"המכשפה": לפני הגמביט, למלכה היו עיסוקים קודרים יותר

מוקדם יותר השבוע שוחרר הטריילר הראשון של "איש הצפון", סרטו החדש של רוברט אגרס. לכבוד המאורע, ארי גילעד חוזר אחורה אל "המכשפה" - סרטו הראשון של אגרס, עמו הוא מיצב את עצמו כאחד השמות המסקרנים שפועלים כיום בז'אנר האימה.

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 

"Wouldst thou like to live deliciously?"

נדמה לי שמותר כבר להגיד שאנחנו בתקופת פריחה מחודשת של סרטי אימה. אם עליי למתוח קו בין סרטיו של ג'ורדן פיל (תברח, אנחנו), לצורך העניין, לבין הקבינט של ד"ר קליגרי (The Cabinet of Dr. Caligari, 1920), אני מוצא עליות וירידות משמעותיות בפופולריות הז'אנר. הצלחה קופתית הייתה בכל עשור באופן יחסי, אך סרטי הסוגה לרוב לא נתפסו בתודעה הקולקטיבית כמשהו מעבר לבידור זול. למרות הבום הגדול של סרטי הסלאשר, מעט סרטים מאז מגרש השדים (The Exorcist, 1973) זכו להצלחה אמיתית בקרב המבקרים וקיבלו הכרה יוקרתית יותר. מה שנקרא, שהחיינו.

הגל הנוכחי של אימה "איכותית" (Arthouse Horror אם תרצו), מבחינתי התחיל חגיגית עם המכשפה (The Witch), סרט ביכוריו המופתי של הבמאי-תסריטאי רוברט אגרס. אנחנו בניו אינגלנד, המאה ה-17, משפחה נוצרית שעלתה מאנגליה מגורשת מהמושבה בה התגוררה, ונאלצת לחיות באיזור מבודד סמוך ליער עצום. כשנה לאחר הגירוש, אמונת התא המשפחתי עומדת למבחן כשבן הזקונים הפעוט נעלם - ועם התגברותם של כוחות אפלים, הבת הבכורה תומאסין (אניה טיילור-ג'וי), נחשדת בעיסוק בכישוף.

הופעת ביכורים מהפנטת. אניה טיילור-ג'וי מתוך "המכשפה" | באדיבות A24

כבר מהתחלה, קשה להאמין שמדובר בסרטו הראשון של רוברט אגרס באורך מלא. ניכר כי מדובר ביוצר שמבין את ז'אנר האימה עד לשד עצמותיו, ומשתמש בחוכמה רבה בארסנל הקולנועי שמוצע לו. בשעה וחצי, הוא מוצא את הקצב המדויק לספר את הסיפור הספציפי הזה ושימושו הכירורגי ב"הפחדות" על כל צורתיהן - מתאים בדיוק. לא רק האימה בסרט עובדת – והיא ממש עובדת - אי-אפשר שלא לדבר גם על ההפקה המרשימה: בתקציב דמי כיס של 4 מיליון דולרים, כל פרט קטן בסרט מרגיש לגמרי אותנטי ונכון לאותם ימים. החל מהניהול האומנותי המרשים (לאגרס יש ניסיון בתחום) וכלה בדיאלוג שלם שלקוח מטקסטים שנכתבו באותה התקופה.

מהרגע הראשון של היצירה, אנו נצמדים לנקודת מבטה של תומאסין. חרף בחינתנו מקרוב את המסע הטרגי של כל דמות ודמות, התהליך האישי של תומאסין הוא הבשרני ביותר מכולם. כמעט בלתי-נתפס שזה גם תפקידה הקולנועי הראשון של טיילור-ג'וי, שהפכה מאז לכוכבת אימה מדופלמת ומפגינה יכולות הבעה מדהימות, שימוש בדיאלקט של המושבות הפוריטאניות (כך גם כל הקאסט למעשה) ושליטה מלאה במסך. תחת יראת האל, תהליך התבגרותה המואץ של תומאסין מילדה לאישה הוא למעשה המרתק ביותר בסרט, והשלמתו מתגמלת למדי. זהו כמובן לא הסרט הראשון שעוסק באובדן אמונה דתית בצורה כזו או אחרת, אך הוא כנראה מהמפחידים ביותר בהם.

ייסורי איוב. ראלף אינסון מתוך "המכשפה" | באדיבות A24

ראוי גם לציין את ראלף אינסון המוכשר (משחקי הכס, האביר הירוק) בתפקיד אב המשפחה וויליאם, דמות איוב שמתמודדת עם השלכות עקשנותה ויוהרתה. אינסון מעניק אנושיות ורגש ניכרים לדמותו, שנדמה כי מסונוורת מאמונתה: הוא המאמין האדוק ביותר בקרב בני המשפחה, ושומר על אמונתו זו גם לאחר הופעתם של איומים מיסטיים שונים. דמותו גם מעלה את הסוגיה המרתקת ביותר בסרט – האם האיום של המכשפה, שיתכן ונמצאת ביער, מפחיד יותר מהאיום שבחטא מול האל? האם הכישוף מפחיד יותר מעונש שמימי?

אסכם ואומר כי בעיני המכשפה מעניק חוויה קולנועית שאין שנייה לה, ונבואה חיובית להמשך הדרך של כל העוסקים במלאכה. העיסוק בנוכחות של קסם אפל מפחידה, אך האימה האמיתית בסרט מגיעה מכיוונים רבים וגם ובעיקר מתוך התא המשפחתי. לצד ההבנה המעמיקה עד מאוד של סרטי אימה, זה דווקא הריחוק מהאלמנטים השחוקים יותר של הז'אנר שתורם להצלחת היצירה. כל דמות היא עולם ומלואו, אין דחיפות להפעיל את הצופה והשימוש במוזיקה או ב"הפחדות" (Jump Scares) מופחת למדי. כסרט אימה, המכשפה מעולה. כסרט דרמה, הוא מצוין. כסיפור התבגרות, הוא מכשף.

נ.ב. מומלץ לצפות גם בסרטו השני של אגרס, המגדלור (2019), ולהמתין בדריכות לסרטו הבא איש הצפון (The Northman), שהטריילר הראשון שלו שוחרר ממש השבוע.

---

אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.