"צלילי המטאל" - ביקורת סרט
- רותם סופר
- 15 במרץ 2021
- זמן קריאה 2 דקות
עודכן: 23 ביוני
עם העמדתו היום לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, זוהי הזדמנות מצוינת לדבר רגע על "צלילי המטאל" - אחד הסרטים האנושיים, היפים והמשובחים שיצאו בשנה החולפת. יצירה שמזכירה כמה כוח יש לקולנוע. בייחוד בימים כאלו.
אוהבים את מה שאנחנו עושים? לחצו כאן כדי לעזור לנו להמשיך ליצור תוכן עצמאי.
הסרט מספר על רובן (ריז אחמד), מתופף שמופיע ביום-יום בלהקה יחד עם בת-זוגו (אוליבייה קוק) ומתחיל בהדרגה לאבד את שמיעתו. המצב החדש אליו הוא נקלע בעל-כורחו, משנה כמובן את חייו לחלוטין ומחייב אותו להתמודד עם מגבלתו הטרייה ולאמץ סגנון חיים שלא הכיר.
זהו סרט ביכוריו כבמאי של דריוס מרדר, שגם כתב את התסריט לצד אחיו אברהם והבמאי-תסריטאי דרק סיאנפרנס. עם האחרון שיתף פעולה מרדר בעבר בכתיבת התסריט של "המקום בתוך היער", סרט שמזכיר בסגנונו הדל והסולידי, בהופעותיו המעודנות ובסיפורו האישי את היצירה לשמה התכנסנו.
כי אתם מבינים, "צלילי המטאל" הוא סרט כזה שגדולתו טמונה בקטנותו, שהיקפו המצומצם והממוקד הופך אותו לרחב ואוניברסלי, שיש בו וודאי השראה לרבים, דווקא מתוך סיפורו של היחיד. ריז אחמד, שכבר הוכיח מספר פעמים את כישוריו הנפלאים כשחקן (ב"חיית הלילה" ובמיוחד בסדרה הנהדרת "ליל האירוע" של HBO), נותן כאן את מה שהיא נכון לעכשיו הופעת חייו ובצדק גמור הועמד לפרס האוסקר לשחקן הראשי.
הדבר מתבטא לא רק בזכות היכולות הטכניות שרכש לצורך התפקיד – כמו למשל, העובדה שלמד את שפת הסימנים או התאמן בתופים במשך חצי שנה – אלא בעיקר ברגש העצום ובכנות שהוא יוצק לדמות הגיבור בגילומו. רובן עובר בסרט תהליך שנדמה ריאליסטי לחלוטין: החל מכעס והתכחשות למצבו, דרך ניסיונות ללמוד לחיות לצדו לצד התקפי זעם חוזרים ועד הבנה וקבלה ורצון לראות את היכולת לצמוח דווקא מהקושי.
אל אחמד מצטרפים בהופעות משנה נפלאות גם אוליביה קוק ("שחקן מספר אחת", "בייטס מוטל") ופול ראצ'י, שגדל כבן להורים חירשים. ראצ'י מועמד לאוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר, בעיקר הודות להבעות פניו המדויקות שמבטאות שוב ושוב עולם רגשי עשיר ושלם. הסצנות בהן הוא מופיע לצד אחמד, מולידות כמה רגעים נפלאים, מלאי אותנטיות ומרגשים בפשטותם.
את כל אלו עוטפת עבודת סאונד מדוקדקת, שלעיתים אף מכניסה אותנו ממש לנעליו של הגיבור. אך מעל לכל, זהו המסע שהסרט מעביר, על כל הקשיים, האמת וההשלכות שבו, שנחקק בלב הרבה אחרי שהוא נגמר. ואגב נגמר, עברו כבר חודשיים וחצי מאז צפיתי בו לראשונה – והסוף שלו, הסוף היפהפה שלו פשוט לא עוזב אותי עד היום.
דירוג סופי: 90 בקולנוע.
מאחורי מאה בקולנוע עומדת קבוצה קטנה של כותבים עצמאיים – שאוהבים קולנוע, טלוויזיה וכתיבה אמיתית. אנחנו כותבים, עורכים ומפרסמים הכל בעצמנו, בלי מערכת מסחרית מאחורינו. אם מה שקראתם נתן לכם ערך – עורר מחשבה, חיוך או תובנה חדשה – נשמח לתמיכה קטנה שתעזור לנו להמשיך ליצור, לצמוח ולשמור על האתר חופשי ועצמאי. גם מחווה קטנה יכולה לעשות הבדל גדול. לתמיכה לחצו כאן. תודה שאתם איתנו ❤️
תגובות