"גרגירי חול" הוא סרט קטן, אנושי ומתוק

גיתית ויהל כבירי, אם ובנה שביימו יחד את סרט ביכוריהם, מראים לנו בסרטם הראשון כמה קר יכול להיות בית באמצע הנגב, ועד כמה אינסופית היא החמלה של המדבר. "גרגירי חול", ביקורת.

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 

בתור אדם שמבלה זמן רב באיזור הדרומי בארצנו הקטנה, אני יכול להעיד בפה מלא שהמדבר הפכפך משהו. מחד, שמש יוקדת, אוויר יבש וצל שאפשר למצוא רק בחלומות; מאידך, לילות קרים, שטח פתוח חסר-גבולות ודממה מתמשכת. כזה הוא גם סרטם החדש והשובה של גיתית ויהל כבירי, גרגירי חול, שבאמצעות הפקה פשוטה, אך לא מתפשרת, מצליח להעביר רגשות עזים גם בדרכי ביטוי עדינות.

הסרט יורד לנבכי מערכות היחסים בין נער מתבגר בשם דוד לבין אימו חולת הטרשת (שני כהן) שמרתקת אותה לביתה והאב המרוחק (אורי פפר) שעובד רוב היום, וכן מושא אהבה לא-ממומשת של האם בדמות גבר שגר בסמוך (יוסי מרשק). דוד, המגולם על-ידי יונתן להב וייסברג, נושא על כתפיו את משקלו הכביר של ניהול משק הבית. אימו לא מרבה לקום מכיסא הגלגלים, אביו עובד שעות רבות ביום ואחיו הקטן תלוי בו. כל זאת תוך כדי לימודים בתיכון וכתיבת סיפורים קצרים על חייו האישיים - אותם הוא מסתיר מכל קרוביו, וכך למעשה מתמודד עם היום-יום.

"כי אין בעולם אהבה כמו...", שני כהן מתוך "גרגירי חול" | צילום: באדיבות סרטי נחשון

את כל הסתעפויות העלילה אפשר לקשור סביב דמותו של דוד. כאמור, שני כהן מגלמת את אימו איריס, ומציגה לנו אמא למשפחה רוויית מהלומות ופיתולים. היא מתמודדת עם מחלה שמקשה עליה להתנייד, ובעקבות כך מוטל על דוד לטפל באחיו הקטן ולדאוג למטלות הבית. אביו, מיכאל, עובד במשמרות כפולות במפעלי ים המלח. הוא מרוחק מאשתו ומהילדים, וישנה תחושה מתמדת שהוא לא במקום שהיה רוצה להיות בו, הן מבחינה גיאוגרפית והן בין-אישית.

דמות שמצער כי לא קיבלה יותר זמן מסך היא זו של יוסי מרשק (פלפלים צהובים, היהודים באים), המגלם את השכן, שגם שמו הוא דוד. בהקבלה פואטית ועמוקה בין דוד השכן לאב מיכאל טמון בעיני חלק ניכר מחינו של הסרט; מיכאל עובד בהפקת מלח – הוא לוקח שקי מלח כפי שהוא לוקח את החום המועט בבית בהימצאו. לעומתו, שכנו עוסק בתיקון דודי שמש – כשם שהוא מתקן את החורים בתא המשפחתי, בחום שהוא נותן לאם איריס ובעיקר בהיותו מושא הערצה עבור דוד הנער. היחסים והקירבה בין דוד הנער לדוד השכן, הלוא הוא אהבת הנעורים של האם איריס, מעניקים לסרט רובד מרתק נוסף.

חבל שלא זכה ליותר זמן מסך. יוסי מרשק מתוך "גרגירי חול" | צילום: באדיבות סרטי נחשון

חסרון יחסי של הסרט בעיני הוא היעדר פסקול משמעותי לאורך רובו. למוזיקה בסרטים ישנה חשיבות אדירה ויכולת להטמיע בנו רגשות בצורה מעמיקה יותר, שיצרבו רגעים בזיכרוננו. בגרגירי חול פשוט היה מעט מדי מכך, וחבל. גם בסצנות המאוירות בהתאם למילות סיפוריו של דוד היה פוטנציאל להיות אפילו קטעי וידאו קצרים בפני עצמם בהינתן פסקול הולם.

מיקום רוב ההתרחשות בסביבה מדברית שוממת נתפר בחן עם קצבו הרגוע של הסרט. קל לחשוב שעלילה המשייטת לאיטה הופכת יצירה קולנועית לארוכה ומייגעת, אולם כאן קורה בדיוק ההפך. המדבר, כחלק אינטגרלי בסיפור, משחק תפקיד מרכזי לאורך 90 הדקות בהן מורגש המרחב הפתוח והבלתי מפלה. הנגב הוא לא מקום לממהרים, הוא משרה שקט מהול בבדידות וחום מתיש לא-פחות משהוא מלטף. זו אחת החוזקות הגדולות של היצירה הזו, ובשעה וחצי היא מרגישה מלאת רגש ואיננה מעייפת כלל.

גרגירי חול מורכב מקצוות מנוגדים השזורים יחד היטב. החום הפיזי שבחוץ לעומת הקור האנושי שבבית, המרחבים האינסופיים לנגד תחושת המחנק, והריחוק הגיאוגרפי אל מול חיבור קרוב של הדמויות למקשה אחת. חרף היותו הוא דל טלטלות קיצוניות, הוא מצליח להעביר תחושות עוצמתיות שניתן להזדהות איתן וללמוד מהן, ולפיכך, כלל לא מורגש בו חסרונן של סצנות גועשות - והוא מצליח לתפוס גם בלעדיהן. סרט קטן, עדין ויפה.

---

לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.