כאֶפּוֹס מדברי בחלל, המזהיר מפני המכוּנִּים כגיבורים והמשמשים כמנהיגים.

סיפורי "חולית" מגוללים עלילות של מנהיגים, נביאים ומשיחים, ובוחנים את המלכודות האפשריות שטמונות באמונה עיוורת בהם: "להערכתי, מתקנים חברתיים יצרו אומללות רבה יותר מכל כוח אחר בהיסטוריה האנושית. הראו לי את מי שאומר 'יש לעשות כך וכך' ואראה לכם ראש מלא כוונות זדון שאין להם מוצא אחר. מה שעלינו לחתור אליו - תמיד! - הוא למצוא את הזרימה הטבעית ולנוע עמה" (מתוך הספר "כופרי חולית").


הם נוגעים באפקט הפרפר המשיק כנפיו ומשנה את פני ההיסטוריה. כמו חול במדבר שמשנה צורותיו עד לבלי סוף, כך ציוויליזציות קמות ונופלות וכך עולמות אקולוגיים ופוליטיים נוסקים, אך כדי לגווע אט אט לאורך מאות ואלפי השנים – עד היעלמותם כלא היו: "לא משנה כמה הציוויליזציה האנושית הופכת אקזוטית, לא משנוֹת התפתחויות החיים והחברה וגם לא של מורכבוּת הממשק האנושי–מכני – תמיד מגיעות הפוגות של 'כוח בודד' בהן מהלך האנושות, עתידה של האנושות, תלויים בפעולותיהם הפשוטות יחסית של אנשים בודדים" (מתוך הספר "משיח חולית").

אולם יותר מכל, שורשם של סיפורי "חולית" הוא עיסוקם באנושיות ובאחדות. הרוחניות שמאפיינת את העולם של 'חולית' מהווה מעין זיקוק דרכיהן של תורות שונות – זן-בודהיזם, סוּפיות (Sufism) אסלאמית, הינדואיזם, יהדות ונצרות – זיקוק המטהר את הדוגמטיות הדתית מתוכן, שטוענת לכתר 'האמת האחת והמוחלטת'. מה שנותרת היא אמונה רוחנית אחידה ומאוחדת, האמיתוּת המשותפת שנוגעת לכל בן ובת אנוש: "כל הדתות המאורגנות ניצבות בפני בעיה משותפת, נקודת תורפה שדרכה נוכל לחדור ולהטות אותן לצרכינו; כיצד מבדילים בין יומרת שווא לבין התגלות אלוהית?" (מתוך הספר "כופרי חולית"), "העין הצלולה הייתה טובה יותר, לא משנה מה היא ראתה" (מתוך הספר "בית הלשכה חולית").


אלו הם רבדי פני השטח והעומק שהרברט הטמין ביצירותיו – נסתרים כפי שהם גלויים לכל העדין דַּיּוֹ כדי להרגישם – והם שמאפשרים את החיבור המיוחד עם התופעה ששמה "חולית", עד כדי הפיכתה לפולחנית. מאמיני "חולית", עקב גבולות לשוניים, עדיין תרים במדבר אֲחַר משמעויות המסתורין החידתי והחמקמק: "תעלומת החיים אינה בעיה שיש לפתור, אלא מציאות שיש לחוות" (מתוך הספר "חולית").

ב-21 באוקטובר תוכלו כנראה למצוא אותי ב-IMAX, צופה ב"חולית" של דני וילנב. הוא צריך את עזרתנו, דני. עקב מציאות הקורונה, הוחלט על-ידי חברת ההפצה וורנר כי במקביל לבכורתו המסחרית בבתי הקולנוע, סרטו יעלה למשך כחודש אל שירות הסטרימינג HBO Max. בעולמנו המודרני, המשמעות הפוטנציאלית של צעד כזה היא עגומה. אומנם נוכל לצפות ב"חולית" בנוחיות הבית, ברם העניין הוא שהפקת סרט ההמשך (המכסה את חציו השני של הספר) טרם אושרה, והיא תלויה בהצלחתו הכלכלית של הסרט הראשון.


אז הנה אני, מבקש מכל שקראו את מילותיי עד כה לעשות ככל היכולת לצפות ב"חולית" בקולנוע. כי כך וילנב ביקש וכך הוא עדיין מבקש. כי הסרט צולם עבור IMAX והוא גדול מדי על מסך הטלוויזיה הביתי, וכי גם כך צפינו בהמון סרטים בבית בשנה וחצי האחרונות. אה – וכי האנס זימר אחראי על הפסקול; והוא, פשוט, מפוצץ־מוח.

 

לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.

1 comentário


Convidado:
21 de set. de 2021

כתבה מעולה אליעד, לגמרי מזדהה עם הסיפור של השן.


ולכל מי שלא מתכוון לראות את הסרט בקולנוע יש לי דבר אחד לומר לכם: מי שלא ראה סרט של דניס ולניב על מסך הכסף, אז שלא יתלונן שהסרט לא עניין אותו.


מדובר בבמאי שתמיד מכוון לחוויה ויזואלית אודיטורית יוצאת דופן, אז ראו הוזהרתם.

Curtir
bottom of page