"קדימה" - ביקורת סרט

אחרי עשור עמוס בסרטי המשך, אולפני פיקסאר האהובים יוצאים לדרך חדשה ומרעננת ופותחים את העשור הטרי עם "קדימה" – סרטם ה-22 במספר, שבמרכזו סיפור פנטזיה מקורי וקסום.

לכל העדכונים החמים: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע!

העלילה מתרחשת בעולם בו קסמים קיימים ואפשריים, אך עם הזמן השימוש בהם הלך ופחת בשל הטכנולוגיה והקידמה. טום הולנד וכריס פראט מתאחדים לראשונה מאז אירועי הנוקמים: סוף המשחק, עוברים לממד אחר ומדבבים כאן את איאן ובראדלי לונגפוט – צמד אחים שמקבלים הזדמנות להחזיר את אביהם המנוח לחיים ליום אחד, לבלות עמו בפעם האחרונה ולהיפרד ממנו כראוי.

אך לפני כן, יהיה על השניים לצאת להרפתקה צבעונית ומאתגרת, בה הם יתקלו בטיפוסים שונים ומשונים, יתבגרו יחדיו, יגלו צדדים שלא הכירו בעצמם ויבינו שמה שבאמת חשוב הוא היחסים ביניהם. אם זה נשמע לכם קצת שחוק, זה כי קדימה (Onward) הוא אכן סרט שלא חף מקלישאות. הלב שלו בהחלט במקום הנכון, ההומור שבו חצי מהזמן גם והאנימציה מרהיבה כתמיד, אבל מהלך האירועים צולע, שלא לומר חצי-אפוי במקרה הטוב ועצל במקרה הרע.

בשם האב. מתוך "קדימה" | צילום: באדיבות דיסני ישראל

על הנייר, הסיבות לכך ברורות: את הסרט כתבו דן סקנלון (במאי-תסריטאי בית ספר למפלצות), קית' בונין (קרניים [סרט פנטזיה סביר מהימים בהם דניאל רדקליף עדיין חיפש את עצמו אחרי סרטי "הארי פוטר"]) וג'ייסון הדלי (אין לי מושג מי זה). שלושתם תסריטאים עם כוונות טובות מאוד בלי ספק, אך גם כאלו שניכר כי נמצאים בתחילת דרכם. הביטוי הכי מובהק לכך קיים כבר באלגוריה הראשונית ביותר והפשוטה למדי שהסרט מציג – הקונפליקט והפער בין אז להיום, בין העבר החם להווה הקר ואם תרצו אפילו בין שמרנות לליברליזם. או כפי שתיאר זאת אריק איינשטיין בשירו: "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי".

הפרובלמטיות הזו בולטת במיוחד בהשוואה לסרטים דומים אחרים. ראשית, יש לנו את בהיר בכיכובם של וויל סמית' וג'ואל אדג'רטון, הפקה של נטפליקס שהפכה לאחד המקרים המרתקים בתולדותיה. סרט שזכה לתגובות איומות ונוראות מהמבקרים, אבל נהיה בכל זאת לאחד הלהיטים הגדולים של חברת הסטרימינג. גם הוא, בדומה לקדימה, מתנהל כ"באדי מובי" ׁ(סרט חבר'ה) על שני חברים ומסעם בעולם המאוכלס על-ידי אלפים, אורקים ושאר נפלאות. הדמיון בין הסרטים ממשי עד כדי תחושה שיצירתם של פיקסאר היא סוג של הגרסה לצעירים של אותו הסרט.

שנית, אי-אפשר שלא להתייחס לזוטרופוליס, שאמנם לא הציג סיפור מהול בקסמים, כשפים וכו', אבל כן מתבקש אוטומטית לקרוא אותו כמשל לחיינו בכדור הארץ. בעוד הוא עשה זאת בהצלחה יתרה, עם פיתוח דמויות יפהפה ובניית עולם קפדנית, קדימה נופל בנקודות האלה, לא מאפיין מספיק את איזורי ההתרחשות ואף סובל מעלילת משנה סתמית על האם שיוצאת גם היא למסע בעקבות ילדיה.

שיר הלל לאחים בכורים. מתוך "קדימה" | צילום: באדיבות דיסני ישראל

ולמרות הכל, יש בסרט הזה קסם מיוחד משלו שבלתי-אפשרי להתעלם ממנו, במיוחד במערכתו השלישית והאחרונה. כי על-אף הדרך חסרת ההפתעות, קדימה פשוט עובד: אם זה בזכות עבודות הדיבוב הנפלאות, הדמויות המתוקות, הצחוקים שמבליחים פה ושם, הקצב המהנה או היכולת לרגש. פיקסאר הם המומחים לרגש, שברגעים הקריטיים יודעים היטב איך ללחוץ על כל הנקודות הנכונות. אם לפני מספר שבועות

כתבתי שג'וג'ו ראביט הוא מכתב אהבה פתוח לאימהות שלנו, אז קדימה הוא שיר הלל לאחים בכורים.

כתב אותו האח הקטן, בן הזקונים, זה שרק התחיל כיתה ד' ועדיין יש לו שגיאות כתיב, אוצר מילים דל, דימויים פשטניים וחלק מהאותיות שלו נראות מוזר, אבל וואו, כמה מרגש לקבל ממנו כזאת אהבה.

---

לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.