50 שנה ל"מלתעות": כשספילברג המציא את הקיץ הקולנועי מחדש
- אלכס קוזנצוב
- 11 ביוני
- זמן קריאה 4 דקות
בימים האלו לפני 50 שנה, "מלתעות" הגיע לבתי הקולנוע ושינה את הקיץ הקולנועי לתמיד. חזרנו אל סרט האימה של ספילברג, שנותר אפקטיבי גם שנים רבות כל-כך אחרי.
אוהבים את מה שאנחנו עושים? לחצו כאן כדי לעזור לנו להמשיך ליצור תוכן עצמאי.
"אחי נטרף בידי זאבים על כביש מהיר של קונטיקט", סטיבן קינג, 1408
הפחד מלהיטרף הוא לא דימוי ספרותי, אלא עובדה ביולוגית. הוא טמון עמוק במוח הפרה־חזיתי שלנו, באותם אזורים שלא מדברים בשפה אלא מגיבים לצל, לריח דם, לתנועה חרישית בין שיחים. במשך רוב ההיסטוריה האבולוציונית של האדם, לא היינו הצייד, אלא הטרף. ההומו ספיאנס הקדום פחד יותר מכל דבר אחד: להיטרף חי.
התגובות הפיזיולוגיות שמלוות אותנו עד היום נצרבו לתוך מוחנו אי־שם בתחילת ההיסטוריה האנושית: האישונים שמתרחבים כדי לראות טוב יותר במנוסה, הזיעה שצצה רגע לפני התקפה, תחושת הקיפאון כאשר טורף מתקרב: אלו אינם סימנים של חרדה מודרנית, אלא אינסטינקטים הישרדותיים עתיקים.
הפחד הקדום עולה מהמים
ביוני 1975, בדיוק לפני חמישים שנה, הפחדים הקדומים האלה התעוררו מחדש. לא בג'ונגלים של אפריקה, לא במדבריות של אוסטרליה, אלא על חוף תיירותי רגיל באמריקה. מלתעות (Jaws), סרט אימה על כריש, שינה את חוקי הפחד ואיתם גם את הקולנוע העולמי. לא מדובר בעוד מפלצת בדיונית, אלא ביצור אמיתי. לא שטן, אלא טורף. והים, המרחב שהורגלנו לראות בו מקום של חופשה ונופש, הפך בן־לילה לשדה ציד קדום.
ספילברג לא המציא את הפחד. הוא פשוט לחץ בדיוק על העצב הנכון, זה שאנחנו נושאים איתנו מאז שזחלנו מתחת לשיחים, מאזינים לצלילים ומנסים להבין: האם זו רק רוח בין העלים, או שטורף בדיוק השחיל את טפריו לקראת התקיפה?
"האימה אינה נמצאת בפיצוץ, אלא בציפייה אליו", אלפרד היצ'קוק
מלתעות מתרחש בעיירת הקיץ האידיאלית: שמש קופחת, חוף עמוס תיירים וים שקט וצלול. ואז הכול משתנה: המוזיקה האייקונית של ג'ון ויליאמס פורצת בגלי בס עמוקים, צל שחור מתחת לפני המים, נשיכה מפתיעה, זרם דם אדום... והקורבן הראשון נעלם לנצח מתחת לגלים.
ראש המשטרה מרטין ברודי (רוי שיידר) עומד על המזח ומנסה להגן על תושבי העיירה, שמסרבים להאמין לאימה התת־ימית. עם גידול מספר ההתקפות מצטרפים אליו ד"ר מאט הופר (ריצ'רד דרייפוס), ביולוג ימי כריזמטי, וקווינט (רוברט שו), צייד כרישים קשוח ומנוסה. השלושה יוצאים על הספינה "אורקה" למסע מסוכן במטרה לעצור את האיום לפני שיהיה מאוחר מדי.
ספילברג בונה את המתח לא באמצעות חשיפת הכריש, אלא דרך סיטואציות שקטות ומעוררות חשש: ילד עומד עם רגליו במים, נערה שטה בצילו של מזרן — ואנחנו תוהים, האם זו נקודת המבט שלו? או שמדובר בזווית צילום שמאתרת קורבן פוטנציאלי? השקט המתוח והדממה הרועשת הם אלו שמכינים אותנו לרגע המטלטל שבו הכריש סוף־סוף מגיח אל פני השטח.
מהפכה קולנועית של ממש
מלתעות הפך את קיץ 1975 לבלתי נשכח, והגדיר מחדש את עונת הקיץ כזמן הזוהר של שוברי הקופות: לא עוד הפצות מצומצמות, אלא פתיחה רחבת היקף עם מסעות פרסום טלוויזיוניים חסרי תקדים, נוכחות מותגית בכל פלטפורמה אפשרית, ותחושה של "אירוע קולנועי". ההצלחה המטאורית – הסרט הראשון שחצה את רף ה־100 מיליון דולר בארצות הברית – הוכיחה שקיץ יכול להפוך לתקופה של הפקות עתירות תקציב, והובילה את הוליווד להשקיע בסרטים דומים ורבי־עוצמה בכל יוני־אוגוסט. מאז ועד היום, כל בלוקבאסטר שמכבד את עצמו שואף לשחזר את הנוסחה של מלתעות: רעיון פשוט, שיווק אדיר, והמתנה מותחת.
מעבר להצלחה הקופתית, מלתעות הציג הישגים טכנולוגיים פורצי דרך: הכריש האנימטרוני ברוס (שנקרא על שם עורך דינו של ספילברג) איפשר לראשונה לצלם קטעי POV תת־ימיים שחיזקו את תחושת המרדף, והמסתורין התגבר גם בזכות מצלמות צלילה מיוחדות ותאורה טבעית שהדגישה את סכנת המים הפתוחים. המשחק של שיידר, דרייפוס ושו יצר שילוב נדיר של פגיעות, כריזמה ותחכום: משיחות החולין העצבניות של ברודי ועד המונולוגים הבלתי־נשכחים של קווינט.
העלילה עצמה טומנת בחובה דילמה פוליטית נצחית: האם להעדיף את הרווח הכלכלי של התיירות או את שלומם של התושבים? דבר שמעניק למתח גם נופך חברתי רלוונטי. נוסף על כך, התסריט של פיטר בנצ'לי וקארל גוטליב, השימוש בצילומי כרישים אמיתיים, והמוזיקה המינימליסטית של ויליאמס, הופכים את מלתעות לאבן דרך קולנועית שנחגגת עד היום.
הפחד לא ממה שאנחנו רואים, אלא ממה שלא
מלתעות שינה את הדרך בה הקולנוע מציג אימה, בכך שלא רק הציג את המפלצת, אלא תרגם אותה למתח קיומי. במקום לחשוף אותה באופן ישיר, ספילברג הפך את הים למרחב עמום ומעורער: לא רק מקום פיזי אלא דימוי נפשי, מעבר בין מודע לתת־מודע. הכריש אינו רק חיה, אלא סמל לאותן צלליות סמויות שמהדהדות בתוך התודעה האנושית. אנחנו כקהל, לא רק צופים, אלא ממש הופכים לשותפים פעילים בבניית האימה. כל גל, כל נשימה חנוקה, הופכים לתגובה הישרדותית, זיכרון פרימיטיבי מתקופת הטרף האנושי.
חמישים שנה עברו מאז בכורתו של מלתעות, והסרט שהחזיר אותנו למעמקי הפחד הקדום התגלה לא רק כמותחן על־זמני, אלא כנקודת מפנה של ממש בתולדות הקולנוע. בזכות בימוי מדויק של ספילברג, טכניקות חדשניות מתחת למים, משחק עוצמתי של שיידר, דרייפוס ושו, ומוזיקה איקונית, למדנו שהאימה נבנית לא מהרעש, אלא מהשקט שבפניו.
כך הפך הריק לגיבור האמיתי של הסרט: מה שלא רואים הוא האיום. תחושת "היעדרות נוכחת" שמותירה אותנו במצב של דריכות תמידית. סרט שמלמד שהאימה הקולנועית האמיתית אינה ברגע עצמו, אלא בהמתנה הדרוכה לקראתו. מלתעות ייסד את עונת שוברי הקופות, שינה את מודל ההפצה והפרסום, והפך לאבן יסוד בתרבות הפופ. לכן, חמישים שנה אחרי, זה הזמן לחזור ולצפות בו, ובמיוחד עבור מי שעדיין לא צפו.
מאחורי מאה בקולנוע עומדת קבוצה קטנה של כותבים עצמאיים – שאוהבים קולנוע, טלוויזיה וכתיבה אמיתית. אנחנו כותבים, עורכים ומפרסמים הכל בעצמנו, בלי מערכת מסחרית מאחורינו. אם מה שקראתם נתן לכם ערך – עורר מחשבה, חיוך או תובנה חדשה – נשמח לתמיכה קטנה שתעזור לנו להמשיך ליצור, לצמוח ולשמור על האתר חופשי ועצמאי. גם מחווה קטנה יכולה לעשות הבדל גדול. לתמיכה לחצו כאן. תודה שאתם איתנו ❤️
Commentaires