- 4 באוק׳ 2023
- 28 בספט׳ 2023
- 21 בספט׳ 2023
- 13 בספט׳ 2023
במרץ הקרוב "המבוך של פאן" יציין 15 שנים מאז עלה לבתי הקולנוע בישראל. לכבוד המאורע, ארי גילעד חוזר אחורה בזמן לאחת מפסגות היצירה של גיירמו דל טורו, שמוכיחה כי כן - יש דבר כזה אגדות לקהל מבוגר. רק תשימו-לב ותיזהרו מהקפיטן.
להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו!
"Mercedes, do you believe in fairies?"
זה כבר בלוף ידוע שרק ילדים אוהבים ונמשכים לאגדות. ההצמדה של אגדות ומעשיות עם ילדים באה לידי ביטוי עוד בתחילת המאה הקודמת: סרטי האנימציה הקלאסיים של דיסני, לצורך העניין, היו מיועדים לקהל יעד צעיר. היו כמה סצנות מצלקות במיוחד (סצנת הפילים המרקדים בדמבו כדוגמה בולטת), אבל עיקר הסרטים עוצב ומותג לגילאים צעירים.
כיום, יותר ויותר סרטי "ילדים" מכילים הומור מודע לעצמו, רמיזות מיניות מעודנות ואפילו רגעים אלימים למדי. סרטי "ילדים" בימינו לפעמים אפילו עדיפים מטיבם לקהל מבוגר, כמו למשל שרק, בו 90% מהבדיחות וההומור ככל הנראה מתפספסים בקרב בני שכבות הגיל הנמוכות. נוסף על כך, גם כמות סרטי האנימציה שמקבלים מועמדויות לפרסים שהם לא הקטגוריה הייעודית להם גדל משמעותית, כשהמכנה המשותף לכל סרט ודומיו באבולוציה הזו הוא שמירה על מבנה האגדה הקלאסי.
עם זאת, מעטים הם סרטי האגדה שמיועדים מלכתחילה למבוגרים בלבד. הרעיון של פנטזיה, שימוש בקסמים וסוף טוב עודנו כבול בשלשלאות מסחריות ולא תופח כפי שהוא באמת מסוגל. המעשיות ישובות בשולחן הילדים - כמו נסיכה שתקועה בטירה מאיימת, עליה שומרים דרקונים ושיחים קוצניים - ועולם האגדות מחכה שמישהו יושיע אותו מגורלו. סרטי הילדים מתקרבים אל המבוגרים, אבל מפגש אמיתי ביניהם לקח זמן.
השנה היא 2006. יוצר מקסיקני בשם גיירמו דל טורו הספיק כבר לביים שני סרטים באמריקה, וזכה להצלחה קופתית וביקורתית. בעמדה הנוחה בה הוא נמצא, ולאחר שעיבד קומיקס, דל טורו הולך אל אבות אבותיו של הקומיקס ומתעסק באגדה - בסרט עליו הוא שוקד עוד מ-1993. אגדה זו מתרחשת בזמן מלחמת העולם השנייה ב-1944 בספרד וכוללת אלמנטים אפיים, עם משפחת מלוכה וקסם. בעודו נזהר שלא לצאת מהקווים, מציג הקולנוען המקסיקני פיסת מציאות אלימה ומזעזעת בתוך מעשייה קלאסית לגמרי. הסרט המדובר הוא כמובן המבוך של פאן (Pan's Labyrinth), ולמרות גילו הצעיר - הוא כבר הפך לאיקוני.
כהרגלי, אפרט רק מעט ובקושי. אופליה הצעירה עוברת יחד עם אימה לגור בתחנת קמח מבודדת, לצדו של קצין במשטר פרנקו (הרודן הספרדי שהשליט במדינה שלטון דיקטטורי-פשיסטי מ-1939 ועד למותו בשנת 1975). במהלך מגוריה שם, כשמאבק כוחות מזוין בין הקצין וחייליו לבין מורדי שלטון ביער באופק, מגלה אופליה מבוך מסתורי ליד הבית. החיבור בין שני העולמות לא רק הרמוני ומצליח להסתנכרן היטב, אלא גם מעצים ומחזק את שני הצדדים. כשאנחנו בלב המאפליה, האגדה הופכת לחשובה יותר ומשמעותית יותר: בכמה סצנות אכזריות ואלימות במיוחד, אנו תולים את תקוותנו באופליה הקטנה ובמסע שהיא עוברת. היא מאפשרת לנו לשמור על תקווה ואמונה.
כמו בכל אגדה, אם יש טוב אז צריך להיות גם רע - אופוזיציות בינאריות שחייבות להתקיים. מול אופליה, שליבה טהור ומלא תקווה, מתייצב קפיטן וידאל, המיליטנט והסאדיסט, עם כוח בלתי-מוגבל בסביבתו. הוא אינו נקרא בשמו, תמיד מתייחסים אליו כ"קפיטן", ורוב הזמן הוא לבוש במדי צבא. בזמן שאופליה מוכנה להתלכלך עם שמלתה החדשה, הקפיטן מנקה ומדגם את מדיו ביסודיות רבה; בעוד אופליה מתקשה לעקוב אחרי הזמן הקצוב לה במסעה שלה, הקפיטן מחזיק שעון מתקתק ומתנחם בצלילו; אופליה מטיילת ביער, הקפיטן מתגלח בחדרו המסודר; היא איננה מצייתת להוראות שניתנות לה, הקפיטן מחלק הוראות לכל האנשים סביבו. מי שמפר את הפקודה של הקפיטן, ומפר את הסדר הקיים, גורלו נחתם בדם. הקו שנחצה בין אופליה והקפיטן הוא שמירה על הסדר הקיים.
אם להפגיש בין אגדה למציאות, זו כמובן חייבת להיות מציאות פאשיסטית. עליית המשטרים הטוטליטריים באירופה היא אפיזודה של אובדן תקווה ותמימות בהיסטוריה המודרנית, שרק יצירה אופטימית כמו אגדה יכולה לעמוד מולה. כי הרי באגדה, הגיבור מתעלה מעל נסיבות חייו ומקבל לרוב סוף טוב (הסוף המקורי של בת הים הקטנה נניח, נורא ואיום). הוא בדרך-כלל "נבחר", ובעיקר בזכות אמונה חזקה זוכה לקבל גם אהבה וגם עושר כלכלי ("והם חיו באושר ועושר"). בניגוד להיטלר בגרמניה ומרבית שכנותיה ומוסוליני באיטליה, פרנקו שלט בספרד עוד הרבה אחרי מלחמת העולם השנייה. אילו הסרט היה מתרחש קצת מערבה, היינו יודעים שלמורדים לא נותר עוד הרבה להילחם יחסית. כאן התקווה רחוקה הרבה יותר והסיוט נמשך עוד הרבה שנים אחרי.
אמנם היא איננה מהווה איום פיזי ממשי עליו, אך אופליה הקטנה מאיימת על הקפיטן. היא כל מה שהוא מתנגד לו. כשהם נפגשים לראשונה, היא מחזיקה ספרי אגדות ביד ימין ומגישה לו את יד שמאל ללחיצת יד. הוא תופס לה את היד בחוזקה, ואומר לה שזו לא היד הנכונה ללחיצת יד. הקפיטן מפחד מאופליה, מפני שהוא מבין מהתחלה כי הסמכות שלו לא תתקבל אצלה. זהו לב ליבו של הסרט, כשאנחנו מאבדים את הסיפורים, את הדמיון שלנו, אנחנו מאבדים את האנושיות שלנו. גם אם קיימות רמיזות למה שהפך את הקפיטן לדמות המאיימת שהוא, לא מוצגת אצלו כמעט חמלה או רגש, וללא קרניים או מראה חייתי -הקפיטן הוא עדיין נבל מהאגדות.
אנחנו חייבים להמשיך לספר סיפורים, לחזק ולהעשיר את הדמיון שלנו. כמו אופליה, גם לנו מגיע להאמין שאנחנו יכולים להתגבר על נסיבות חיינו וש"נבחרנו". דל טורו תופס את הצופה המבוגר בעיניים ודורש ממנו להוציא את הספרים מהבוידעם: אגדות הן לא לילדים בלבד הוא אומר. סיפורים ומעשיות הם הלב הפועם של החברה ומה שנותן לה אור בהמשך הדרך, תרבות היא חיונית, אובדן שלה מסמל את אובדן הערכים החברתיים, ועליית החושך. המבוך של פאן הוא סרט אגדה בכל רמ"ח אבריו, אך לעיניים מבוגרות בלבד. הוא תזכורת חשובה, ואולי גם קריאת השקמה נוספת. יצירה בלתי-נשכחת, ומעשייה מרגשת במיוחד.
נ.ב. ב-10 בינואר, במדינת טנסי בארה"ב, הוחלט להוציא את הספר מאוס: סיפורו של ניצול (Maus) מתוכנית הלימודים בבתי הספר. מדובר בנובלה גרפית על השואה, שמשתמשת בעכברים ובחתולים כמשל ליהודים וגרמנים. הקפיטן היה מאשר.
לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.