- 4 באוק׳ 2023
- 28 בספט׳ 2023
- 21 בספט׳ 2023
- 13 בספט׳ 2023
בסרטו החדש של פבלו לרין לא תמצאו מידע חדש על דמותה של הנסיכה דיאנה. אך הגישה המרתקת של היוצרים לסיפור, מייצרת ביוגרפיה מרעננת ומפתיעה - ולא רק בזכות הופתעה המרשימה של קריסטן סטיוארט.
להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו!
"לא יודע", אמר לי החבר שצפה איתי בסרט, "שמענו את כל הסיפורים האלה עם מייגן מרקל וכולנו ראינו כבר את הכתר. באמת צריך עכשיו עוד סרט על דיאנה וכמה היא הייתה מסכנה?". האמת, זו שאלה טובה.
נדמה שדמותה של הנסיכה דיאנה נחקרה שוב ושוב בשלושים השנים האחרונות, בעיקר מאז מותה הטרגי ב-1997. היא אפילו זכתה לביוגרפיה קולנועית על שמה ב-2013 (שם גילמה אותה נעמי ווטס) וכולם גם יודעים כיום שהחיים במשפחת המלוכה, על כל זכויות-היתר, העושר, והסטטוס הנלווה להם, יכולים להיות סיוט מתמשך. אפילו עבדכם הנאמן, כאדם שמעולם לא עקב באופן אקטיבי אחרי סיפורי המשפחה, הגעתי לסרט כשאני מכיר כבר את כל הפרטים הכלליים. אם כך, מה יש לספנסר (Spencer) לחדש לנו?
סרטו החדש של פבלו לרין, שהתפרסם בשנים האחרונות הודות לבימוי ביוגרפיות כמו ג'קי ונרודה, סומך על היכרותנו המוקדמת עם דיאנה ודמותה. הוא מחליט להתמקד ב-3 ימים שוליים לכאורה בחייה – חגיגות חג המולד של שנת 1991, בהן מתכנסת כל משפחת המלוכה באחוזה מפחידה בגודלה. חגיגות שבאופן מילולי מתנהלות כמו מבצע צבאי (כולל שורת ג'יפים וחיילים שצועדים פנימה בשורות כדי למסור את המצרכים לסעודות). מאבק חיצוני של ממש אין כאן, הנוכחים שומרים לרוב על איפוק אופייני ואף אחד כמעט לא מתעמת עם דיאנה. בפועל, הסרט מתמקד במאבק הפנימי שבין דיאנה לבין עצמה, בהר הגעש שבוער בה ושמוציא אותה אט-אט משפיותה.
כל מי שנכחו בארוחה משפחתית ארוכה מדי מכירים את התחושה הזו. כשהנימוס המעושה, הקלסטרופוביה הקלה והאנשים הלא-רצויים סביב השולחן, מתחילים לעטוף אותך ולהתלפף סביב צווארך. עכשיו תרחיבו את כל העסק לסעודות שנמשכות 3 ימים רצופים, משרתים וצלמי פאפארצי שאורבים לכל טעות שתעשו בכללי הטקס הסופר-נוקשים - ואת מלכת אנגליה כחמותכם. ספנסר הוא סיפור של שיגעון בסיטואציה שבה כל אדם סביר היה כנראה משתגע. גם אם אין פה אמירה או חומר מקוריים במיוחד, הוא מסופר בצורה מסקרנת ומפתיעה לטובה.
ראשית, יש לשבח את התסריטאי סטיבן נייט (יוצר סדרת הלהיט כנופיית ברמינגהם), על התמקדותו ב-72 שעות בלבד, ועל יכולתו לספר באמצעותן את הסיפור הגדול כולו – הניכור, חוסר ההתאמה, הדחייה מהמעמד וגם הסוף. ביוגרפיות קולנועיות רבות נופלות במלכודת ומנסות ללכוד את כלל חייו של הגיבור, מילדותו ועד למותו, בחירה שגורמת להן פעמים רבות להתפזר לחלוטין. אולם כתסריטאי ותיק ומנוסה, נייט יודע לעקוף את המלכודת הזו באלגנטיות. הרי זהו היוצר שכתב את לוק, סרט שהוא מחד "טום הארדי נוסע במכונית במשך שעה וחצי ומדבר בטלפון" ומאידך מהסרטים המותחים של השנים האחרונות.
בספנסר נייט מפגין פעם נוספת את יכולתו המרשימה להפיק הרבה ממעט: הסיקוונס הראשון בסרט מציג את דיאנה כשהיא נוסעת במהירות ברכבה (כזכור, היא נהרגה בתאונת דרכים טרגית), כשהיא אבודה ולא מוצאת את הדרך לאחוזה. הסצנות הללו לבדן מסמלות במלואן את דמותה והסיפור כמעט ויכול היה להיעצר שם.
אך האישיות הבולטת מכל היא זו של הבמאי פבלו לרין, שכאמור כבר השתפשף בבימוי ביוגרפיות קולנועיות. הפעם הוא מבטא סגנון אקספרסיבי חזק ומודגש, מתוח ומבוהל, בכל רגע שעובר על הגיבורה: בין שמדובר בהחלפת שמלה ובין שבמשחק פשוט עם ילדיה (הנסיכים וויליאם והארי). חגיגות חג המולד הופכות בידיו של לרין למעין סרט אימה חונק - בהשפעת הניצוץ עם נגיעות בארי לינדון של סטנלי קובריק - כולל העדשות הרחבות, תנועות המצלמה המהירות במסדרונות וההזיות המתבקשות של הגיבורה. מילה טובה מגיעה גם לפסקול המצוין של ג'וני גרינווד - שרק השנה הלחין גם את ליקריץ פיצה וכוחו של הכלב - וקולע בול לנקודת האמצע שבין המלכותי לסיוטי ובין הקלאסי והמאופק לג'אזי המתפוצץ.
כמובן, חייבים לדבר גם על המועמדת הטרייה לאוסקר קריסטן סטיוארט, שמגלמת את דיאנה. מאז סיום סדרת דמדומים המושמצת, הקריירה של סטיוארט הייתה מבלבלות ומסקרנת כאחת: היא נעה בעיקר בין סרטי אינדי שונים ומשונים, כשרובם חסרי חשיבות או התעניינות רחבה. סרטים בעלי פוטנציאל גבוה בכיכובה, בהם למשל מצדיעים לך, בילי לין! של אנג לי או החידוש להמלאכיות של צ'ארלי נקטלו בביקורות וחלפו כלעומת שבאו. מדי פעם זכתה לביקורות חיוביות על תפקיד כזה או אחר (באופן אישי הערכתי אותה בסרט Personal Shopper, שלא זכה להפצה בישראל), אבל אז היא נעלמה שוב.
והנה, נראה שבספנסר היא סוף-סוף נפלה על התפקיד הנכון - והיא מצוינת בו. אמנם המבטא הבריטי חורק קמעה, אבל סטיוארט משתלבת היטב עם דמותה המעורערת של דיאנה ומתחברת בקלות לדמות האאוטסיידרית שאינה מוערכת על-ידי סביבתה הקרובה. היא מציגה דיאנה מלאת רגש ומפתיעה גם בחום אותו היא מקרינה, אולי לראשונה בקריירה. בתוך כך, הסצנה המוצלחת ביותר מתרחשת דווקא כשדיאנה יושבת עם בניה, והם משחקים ונהנים יחדיו ומתוודים על רגשותיהם.
לא צפיתי בדמדומים מעולם, אבל יש בכל זאת משהו מקסים בתהליך הגאולה שעוברת סטיוארט ובהקבלה הצמודה לדרכו הדומה למדי של שותפה ובן-זוגה לשעבר רוברט פטינסון. במרץ הקרוב, כשהאחרון יככב כברוס וויין בסרט באטמן המצופה, שמה של סטיוארט יצוין מעל במת האוסקר (זכייה כנראה לא תהיה), וזה נפלא. גם אם ספנסר הוא יצירה קטנה, שנדמה כי לא תיזכר הרבה מעבר להיותה "הסרט שהעניק לקריסטין סטיוארט מועמדות לאוסקר", בסופו של דבר מדובר בהפתעה נעימה. ראוי יהיה לביוגרפיות קולנועיות עתידיות להסתכל עליה כמקור השראה לגישה מרעננת לז'אנר.
אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.