top of page

תודה!

הכתבות האחרונות במגזין

עוד במגזין

"אל תסתכלו למעלה": להסתכל או לא להסתכל? זו השאלה

עודכן: 25 בפבר׳

בשבוע שעבר "אל תסתכלו למעלה" הועמד במפתיע לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. לרגל המאורע, יצאנו לבחון את הסאטירה מעוררת המחלוקת מכמה זוויות שונות - מה ניתן ללמוד ממנה? והאם, אולי, לפעמים באמת עדיף פשוט לא להסתכל?

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 


מתי בפעם האחרונה חשבתם על המוות שלכם? על העובדה החקוקה בסלע, לפיה מתישהו – כשתגיע איזו שנייה באיזה יום – תחדלו מלהתקיים? אני יודע, אני יודע: "כולה נכנסתי לקרוא כתבה על סרט! מאיפה נפלת עלינו?" אתם בטח מסננים מבעד לצקצוק השיניים, "וחוץ מזה, יש לנו דברים לעשות, עניינים להשלים וחיים לחיות – למי יש זמן לחשוב על כאלה שטויות". למרות זאת – במטותא מכם – זה ייקח רק רגע (או כמה), אני מבטיח.


קחו נשימה. קחו, קחו – זה בסדר, זה מותר. זה אפילו נחוץ ומהנה; קחו נשימה עמוקה ומרווה. ועכשיו, אחרי שמילאתם את כל היותכם באוויר, שחררו, ושוּבוּ בשנית לשאלתי: מתי בפעם האחרונה חשבתם על המוות שלכם? ועכשיו למשהו, כביכול, שונה לגמרי.


לאחרונה הוכרזו המועמדויות לטקס האוסקר ה־94, כשבין המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר נמצא סרטו הסאטירי של אדם מקיי אל תסתכלו למעלה (Don’t Look Up). עלילתו עוקבת אחרי אסטרונום (ליאונרדו דיקפריו) ואסטרונומית (ג'ניפר לורנס), שיוצאים בקמפיין תקשורתי כדי להזהיר את האנושות מפני כוכב שביט שעומד להתנגש בכדור הארץ. אבל האנושות, כמו האנושות, לא ממש מתרגשת.

כשיצא בחודש דצמבר האחרון, הסרט זכה לתגובות חלוקות. מחד, מקטרגיו טענו כי הסרט מפספס משום שאינו יודע להחליט מהו – קומדיה סאטירית (שאינה מצחיקה), סרט אסונות (שראינו כבר) או מניפסט אידיאולוגי (שלמי אכפת) ישיר מדי ונפוח מחשיבות עצמית. מאידך, ובכן, המבקרים והצופים שלפיהם לא משנה מה הסרט מנסה להיות, עובד לו להיות מה שהוא. עבדכם הנאמן, אנוכי, ביניהם.


כמו־כן, גם מדענים וחוקרי אקלים מכל העולם הביעו הערכה רבה כלפי הסרט, ואף טענו שהוא קרוב יותר ליצירה דוקומנטרית מאשר ליצירה בדיונית. אמנם התרחיש לפיו כוכב שביט משמיד את כדור הארץ אינו עתיד להתממש בחיינו (לא שידוע לנו בכל אופן) – ולכן נניחוֹ בצד לעת־עתה – אך לטענת קהילת המדענים: הסרט מציג תמונה ריאליסטית מאוד של האטימוּת הממסדית והחברתית כלפי ההשלכות הפטאליות של התנהלות המין האנושי על הפלנטה. אטימות, שגובלת לרוב בדניאליזם (Denialism: הנטייה האנושית להכחיש מציאות כדי להימנע מהתמודדות עם אמיתוֹת לא נוחות) – אותו טירוף מוּכּר שהמדע פוגש פעם אחר פעם בניסיונו לקדם עתיד אקולוגי שפוי ובר־קיימה.

ניל דה־גראס טייסון
האסטרופיזיקאי ניל דה־גראס טייסון: "הסרט דוקומנטרי" | באדיבות WireImage / Getty Images

אין זה מפתיע, אם כן, ששם הסרט עצמו הוא דרשה דניאליסטית: אל תסתכלו למעלה (או – אל תאמינו בַאֱמֶת). ומהי אותה "אמת" איתה הסרט מבקש לעמת אותנו? ובכן, קשה לפספס אותה, כי היא נצעקת דרך מגאפון שמוגבר באמצעות מגאפון נוסף: כולנו הולכים למות.


הפאנץ'־ליין האירוני של הסרט מגיע מפיה של נשיאת ארצות הברית (מריל סטריפ): "אי־אפשר פשוט להסתובב ולומר לאנשים שהם ימותו במאת האחוזים". העובדה שהסרט עושה זאת בכל מקרה מהווה סיבה אפשרית להיותו מקטב כל־כך. הוא משגר עלינו בישירוּת גסה את אמת האמיתות – בין הבודדות שראוי שנהרהר בהן ושלרוב אינן זוכות להִרהורינו. בחברות מסוימות ברחבי הגלובוס, מדיטציה על המוות נעשית לשם טיוּב החיים – דרך קבלה פנימית ויומיומית את המוות. בחברות אחרות, ביניהן זו שלנו, המוות הוא דבר־מה שלא נהוג לדבר עליו ושיש להצניעו. הוא נחשב במובנים מהותיים כטאבו מודחק ומוכחש, כי יש חיים לחיות ונאמר לנו שוב ושוב שהחיים דומים יותר למרוץ מאשר לחיים – ומה עושים במרוץ אם לא רצים? הרי אם איננו רוצים לסיים בצד של המפסידים, עלינו לעמוד בקצב.


לאחר שהסרט מעמת אותנו עם עובדת המוות, הוא שואל שאלה ומותיר אותה לנו: ומה אתם הולכים לעשות בנוגע לזה? השאלה כמובן רטורית, כפי שהתשובה רטורית – אין לנו מה לעשות עם המוות; יום אחד הוא יבוא מחויך כדי לאסוף אותנו בין שנרצה ובין שלאו. עם החיים, לעומת זאת, כן יש לנו מה לעשות.

אל תסתכלו למעלה | נטפליקס
ומה -אתם- הולכים לעשות בנוגע לזה? חברי הקאסט של "אל תסתכלו למעלה" | באדיבות NETFLIX

באופן בסיסי ומהותי, אפשר לסכם ולומר כי אל תסתכלו למעלה עוסק במשבר האנושי, ולא – אינני מתכוון למשבר האנושי כפי שהפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית תופסת אותו. אם נחזור כמה עשורים אחורה בזמן, הפילוסופים האקזיסטנציאליסטיים עלו לתודעת הכלל לאחר הטלטלה העמוקה שהאנושות חוותה בשואה ובמלחמת העולם השנייה. הם דיברו על החיים האנושיים כמשבר קיומי: משבר שאם ברצון האדם לצלוח אותו, עליו למצוא את כוחותיו הנפשיים והרוחניים ולהתעלות בעזרתם מעל האבסורד שהוא החיים עצמם, שהוא "לחיות" כבן־אדם. בעולמנו, אף משמעות לא ניתנת מראש, כך שעל האדם להמציא את ייעודו וליצור את משמעותו, בתקווה שאלו ישרתו את טובת הכלל (או לפחות לא ירעו לה).


המשבר שמקיי עוסק בו בסרטו, עם זאת, אינו משבר האבסורד של לחיות כבן או כבת־אנוש – אלא המשבר הקיומי כפי שהמין האנושי מנצח עליו בימינו המודרניים. כך למשל, דמותו של ליאונרדו דיקפריו – מדען נוירוטי להפליא בשם רנדל מינדי – מדגימה היטב את כל הסימפטומים של אותו משבר אנושי מודרני, שמחלחלים אט־אט למוּדעוּת הכלל.

לאחר חשיפתו התקשורתית הראשונית, מינדי הופך בן רגע ממדען עלום־שם לַ"מדען הסקסי". מעתה, הוא זוכה לחשיפה תקשורתית נרחבת ובלתי־פוסקת – אבל יש לכך מחיר: הוא נוטל קסנקס להתקפי חרדה, זולופט לדיכאונות הקשים, אנוקספרין ללחץ הדם, רופינירול לתסמונת הרגל העצבנית, סיאליס לשיפור התפקוד המיני, וכמובן – נוגדי תיאבון, כדי לבלום את העלייה במשקל שנגרמת עקב נטילת כל התרופות הללו. אלה מאפשרות לדוקטור מינדי להמשיך ולתפקד, בעמדתו הממוסחרת־עתה, מבלי להתפרק לרסיסים – לפחות עד שהוא כן מתפרק לרסיסים.


דמותו של דיקפריו מייצגת את אזרח העולם המודרני, שבעצם ריצתו האָמוֹקית והמתמשכת "על עיוור" דרך חייו, ממשיך להריץ את גלגלי המערכת כולה. רובנו ככולנו עושים זאת, ורובנו גם לא עוצרים לרגע לתהות על הנסיבות וההשלכות. כך ברגי מערכות נשחקים עם הזמן.

אל תסתכלו למעלה | נטפליקס
כשריצת האָמוֹק סוף־סוף משיגה אותנו. מתוך "אל תסתכלו למעלה" | באדיבות NETFLIX

ילדים עם הפרעות קשב וריכוז? אל דאגה, הכל בסדר, יש לנו ריטלין. העיקר שתעזבו את הילדים – הם ילדים הרי, הם יודעים מה הם עושים, ואם הם מקשיבים לנו, מה טוב הדבר. האמת שכך או כך עדיף שהם יקשיבו לנו – אנחנו מבוגרים, ראינו דבר או שניים בחיים, אנחנו מבינים טוב יותר איך העניינים עובדים.


אז הטכנולוגיה אולי משפיעה קצת על יכולת הריכוז, והיא אולי משפיעה קצת על מצב הרוח, בסדר, זה תמיד היה וזה תמיד יהיה: כל פעם כשהטכנולוגיה מתחדשת לה, קולות הביקורת כלפי הקידמה לא מאחרים להישמע והם ימצאו תמיד את מה ומי להאשים. הילדים, מצידם, צריכים להשלים את 12 שנות הלימוד שלהם, אז אל תגררו אותם למחוזות ולדיונים שאינם נוגעים להם. רבותיי – זרמו. תפסיקו להיתפס לפוזיציה שלכם, ופשוט אל תסתכלו למעלה.


מבוגרים שסובלים מבעיות בריאותיות שנובעות אולי מלחצים וחרדות שונות? כן, זה ניכר – התקופה לחוצה ומלחיצה, וכולנו מודעים לזה ברמה כלשהי. נוסף על המרשמים הרגילים, לרופא המשפחה שלכם פתרונות נוספים, ובאשר לייעוץ רלוונטי מקדים, תראו – המטפלות והמטפלים עמוסים מתמיד, ולנו עצמנו הרי אין מספיק זמן ואין די ממון. אבל גם אם יש, זה בסדר לרצות להמשיך בחיים בלי להתמסר עכשיו לטיפול שורשי. כי בסך־הכל: הכל טוב חברים, ממשיכים הלאה. כי חבל לעשות סיפור – זה רק כדור, וזה בסדר אם אחרי זה קצת לא מרגישים או אולי קצת מתמכרים – חשוב יותר להמשיך בחיים. להמשיך לרוץ. רק אל תסתכלו למעלה, אתם עלולים למעוד.

הסרט תופס את הצייטגייסט עד כדי שהוא מטריל למעשה, או אפילו מטרגר, חלק מצופיו – בין השאר כי רוח התקופה היא ענקית־ממדים וחובקת־כל, וביכולתה לבלבל כהוגן. מפני שאיפשהו, הוא נוגע לכולנו – במישרין או בעקיפין, ביודעין או לא. יותר משאנחנו לא רוצים לשמוע לגביו, אנחנו פשוט לא מסוגלים להכיל אותו. לא את כולו. המלכוד המודרני, העוקץ, הוא האינטרנט – שמכיל הכל מהכל ובו הכל קשור להכל. האמת אינה פשוטה, נאמר לנו. היא מורכבת מדעות מרובות ומכמה וכמה מחנוֹת מנוגדים; היא עשויה מאינספור אידיאולוגיות שמגיעות מכל ספקטרום הרעיונות האפשריים; ואם אתם חושבים שאתם צודקים, אתם כנראה טועים, בגלל ולמרות אי־קיומה של האמת או השגגה; והכל, רק, הולך, ומאיץ – בשם התקדמות המיזם האנושי.


שינויי אקלים; פיצוצי אוכלוסין; התייקרויות אקספוננציאליות; צמיחה במספר העניים וכמו כן במספר המולטי־מיליארדים; התקבעותם של המולטי־מיליארדרים כמכתיבי כלכלת השוק וכקובעי סדרי־יום עולמיים; פוליטיקה פוליטית וסבוכה מתמיד "למען" האזרח הקטן; נירמול והטמעת תופעת הפייק־ניוז; אינספור תיאוריות קונספירציה עד שקשה לברר מהי האמת כך שהרוב מוותרים על האפשרות; טכנולוגיה מנכרת שמשעבדת אותנו במקום להיטיב עמנו; אובדן כמעט מוחלט של הפרטיות; קיטוב עמוק בינינו לבין עצמנו ופַּלְגָנוּת נרחבת מתמיד; יותר בני־אדם מדוכאים מאי־פעם; התאבדויות; אלימות בכל העולם; מרוצי חימוש ומלחמות שעדיין מתקיימות משום־מה; ובל נשכח את קלישאת הרעב העולמי, ואת אֵם כל הקלישאות (הטיטאנית משהו) לפיה כל המוזכר לעיל הוא רק קצה הקרחון.

אל תסתכלו למעלה | נטפליקס
"הכל, רק, הולך, ומאיץ". מתוך "אל תסתכלו למעלה" | באדיבות NETFLIX

בפעם המי־יודע־כמה, עולה השאלה: לאיזה עתיד החלטותינו מובילות אותנו? על כך, מן הסתם, יענה רק העתיד, כשנפגוש אותו כהווה, ולא רק בזכות אותו עניין שמתברר כמובטח כל פעם מחדש, והוא כי איננו מסוגלים לשלוט בהכל. המציאות רחוקה מזה (וטוב שכך), אך אם נחזור אל האמת הפשוטה שהסרט מציע, נוכל לשים לב שהיא מהווה תשובה אפשרית לַשאלה ההיא: אף־אחד לא יחיה לנצח. לכן במידה מהותית למדי – שום דבר מזה לא משנה. כל רצונותינו, וביניהם ההשתוקקות לדעת לאן אנו הולכים ולַמה מלכתחילה, יידוֹמוּ יום אחד כלֹא היו – כמו כל הדאגות והחששות.


אנחנו נותרים עם אותו מסר עתיק וברור מאליו כפי שהוא נשכח מאליו, שבעולמנו העכשווי נתפס לעיתים כתמימות כמעט־רומנטית שמאפיינת הטלת מטבע לבאר משאלות. המסר הזה הוא ה־קלישאה, וזה בסדר. הֱיוּ טובים זה לזו, תאהבו זו את זה. חבקו את משפחותיכם, את אהוביכם ואת חבריכם. ואם כבר אימצתם את "ואהבת לרעך כמוך", אז אל תשכחו את עצמכם – אתם חשובים הרבה יותר מכפי שאתם חושבים. מדי פעם, כפי שהסרט מבקש מאיתנו, הִסתכלו למעלה – כי הכוכבים אדיבים.

 

לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.

תגובות

לא היה ניתן לטעון את התגובות
נראה שהייתה בעיה טכנית. כדאי לנסות להתחבר מחדש או לרענן את הדף.
bottom of page