top of page

תודה!

הכתבות האחרונות במגזין

עוד במגזין

החיים על-פי אסי דיין: 30 שנה לטרילוגיית המופת שאתם צריכים להכיר

עודכן: 24 בפבר׳

לאורך שנות ה-90 יצר אסי דיין שלושה סרטים שמהווים יחד את "הטרילוגיה של דיין". אלו סרטים קשים לעיכול, שקל לאהוב כמו שקל לתעב. אלו גם שלושה מהסרטים מיוחדים ביותר שנעשו בקולנוע הישראלי.

מתוך "החיים על פי אגפא" | צילום: יואב קוש
מתוך "החיים על פי אגפא" | צילום: יואב קוש

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 


"הלכתי והלכתי ולאן שלא הגעתי לא באתי"


אלו הן השורות הפותחות של השיר במקום הזה, שיר הסיום של הסרט החיים על פי אגפא (1992) בבימויו של אסי דיין. הוא יצא בדיוק בימים אלו לפני 30 שנה וחולל סערה בקולנוע ובתרבות הישראליים. היה זה מופע אימים גרוטסקי ואפוקליפטי (המתרחש "בעוד שנה מהיום"), שבו כל קבוצות החברה הישראלית מוטחות האחת בשנייה ללא-רחמים בלילה אחד, בבר עלוב בתל אביב, אשר חולק את שמו עם בית החולים הפסיכיאטרי "אברבנל". הסרט זכה ב-9 פרסי אופיר, סחף אחריו לאולמות כ-350 אלף צופים ועד היום נחשב למבשר של הקולנוע הישראלי החדש.


זהו סרט עגמומי וגס, אלים בדימויים שבו ובכלל. קומדיה שחורה שמשלבת דיאלוגים שנונים עם ייאוש גדול. יצירה ששמה דברי פילוסופיה קיומית בפיהן של הדמויות הנלעגות ביותר, קולנוע שחובט בך שוב ושוב עד שתימעך לתפיסתו על החברה והקיום האנושי (על כך בהמשך). מסוג הסרטים שעושים אחד משני דברים: או שיפילו אותך מהכיסא או שיעוררו בך שנאה עד יומך האחרון. אני כפי שבוודאי התרשמתם - נופל מהכיסא בכל צפייה מחדש.

מתוך "שמיכה חשמלית ושמה משה" | צילום: עופר ינוב
מתוך "שמיכה חשמלית ושמה משה" | צילום: עופר ינוב

כל זה נכון אף יותר לשני הסרטים הבאים בטרילוגיה - שמיכה חשמלית ושמה משה (1995) ומר באום (1997). הראשון עוסק בשלישייה של דמויות שוליים סהרוריות ומוזרות - שגם הופיעה לרגע קצר באגפא - המעבירה את היום בהסתננות ללוויות של אנשים זרים, פנטזיות ושיטוטים חסרי-תוכלת. השני עוקב בזמן-אמת אחרי אדם המתבשר כי נותרו לו 92 דקות לחיות.


שניהם אמנם זכו להצלחה מועטת בהרבה -בביקורות ובקרב הקהל גם יחד - אבל אין זה מעיד כלל על כוחם ואיכותם. שלושת הסרטים מתחברים יחד לאפוס אחד, שהוא בעיניי אחת מפסגות הקולנוע (גם העולמי) של שנות ה-90 ושל הקולנוע הישראלי בכלל.

רקע


כדי לרדת לעומקה האמיתי של הטרילוגיה, צריך קודם כל להבין את הרקע וההקשר איתם ניגש דיין ליצירתה. דיין התפרסם לראשונה בסוף שנות ה-60, כנציג האולטימטיבי של "הצברים יפי הבלורית והתואר" - הקיבוצניק טוב המראה שהוא גם בנו של משה דיין, הגנרל המהולל. היחסים המעורערים בין האב לבן לא הוסתרו, אבל הדבר לא הפריע לאסי להפוך לכוכב מקומי וגם בינלאומי, כשהוא מככב למשל בהוא הלך בשדות (1967) בבימויו של יוסף מילוא.


משם עבר דיין אל מלאכת הבימוי עם שני סרטים ייחודיים ואומנותיים, כשהבולט מבין השניים הוא חגיגה לעיניים (1975) - קומדיה שחורה שנחשבת עד היום כיצירת מופת. באופן מרגיז למדי, את שני הסרטים הללו (השני הוא הזמנה לרצח מ-1973) קשה עד בלתי אפשרי למצוא כיום, היות שמחזיקי הזכויות מסרבים, ללא סיבה ברורה, לשחרר אותם לאיזושהי מדיה כבר עשרות שנים.

לאחר שהסרטים כשלו כישלון חרוץ בקופות, דיין החליט לשנות ז'אנר: על בסיס חוויות המילואים שלו במלחמת יום הכיפורים, הוא יצר את גבעת חלפון אינה עונה (1976), שאין צורך להרחיב על מעמדו בציבור הישראלי. משם המשיך לסרט שלאגר (1979) עליו אמר "הייתי כל-כך בטוח שזה הולך להיות שלאגר שפשוט קראתי ככה לסרט" - והוא צדק בהחלט (היום הסרט זכור בעיקר בזכות "שיר הפרחה" שהופיע בו לראשונה).


העשור שלאחר מכן, לעומת זאת, היה הקשה בחייו. הוא התמודד עם התמכרות חריפה (שאף פעם לא נעלמה באמת) לסמים ואלכוהול, ניהל מערכות יחסים הרסניות, ניסה להתאבד פעמיים ומסר את בנו (לימים הסופר והעיתונאי ליאור דיין) למשפחה מאמצת. בו בזמן, כבמאי, הוא הוציא שורה של סרטי בורקס איומים ונמוכים שמוטב שיישכחו. הוא אמנם כתב ושיחק במספר סרטים לא-רעים, אך התחושה הייתה שהוא "גמור" ואבוד. מתוך הייאוש העמוק, מתוך תחושה שהוא "בוגד באומנות שלו" ובהשראת הברים שנהג לפקוד באותה תקופה, ישב דיין לכתוב את התסריט של אגפא - והשאר היסטוריה.

מתוך "החיים על פי אגפא" | צילום: יואב קוש
מתוך "החיים על פי אגפא" | צילום: יואב קוש

על מה הסרט באמת?


"תסתכל עליי. בן 40,

שוכב באמצע המדבר [...].

חי, מת, מה זה משנה?

עכשיו אתה תשמע ממני: איפה שאתה לא מסתכל - אין תוכנית, חיים נקודה".

(הלוואי "לוי" בוסקילה - מתוךשמיכה חשמלית ושמה משה).


אם יש תמה מרכזית אחת שמעסיקה את דיין בטרילוגיה, זוהי מהותם של המוות והחיים, בכל המובנים. בין שמדובר במותה של "ישראל הישנה והטובה" או "הקולנוע הישראלי הישן" (כפי שמדגימה סצנת הסיום הבלתי-נשכחת של אגפא), במוות של המשמעות הגדולה בחיים או בריק שבחוסר המטרה שלהם כפי שמודגם בציטוט למעלה; או בין שממש במותו הפיזי שלו (את דמות הגיבור במר באום מגלם דיין עצמו). גם האווירה בסרטיו היא מורבידית, ותודעת המוות כמו מרחפת מעל כל דמויותיו ומפילה אותן מטה.


הקיום בסרטים של דיין הוא קיום סתמי, כזה שבו אתה הולך והולך, וגם כשהגעת - כמילות השיר - לא באת. כזה שבו כל הקשרים המשמעותיים בחייך מתגלים כחסרי-חשיבות, שמעודד אותך לזחול אט-אט אל עבר הסוף הבלתי-נמנע. הסרטים מושפעים במוצהר מהפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית ומהוגי-דעות חשובים שדגלו בה, כמו ז'אן פול סאטר ואלבר קאמי. דיין אף חילק בכניסה להקרנות של אגפא דף ובו הצהרת כוונות עם ציטוטים של השניים.

ולמרות זאת, ואולי הדבר ישמע מפתיע, הסרטים האלו מציגים גם אופטימיות זהירה, כזו שמתחבאת בשמו הנפלא של הגיבור "הלוואי בוסקילה". כמוה קיים לו גם הומור דק, כיאה לכותב הדיאלוגים המבריק שהוא אסי דיין. אחרי סצנת הסיום הברוטלית של אגפא, שוט הסיום של הסרט מתמקד דווקא בזריחה שעולה מעל הרקיע התל אביבי וכמו מבשר על התחלה מחדש. יום נוסף שהוא הזדמנות נוספת.


ברגעי הסיום של מר באום, כל קרוביו של הגיבור מסתובבים בבית הקברות כשהם מחפשים את הקבר הנכון. הלילה יורד, הם שם כבר שעות והם כבר מותשים, אבל הם מעודדים אחד את השני ושרים יחד שיר של להקת הפלאטרס (The Platters) במקצב של שיר מורל צבאי. כי דווקא כיוון ש"אין תוכנית", דווקא כשהבנו וקיבלנו את האבסורד של העולם וחוסר המשמעות, אפשר פשוט להביט קדימה ולחיות, נקודה.

היוצר ואני


את הטרילוגיה גיליתי לראשונה זמן קצר לאחר פטירתו של דיין במאי 2014. הייתי אז כמעט בן 19, חובב קולנוע ישראלי מתחיל, ילד מוזר וסמי-דכאוני שהעריץ את טרנטינו, וודי אלן ומאיר אריאל, אבל לא מצא מי שייגע במוזרות הספציפית שלו (אולי חוץ מאתגר קרת, שספרו הראשון צינורות מציין גם הוא 30 שנה).


הרומן שלי עם דיין התחיל מיד. אני זוכר שאת אגפא רק הערכתי בצפייה ראשונה, אבל שמיכה חשמלית הכניס אותי להלם ומר באום העיף אותי לעננים. נדהמתי מהכוח של דיין ומהטוטאליות שלו. מהכתיבה החכמה שלא מתביישת גם לזעזע וגם להיות רגישה. גם כיום, כתסריטאי ויוצר מתחיל, אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב אל שלושת הסרטים הללו, כמעין תנ"ך לקומדיות שחורות, לרגעים קטנים ומבריקים וליצירה עם שני טון אומץ וסגנון.

כשבוחנים את הפילמוגרפיה של דיין, מגלים בה כמות שווה פחות-או-יותר של סרטי מופת וסרטים כמעט בלתי-ניתנים לצפייה (ועוד כמה באמצע). חוסר האחידות, בשילוב עם אופיו הבעייתי של דיין עצמו, גרמו לרוב קהילת הקולנוע כמעט ולהתעלם מיצירתו (מעבר לאגפא וגבעת חלפון) והיא אינה מובלטת כפי שמגיע לה - וכל-כך חבל שכך. עם זאת, לטובה ולרעה, מאז ועד היום לא קם לדיין יורש או אדם שיודע לכתוב כמוהו. יעיד על כך גם האיש הכועס ביותר בברוקלין (The Angriest Man in Brooklyn), הרימייק ההוליוודי המזוויע למר באום מ-2014.


אם הגעתם עד לכאן ולא צפיתם באחד מן הסרטים - אודה על האמת ואגיד שקשה לי להפציר בכם לצפות. כי כאמור, אלו סרטים קשים, ואולי תקללו אותי על הזמן שבזבזתי לכם (ממליץ להתחיל דווקא מבאום, השלישי בטרילוגיה שהוא קומניקטיבי יותר ועומד בפני עצמו). אוכל רק להגיד בפני עצמי כי אני, כליל, יכול בשמחה לחלק את חיי לפני ואחרי הטרילוגיה.

 

אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.

コメント


bottom of page