"ג'וג'ו ראביט" - ביקורת סרט

"ג'וג'ו ראביט" נודע ברבים כסרט על ילד גרמני שחברו הדמיוני הוא היטלר, אך למעשה מדובר ביצירה בעלת נפח משמעותי הרבה יותר: חכמה ושנונה להפליא, מצחיקה למדי ומרגשת עד דמעות.

אוהבים את מה שאנחנו עושים? לחצו כאן כדי לעזור לנו להמשיך ליצור תוכן עצמאי.

בשלהי מלחמת העולם השנייה, הסיפור נפתח כמובן עם ג'וג'ו – ילד בן 10 שמשתייך לנוער ההיטלראי ובשעות הפנאי מבלה עם חבריו בהטלת גרזנים, אימוני זריקת רימונים ולמידה מעשירה על יהודים מרושעים ומפחידים. נו, אתם יודעים, פעילויות חובה לנציונל סוציאליסט המתחיל. העניינים מסתבכים כשביום בהיר אחד מגלה ג'וג'ו לבהלתו שאמו מסתירה בביתם בחורה יהודיה וכהרף-עין: חייו משתנים לנצח.

מבין סרטים רבים וטובים שנעשו על השואה והתקופה האפלה והנוראה הזו בתולדות האנושות – קומיים או טרגיים, קלילים או כבדים, רציניים, דרמטיים, שטותיים או סאטיריים – לא זכור לי סרט שהוא בדיוק כזה. דרמה קומית שמתעלה ומתעלמת ממגבלות ז'אנריות, לוקחת את אחד הנושאים הרגישים בהיסטוריה, במיוחד עבורנו בישראל, ועושה מהם מטעמים של הומור מתפרץ, רלוונטיות מבורכת ואנושיות ורגש טהורים ובלתי-מרוסנים.

מתוך "ג'וג'ו ראביט" | צילום: באדיבות פורום פילם

כל אלו מתאפשרים הודות לבמאי-תסריטאי-שחקן הניו זילנדי יהודי טאיקה וואטיטי, שבמרוצת השנים רק מוכיח כי הוא אחד היוצרים המבריקים שפועלים כיום. אחרי מוקומנטרי הערפדים הקורע שלו "החיים בצללים", דרמת ההתבגרות המעודנת והסנטימנטלית "המצוד אחר אנשי הבר" או הסרט שהציל את אל הרעם "ת'ור: ראגנארוק" – נדמה שמדובר בקולנוען שיכול לעשות כל מה שרק ירצה. לסרטו הנוכחי אמנם לוקח קצת זמן עד שהוא באמת מוצא את עצמו ונדמה לי שהביקורת הפוליטית-חברתית שבו יכלה להיות פחות מפוחדת ויותר נוקשה, אך בסופו של דבר "ג'וג'ו ראביט" הוא לחלוטין ההוכחה הנחרצת לכך.

בניצוחו המוקפד של וואיטיטי, רומן גריפין דייוויס, שזהו תפקידו הקולנועי הראשון, נכנס לנעליו של ג'וג'ו בהופעה מעולה לילד בגילו ובכלל – ולא בכדי הועמד לגלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר בקומדיה או מיוזיקל. בין רעיונות ומסרים הנוגעים לשטיפת מוח שלטונית, יכולת ההשפעה הקלה על חשיבתם של ילדים או קבלת האחר והשונה – דייוויס וסקרלט ג'והנסון, המגלמת את אמו, מציירים יחסים יפהפיים בין ילד לאם ומעבירים מסר לא-פחות חשוב. מן מכתב אהבה, הערצה והוקרה פתוח לאמהות שלנו, שגידלו אותנו, חינכנו אותנו, אהבו והיו לצדנו גם בזמנים הכי קשים.

כי מעבר לרגעים הקומיים הרבים – סטיבן מרצ'נט שמופיע לתפקיד אורח משעשע, סייד-קיק בדמות ילדון שמנמן, ממושקף וחמוד, סם רוקוול ואלפי אלן כקציני אס-אס קווירים שראויים לספין-אוף רק משלהם או וואיטיטי עצמו כהיטלר שמח ומבדח – "ג'וג'ו ראביט" בעיקר עורר בי רצון לחזור הביתה ולחבק את אמא שלי. לחבק אותה חיבוק גדול ולומר לה תודה על שחינכה אותי לחשיבה עצמאית, לאהבת האחר, לאמונה בעצמי, לסקרנות, לשאילת שאלות ולהליכה אחר הלב.

דירוג סופי: 80 בקולנוע.

---

מאחורי מאה בקולנוע עומדת קבוצה קטנה של כותבים עצמאיים – שאוהבים קולנוע, טלוויזיה וכתיבה אמיתית. אנחנו כותבים, עורכים ומפרסמים הכל בעצמנו, בלי מערכת מסחרית מאחורינו. אם מה שקראתם נתן לכם ערך – עורר מחשבה, חיוך או תובנה חדשה – נשמח לתמיכה קטנה שתעזור לנו להמשיך ליצור, לצמוח ולשמור על האתר חופשי ועצמאי. גם מחווה קטנה יכולה לעשות הבדל גדול. לתמיכה לחצו כאן. תודה שאתם איתנו ❤️