top of page

תודה!

הכתבות האחרונות במגזין

עוד במגזין

"הדו-קרב האחרון" - ביקורת סרט: סרטו הטוב ביותר של רידלי סקוט מאז "גלדיאטור"

עודכן: 26 בפבר׳

רלוונטי, חכם ופשוט מעולה: "הדו-קרב האחרון" בבימויו של רידלי סקוט, בכיכובם של מאט דיימון, בן אפלק, אדם דרייבר וג'ודי קומר, מתגלה עד מהרה כפנינה אמיתית. לאוהבי דרמות אפיות חכמות, משוחקות להפליא ומבוימות היטב - הצפייה היא בגדר חובה.

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 


הדקות הראשונות של הדו-קרב האחרון (The Last Duel) מציגות הכנה למאבק בין שני לוחמים, כשאין לנו שום מושג מהן הנסיבות שהובילו למאורע. מן הצד האחד ניצב לו נחוש ודרוך ז'אן דה קארוז (מאט דיימון) ומן העבר השני, עם מבט מטורף בעיניים, עומד ז'אק לה גרי (אדם דרייבר). מספר רגעים לאחר מכן, נקפוץ מעט אחורה בזמן ונגלה כי השניים היו למעשה חברים טובים ושותפים לקרב בעבר, עד שהאחד חטא בפשע שאין עליו מחילה.

יותר מכך עדיף שלא לדעת על עלילת הסרט, ולמען האמת כנראה שגם אין צורך בכך: רידלי סקוט (הנוסע השמיני, בלייד ראנר, תלמה ולואיז, גלדיאטור והרשימה עוד ארוכה) כבר ביים יצירה או שתיים מוצלחות בחייו, כך שכל סרט חדש שלו ראוי לעורר עניין. מלבדו, גם שיתוף-פעולה על התסריט מצד דיימון ובן אפלק (שמככב בסרט גם הוא) לראשונה מאז סיפורו של וויל האנטינג ב-1997, הוא סיבה גדולה למסיבה.

בדרך להיות שחקנית ענקית. ג'ודי קומר מתוך "הדו-קרב האחרון" | באדיבות פורום פילם
בדרך להיות שחקנית ענקית. ג'ודי קומר מתוך "הדו-קרב האחרון" | באדיבות פורום פילם

על אחת כמה וכמה, כשבסרטם החדש מככבים גם שניים מהשחקנים המסקרנים של התקופה: המועמד פעמיים לפרס האוסקר אדם דרייבר (סיפור נישואים, מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר והמשכיו) וזוכת פרס האמי ג'ודי קומר, שהופעתה הנוכחית העדינה והפגיעה עומדת בניגוד מוחלט לתפקידה הקשוח והפאם-פאטאלי, כאחת מצמד גיבורות להרוג את איב (Killing Eve). בכך, אגב, מוכיחה קומר ורסטיליות מרשימה למדי, שהתבטאה גם מוקדם יותר השנה גם עם הופתעה הקומית והקלילה בלשחרר את גאי.


בכל אופן, כאמור, על עלילת הסרט עדיף לא לדעת יותר מדי, אך כן ראוי לציין שהיא מסופרת באמצעות שלוש נקודות מבט שונות. בדומה לסרטיו של טרנטינו (כלבי אשמורת או ספרות זולה למשל), שאינם מציגים את סדר ההתרחשויות בצורה כרונולוגית ומערבבים בין הפרספקטיבות של הנפשות הפועלות, גם הדו-קרב האחרון מציג את הסיפור דרך עיניהן של שלוש מדמויותיו השונות. עבור מיטיבי לכת, המבנה העלילתי הזה כנראה מזכיר גם את רשומון (Rashomon), סרטו המכונן של אקירה קורוסאווה ששמו כבר הפך לביטוי שגור בפני עצמו. סקוט לוקח את הפרדיגמה היעילה הזו מגדול במאי יפן, ומיישם אותה על סיפור המתרחש בימי הביניים המאוחרים בצרפת.

ועם 100 מיליון הדולר שעמדו לרשותו, קשה לתאר עד כמה הממלכה הצרפתית של אותם ימים נדמית מוחשית ומרהיבה ביופייה ביצירתו החדשה. בגלל כישלונו הכלכלי המצער נורא של הסרט בקופות ברחבי העולם (הכניס בקושי 19 מיליון דולר נכון לכתיבת שורות אלו), סביר להניח שלא נראה אותו מתפקד היטב באוסקרים ובכלל זה בעונת הפרסים - וזה כל-כך, כל-כך חבל. להגיד שכבר לא עושים סרטים כאלה עשוי להישמע כקלישאה, אבל באמת קשה לי לזכור מתי בפעם האחרונה צפיתי ביצירה קולנועית כל-כך פשוטה, ועם זאת כל-כך סוחפת ומדהימה.


כי אתם מבינים, הגדולה של הדו-קרב האחרון איננה מצויה באיזשהו ניסיון להציג סיפור שמנסה בכוח להיות מקורי, חכם או מורכב. היא גם לא נמצאת באיזושהי בחירה להיות בוטה, מסוגנן, אדג'י או קיצוני סתם בשביל להיות קיצוני. הסרט מבוסס על ספרו אריק ג'אגר מ-2004, הדו-קרב האחרון: הסיפור האמיתי של משפט בקרב בצרפת של ימי הביניים, ודיימון ואפלק עיבדו אותו למסך הגדול יחד עם הבמאית-תסריטאית המועמדת לאוסקר ניקול הולופסנר (דיברנו מספיק, האם אי פעם תסלחי לי?). האחרונה, כך נדמה, סייעה להם לחבר את הסרט לרוח התקופה.

חברים שהפכו לאויבים. מאט דיימון ואדם דרייבר מתוך "הדו-קרב האחרון" | באדיבות פורום פילם
חברים שהפכו לאויבים. מאט דיימון ואדם דרייבר מתוך "הדו-קרב האחרון" | באדיבות פורום פילם

יש מי שמכנים את הדו-קרב האחרון כ"סרט אבירים של עידן MeToo", אבל אישית אינני בטוח עד כמה ההגדרה הזו מדויקת, כי בלב-לבה של היצירה עדיין ניצבים ללא-ספק גברים - עם כל האגו, הליבידו והפיזיות הברוטלית שמתפרצת על המסך במערכה האחרונה. עם זאת, כדי לעמוד על איכותו, השאלה שצריכה להישאל לטעמי היא לא עד כמה סרט מסוים הוא פמיניסטי, אלא עד כמה הוא מסריו מועברים בצורה נוקבת ומספקת. מבחינה זו, מחד, משלב מסוים ברור כשמש מהי כוונת המשורר, בצורה שעדיף היה לעדן במעט. מאידך, כבר נתקלתי בתגובות שקטלו את היצירה ונדמה לי מקריאתן כי לא בדיוק הבינו את כוונתה.


הדו-קרב האחרון הוא בראש ובראשונה שבירה של דמות הגיבור הקלאסי. זה כמובן לא דבר חדש בקולנוע, אבל זה דבר חדש עבור סקוט, שמגיבוריו הנערצים והכריזמטיים - לדוגמה, איך לא, מקסימוס (ראסל קרואו) בגלדיאטור - פונה לכיוון בו גם מי שנתפס תחילה כגיבור הערכי ורב המעלות מתגלה כחלאה לא קטנה, בלשון המעטה. כך קרה שלאורך כל המערכה האחרונה אמנם נשימתי נעתקה - והיו בטוחים, הדו-קרב בסיום הוא מהטובים שנראו לאחרונה ומציג אקשן מחוספס, מדמם ומורט-עצבים - אך עם סיום הסרט, כשהתאוששתי מהמתח העצום שעטף אותי, הרגשתי מאוד מהורהר.

וזו עבורי הגדולה האמיתית של הדו-קרב האחרון: הוא רלוונטי בלי להיות מתחנף, דידקטי ומתאמץ, ואקטואלי באותה המידה בה הוא גדול מהחיים, מרהיב וסוחף. הופעות המשחק בו - של כולם, ללא יוצא מן הכלל - איכותיות ומשובחות לכל הדרך, ובמיוחד של קומר, דרייבר ודיימון שמתמסרים לחלוטין לדמויותיהם וכמו נבלעים בהן. בלי שום ספק, מדובר בסרט קשה, שמציג מראות קשים, כואבים ואכזריים (אחד מזוויע בהם אף פעמיים, משתי עמדות שונות), אך עם סיומו הוא לא משאיר בכלל מקום לתהות איזו עמדה הציגה את הדברים כשם שקרו באמת.


לקראת סיום, אי-אפשר שלא להזכיר גם את אלכס לות'ר (מראה שחורה, סוף הפאקינג עולם), שמציג את המלך הכי פסיכי ומופרע שנראה על המסך מאז ג'ופרי (ג'ק גליסון) במשחקי הכס. גם בזכותו, לפעמים נדמה שהדו-קרב האחרון הוא בגדר פיצוי בצורת סרט על העונה האחרונה של אותה הסדרה, שלמרבה הצער התדרדרה מֵאִיגָרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא. כך או אחרת, עם תסריט דרמטי מושחז, משחק ענק, בימוי נהדר, תפאורות מפוארות, מסרים רלוונטיים מתמיד ופשטות שכל-כך חסרה בנוף היום - נדיר לראות קולנוע כזה בימינו, וכמה חבל שכך. איזה סרט מצוין.

"הדו-קרב האחרון", דירוג סופי: 90 בקולנוע
 

אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.

コメント


bottom of page