4 באוק׳ 2023
28 בספט׳ 2023
21 בספט׳ 2023
העונה השנייה של "מנאייכ", תחת שרביטם של היוצר והכותב רועי עידן והבמאי אלון זינגמן, מוסיפה להיות עשייה טלוויזיונית ישראלית ברמה הגבוהה ביותר. היא מרתקת, רלוונטית – ופשוט אסור לכם לפספס אותה.
להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו!
זהו. תמה העונה השנייה של מנאייכ. גילוי נאות – עד לפני כמה שבועות לא ראיתי אפילו פרק אחד מהסדרה המדוברת, אבל אז חבר טוב המליץ לי עליה כך: "זאת אחת הסדרות הישראליות הכי טובות שראיתי – מתח ספציפית, אבל גם בכללי". ואז, במן הסתדרות אירועים סינכרונית, הופיעו לי בשיטוטיי האינטרנטיים מספר אייטמים ולהם אותה הטענה: מנאייכ – מיצירות – הטלוויזיה – הישראליות – הכי – טובות – אבר.
כעבור שבוע התחלתי להשלים את העונה הראשונה, וכמה ימים לאחר מכן כבר צפיתי בפרקי העונה השנייה. מקץ כשבוע של השלמות, מצאתי את עצמי ממתין לשלושת הפרקים האחרונים של העונה, בהם כבר צפיתי בלייב, והופ – נגמר.
הרבה זמן לא פגשתי בסדרה מרתקת (וממכרת) כמו מנאייכ. חשבתי יחד עם כמה חברים מה בנוסחתה ממנף אותה לכדי מה שהיא, ומנינו כל מה שעלה לנו לראש: עלילה מותחת, כתיבה מדויקת, בימוי מלוטש, דמויות עגולות, משחק מצוין, צילום נהדר, הפקה איכותית; וכמובן שבזמן אמת פספסנו מחלקות נוספות – העריכה, האַרְט, התלבושות, עיצוב הפסקול, המוזיקה המקורית, הקוֹלוֹרינג (צביעת היצירה בשלב הפוסט־הפקתי). אלו המון אלמנטים, כמובן, שבחינתם האינדיבידואלית מציירת את כולם כמוצלחים מאוד. אולם כל אלו מתרכבים לכדי עולם שמרגיש מלא ומוחשי.
ההתרחשויות שממלאות את העולם של מנאייכ לעיתים מעט צפויות – ולעיתים בדיוק ההפך. אבל גם כשהסדרה צפויה, זה מפני שהיא מספקת מצג מציאותי ומקורקע של המתרחש. התסריט מניח בפנינו את רוב הקלפים והם משחקים תפקיד במוקדם או במאוחר, כך שאין פתרונות קסם וטוויסטים שמגיעים משום־מקום. יתרה מכך, אין רגעי אקשן או ריגוש שמרגישים תלושים או לא אמינים.
ישנה בירוקרטיה וישנה פוליטיקה, ישנן חקירות וישנם טיוחים, ישנו צדק וישנה שחיתות - וכמו בחיים, הייאוש גובר לפעמים על התקווה וה"רע" גובר על ה"טוב", כשהגבולות האתיים ביניהם מיטשטשים. הדמויות השונות נאלצות לתמרן דרך אזורים אפורים ורעועים מוסרית, והודות לכתיבה והמשחק המצוינים, הן פועלות באופנים משכנעים שהופכים יותר מובנים ומעוררי־הזדהות ככל שהפרקים מתקדמים.
הכל כבר נאמר על שלום אסייג כחוקר המח"ש, איזי בכר, על לירז חממי כקצינת היאחב"ל, טל בן הרוש, ועל עמוס תמם כמפקד תחנת משטרת ראשון לציון, ברק הראל. לכן ארצה רק להציע דברי חיזוק: בא לי לתת לכולם חיבוק. כולם תגליות בעיני, ובתור מי ששעות צפייתו בטלוויזיה אינן רבות, עליי להודות שחממי היא הקרם דה לה תגלית - והיא קרעה את ליבי מספר פעמים העונה. אסייג מושלם בתפקידו המלנכולי והופעתו מאששת את התזה לפיה קומיקאים הם שחקנים דרמטיים טובים. גם עמוס תמם מצוין, ודקת הופעתו האחרונה לעונה היא לא פחות מעוצרת־נשימה, כשהיא טומנת בחובה ניואנסים רבים מספור – תסריטיים ומשחקיים.
כמו־כן, העונה הצטרפו לקאסט דמויות חדשות: נטלי עטיה כאחותה של טל, נבו קמחי כפרקליט המדינה, מכרם ח'ורי כאביו של איזי ועומר ברנע כשוטר מושחת בימ"ר מרכז – הן רק חלק. כמובן, בסדרה ישנם תפקידים נוספים ורבים, ולו הייתי ממשיך לשבח את כל שאר השחקנים והשחקניות, הייתה נדרשת עוד פסקה או שתיים. הליהוק, באופן גורף למדי, מושלם, וכולם עושים עבודה נפלאה.
האמת? לא הייתי בטוח אם העונה השנייה יכולה להתעלות על קודמתה, אבל איכשהו זה קרה. בין הסיבות לכך מצויים שני פרטים כביכול שוליים, אך מהותיים למעשה: בניגוד לעונה הקודמת, סגמנטי ה"בפרקים הקודמים" ו"בפרקים הבאים" ירדו. זהו צעד נבון, ראשית מכיוון שהוא נוקט בגישה בוגרת יותר, כזו שסומכת על אינטליגנציית הקהל. אך ראוי גם לתת את הדעת לכך שאת סגמנט "בפרקים הקודמים" מחליפה הכתובית הבאה: "הדמויות, הסיפורים והשמות בסדרה הינם פרי המצאת היוצרים וכל קשר בינם לבין המציאות הינו מקרי בהחלט".
אין זו כתובית יוצאת דופן. ראינו אותה או דומות לה במספר נאה של יצירות טלוויזיוניות וקולנועיות בעבר. לכאורה, מדובר בהבהרה משפטית – בכסת"ח. במידה וזו אכן מהות הכתובית, מדוע לא הסתפקו היוצרים במיקומה בסיום כל פרק, היכן שנמצאות כל הכתוביות? מדוע להניח אותה כהכרזה, לבן על גבי שחור, בראש כל פרק? משום שזוהי החלטה יצירתית, שנועדה להעניק למנאייכ טון דוקו־דרמטי מובהק – חרף עלילתה הבדיונית – ולהנכיח אותה כיצירה מציאותית שניזונה מאירועי אמת. היא אכן מרגישה כך.
על אותו משקל יושב התחליף ל"בפרקים הבאים": מן זום־אאוט כמעט בלתי מורגש, שבמידה והוא לא משתהה על הסצנה שזה עתה הסתיימה, הוא עובר לנקודת מבט מָעוף הציפור המרחפת מעל מרחב אורבני שרוב מוקדי תאורתו כחולים – כצבעיה המשטרתיים הדהויים של הסדרה כולה. תנועת הזום־אאוט מרגישה כמעט כמו חוסר־תנועה, והיא ניחנת בנופך מדיטטיבי.
תנועה־לא־תנועה, אם כן, אווירתית במהותה בכך שהיא שוהָה עם הטון של סוף הפרק. היא מאפשרת לנו להחליק בטבעיות מתוך הצפייה ובחזרה אל המציאות, תוך מתן תחושה שלא הייתה זו סדרת דרמה או מתח שבועית, אלא הצצה לתוך עולם חי ונושם שממשיך להתקיים גם כשאנחנו לא מסתכלים.
יום לאחר בכורת פרק הסיום של העונה, שודר בחדשות ערוץ 12 ריאיון עם סגן ראש מח"ש לשעבר, משה סעדה. לא אכנס לתוך דבריו של סעדה – איני מוסמך כדי לעמוד על אמיתותם או כדי להציע פרשנות אודותיהם – אבל אלו בהחלט מהדהדים אלמנטים מן הסדרה, לרבות מהלך עלילתי מסוים מפרק הסיום שכנראה ישמש בסיס לעונה הבאה. הריאיון זכה להתייחסויות רבות מגורמים שונים, בהן הוזכרה מנאייכ לא פעם – סדרה שנותרת רלוונטית, כך מסתמן, לא משנה מאיזה צד מסתכלים עליה.
וכמו בסדרה, כך גם בחיים האמיתיים יש פוליטיקה ואינטרסים: יום לאחר הריאיון הכריז סעדה כי הוא עשוי לרוץ לכנסת בבחירות הקרובות. האם מנאייכ מהדהדת את המציאות או שמא המציאות מהדהדת את הסדרה? כך או כך, למנאייכ יש הרבה אומץ.
העונה נגמרת בסוף פתוח שאינו מכריז על היותו סוף, אלא אך לוחש שדרך החתחתים נמשכת על כל ייאושה העכרורי. צילומי העונה השלישית ייערכו כבר בחורף הקרוב. עבור סדרה קודרת כזו – בה כולם לובשים מעילים בחיפושם אחר חום, צדק, אמת וסגירת־מעגל – זה לא מפתיע.
לכל העדכונים, החדשות והכתבות אתם מוזמנים להצטרף אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת הפייסבוק שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.
כתוב מעלף. כישרון