top of page

תודה!

הכתבות האחרונות במגזין

עוד במגזין

אימה למתקדמים: על "קדושות מעונות" והקיצוניות הצרפתית החדשה

עודכן: 25 בפבר׳

הפעם בפינת האימה מרחבי העולם: ארי גילעד חוזר ל"קדושות מעונות" (Martyrs), סרטו הברוטלי, המדמם ומעורר המחלוקת של פסקל לוג'ייה, שהיווה חלק אינטגרלי מגל הקולנוע הידוע כ"קיצוניות הצרפתית החדשה".

מתוך "קדושות מעונות" | באדיבות

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 

"Martyrs… They transcend themselves… They are transfigured..."

אני מתמגנט לסרטי קצה. אני יכול ליהנות מסרטים של מארוול, להתרגש מדרמות אינטימיות של אנג לי ולצחוק בקול רם מסרטיו של ג'אד אפאטו וחבריו (הדייט שתקע אותי, בתול בן 40) - ובכל זאת, יש משהו מסקרן ואטרקטיבי בסרטים שמציגים אלימות גרפית ותכנים מבוימים פרובוקטיביים. מגיל צעיר מדי, נחשפתי לסרטי קצה כדוגמת קליגולה (1979) ומאז אני מוצא הרבה עניין בהם. הילדות שלי היא לא החומר שממנו נולדים נבלי-על או רוצחים, בינתיים, אז אני מהרהר לפעמים על מקורו של התחביב הזה. במרוצת השנים, המשכתי מדי פעם לדוג סרטים שנאסרו לשידור לפחות במדינה אחת או שתיים - ולאחרונה דגתי דג שמנמן למדי.


בתחילת שנות האלפיים, החלה פריחה של סרטי הקצה הצרפתיים (New French Extremity). חלקם סרטי אימה, אחרים ניסיוניים במהותם - הם בעיקר מתאפיינים באלימות קיצונית וסצנות מין מפורשות. ג'יימס קוואנדט, שאליו מיוחסת התביעה של המושג הקיצוניות הצרפתית החדשה, הדגיש את הצורך הניכר של היוצרים הרלוונטיים (אלכסנדר אג'א, ברונו דומונט או הגדול מכולם גספר נואה) לשבור ולפרוץ את חומות הטאבו ובעצם לחדור ו"להתעלל", במילותיו, בעור האנושי. העיסוק בגוף האדם בקולנוע הצרפתי ובאומנות צרפתית ככלל הוא שכיח, והגל הזה הוא למעשה אבולוציה שלו. בזמן שקוואנדט דיבר על סרטים אלו בהיעדר הערכה, קטונתי, אני מתמלא בהערכה - והדג השמנמן שהזכרתי הוא קדושות מעונות מ-2008, ללא ספק מהבולטים ביותר בגל המדובר.

חלק אינטגרלי מהקיצוניות הצרפתית החדשה. מתוך "קדושות מעונות" | באדיבות Wild Bunch
חלק אינטגרלי מהקיצוניות הצרפתית החדשה. מתוך "קדושות מעונות" | באדיבות Wild Bunch

מסצנת הפתיחה עד סופו של הסרט, אין כמעט רגע ללא אקט של אלימות קיצונית (פיזית או נפשית). שימוש בדם ואיברים (ו-Gore על כל צורותיו) כבר אינו מפעיל רגשית כמו פעם - התחספסנו, אם פעם הצגת דם על המסך הייתה גורמת לסרט לחטוף דירוג X, היום קשה למצוא סרט לייב-אקשן שאין בו טיפת דם אחת. כנראה בין היתר בזכות הפופולריות העצומה של מוות אכזרי (Evil Dead) ב-1981, גם הצגת "אלימות מדממת" כבר לא בלעדית לשוליים - אפילו בסרטי קומיקס לגיבור יש חבלות מדממות על הפנים. בקדושות מעונות יש אקטים של אלימות בהחלט מזעזעים, עם אקט אחד פשוט בלתי-נשכח, ועם זאת, לטעמי, זו לא סיבת הצלחתו. למרות החספוס הקולקטיבי, עדיין מתקיימות בסרט תחושות זעזוע אך השימוש בהן נכון ומדויק.

מדובר ביצירה טרגית. ברגע שעוברים את מכשול הסלידה, ישנו סיפור עצוב, קודר, מלנכולי אסלי. הוא מתחיל כסרט נקמה קשוח, אך מתקדם במחשכים עלילתיים. כסרט נקמה, הצופה בוחן האם הנקמה מוצדקת, וכמה היא מתגמלת. גרעין המסתורין הוא לאו דווקא בזהות הרוצח, כפי שנהוג בז'אנר האימה, אלא בבחינה של מסע הנקמה והתגלגלותו: אנחנו מצד אחד אקטיביים בחיפוש אחר תשובות מיידיות, ומצד שני פאסיביים בכך שאנחנו נחשפים לזוועות בלי רמיזות או נחיתות רכות.


מה שלא מסתורי, ומתקבל ברוחב יד, זה קורבנות של אלימות. קל יותר לצופה לראות הרג מלראות סבל וכאן יש סבל בשפע. כשדמות נרצחת באכזריות, זה לרוב מפתיע או מבהיל; כשדמות סובלת או עוברת מסכת עינויים, זו כבר מעמסה מנטאלית. אלימות מדממת תתגמד מול תיעוד של מצוקה קיצונית - הסרט יותר מדכא ממפחיד, ויותר מטריד ממבהיל.

מזעזע אך לא פרובוקציה. מתוך "קדושות מעונות" | באדיבות Wild Bunch
מזעזע אך לא פרובוקציה. מתוך "קדושות מעונות" | באדיבות Wild Bunch

הסבל, או העינוי, הוא העיסוק העיקרי בסרט. המושג "קדוש מעונה" לקוח מטרמינולוגיה נוצרית אך מופיע גם ביהדות, באסלאם ודתות נוספות בשינוי אדרת. בימינו המושג גם מתייחס לסבל או מוות בשם מטרה נעלה יותר, לאו דווקא אחת דתית או רוחנית, כשהמוטיב החוזר הוא שיש מטרה או סיבה עליונה לכאב שאדם חווה. אדם שסבל או נהרג וקיבל תואר של "קדוש מעונה", קיבל משמעות לכל מה שעבר. המוות שלו קיבל משמעות, או הצדקה. נדמה שההצדקה הזו מקלה על הכאב – בעיקר של מי שנשאר בחיים. זה בדיוק מה שמוטל בספק בסרט, כשיש בסרט חיפוש אובססיבי אחר משמעות זו. לרוב בסרטי אימה, אלימות תהיה נזילה ושכיחה – רצח לשם קידום העלילה או הירואית ומלאת הצדקה – והעיקר הוא להרוג את הרוצח. במקרה הנדון, ישנה מטוטלת בין שתי האופציות והיא ממשיכה לנוד מצד לצד ממש עד לסוף הסיפור.

גם אחרי הצפייה בסרט לא הצלחתי להבין עד הסוף את הרצון שלי לצפות בסרטים קיצוניים, אבל יש לי כיוון. אם יש מטרה ליצירה קולנועית, שהיא לא בהכרח רווחית, היא להפעיל רגשית ו/או לבדר את הצופה. אני אהנה מסרט מבדר, אך בסופו של דבר באמת אעריך סרט שמפעיל. הצרפתים, כדרכם עוד מימיו המוקדמים של הקולנוע, נותנים את האותות לשינוי ולקדמה. הקיצוניות הצרפתית החדשה, בשימושה בזעזוע ובמתיחת גבולות, מחפשת להפעיל. ההצלחה תהיה בתחושות שנשארות אצלנו, אם נשארות בכלל, וכאן במקרה המדובר הן בהחלט נשארות: הצעקה מהדהדת גם אחרי שנשמעת.


קדושות מעונות הוא סרט מזעזע אך לא פרובוקציה. האלימות, קיצונית ככל אשר תהיה, היא קריטית לסיפור ולשאלות הקיומיות שעולות במהלך הצפייה. אם אפשר להגיד שהצפייה בסרט כזה היא סבל - הרי שבהחלט קיבלתי משמעות בסופו.

נ.ב. בארה"ב, עולם כמנהגו נוהג, וחלק מסרטי הספלאטר (Splatter) ניסו לעשות העתק-הדבק ממנו צמח תת-ז'אנר חדש בשם המלבב פורנו עינויים (Torture Porn). עם סגנון הוליוודי וללא הנגיעות הפילוסופיות, אנחנו נשארים רק עם זעזועים שטחיים. טעים, אבל הערכים התזונתיים נעלמים בבישול.

 

אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.

Comentários


bottom of page