15 בדצמ׳ 2024
11 בדצמ׳ 2024
אוסקר 2022: ניצחון הקלישאתי על האמנותי, הכאפה של וויל סמית' ועוד
עודכן: 4 באפר׳ 2022
את טקס האוסקר של 2022 נזכור בעיקר בזכות סטירה אחת ומהפך אחד. סיכום הנקודות החשובות בערב הכי חגיגי של הוליווד, וגם כמה תהיות ומחשבות לעתיד.
טקס האוסקר ה-94 התקיים הלילה בלוס אנג'לס - וככל הנראה ייזכר לנצח במיוחד בגלל רגע אחד: אותן דקות מביכות בהן וויל סמית' עלה על במה, סטר למנחה בגלל בדיחה (חסרת-טעם ככל שתהיה) וחזר למקומו בעודו ממשיך לנבל את פיו כאחרון הבריונים. זה היה טקס מוזר ומרתק: לאחר שנתיים של מגיפה ואחרי שבשנה שעברה הטקס וכל עונת הפרסים התנהלו בעצלתיים, כיף לחזור לאירוע אוסקר שגרתי וחגיגי, גם אם רוב הזוכים היו צפויים וגם אם כרגיל היה קצת ארוך מדי ועם לא-מעט רגעים קרינג'יים.
האירוע הבוער של הטקס והכותרת שאני מניח שכולכם התעוררתם אליה הבוקר היא "וויל סמית' הרביץ לכריס רוק בשידור חי בטקס האוסקר". סמית' היכה וקילל את רוק לאחר שהאחרון סיפר בדיחה על הקרחת של ג'יידה פינקט סמית', בת-זוגו.
גם בצפייה בשידור חי, התקרית הזו הייתה משונה ולא נעימה: לקח לכל מי שצפה כמה רגעים כדי להבין באמת מה קרה והאם מדובר בבדיחה או לא (התשובה היא לא). משם הטקס נמשך פחות או יותר בהתעלמות מוחלטת מהתקרית ואז - כ-20 דקות לאחר מכן - סמית' עלה שוב אל הבמה כדי לזכות בפסלון המוזהב הראשון שלו (לשחקן הראשי הטוב ביותר). על הבמה, סמית' בחר במהלך מפתיע – הוא דיבר על ריצ'רד וויליאמס, הדמות אותה גילם, כאדם ששימש כ"מגן המשפחה שלו" ואז קישר גם את עצמו לתדמית "מגן המשפחה" - אל מול "ירידות וזלזלולים" שהוא ומשפחתו חווים. כל זה בזמן שהוא דומע.
האירוע הזה מנותח ברגעים אלו בידי כל פרשן שהוא ועוד ינותח רבות בהמשך, לכן לא אתעכב עליו יותר מדי. אבל שווה בכל זאת לשים-לב לפרט אחד: הדמיון והסנכרון המדהים בין הטאטוא הזריז של האוסקר ומשתתפיו לאירוע האלים, ליחס של הסרט משפחה מנצחת (King Richard) לדמות שסמית' גילם. בין הגישה האגריסבית והאלימה של שניהם ובין ההכשרה וההלבנה שהסביבה שלהם מייצרת לסוג ההתנהגות הזו - כל עוד היא "משיגה את המטרה". שווה לנצל את המקרה כדי לשאול: מה זה אומר כשאנחנו מעריצים ונסחפים אחר דמויות כאלו? ואיך זה משפיע על ראייתנו בחיים האמיתיים? אפשר להתנחם בעובדה שגמולו של סמית' יהיה בכך שאחד מלילותיו הגדולים ביותר תמיד ייזכר באותה נשימה עם האירוע הדוחה.
אך עם כל הכבוד לסמית', הכוכב הגדול של הטקס הוא הסרט קודה (Coda), שחטף במפתיע ולגמרי בצדק את פרס הסרט הטוב ביותר, באחד מסיפורי האנדרדוג הגדולים של התחרות בעשורים האחרונים (שני רק אולי למהלך של פרזיטים בטקס של 2020). ממש עד לפני כמה שבועות אף אחד לא לקח ברצינות את קודה, והוא הזדחל לו לאט וביעילות אל עבר לב הקהל ומצביעי האקדמיה, עם מועמדות ל-3 פרסים בלבד (שבשלושתם זכה). כמו הצב במשל ההוא, גם הוא ניצח את הארנב היהיר (או יותר נכון במקרה הזה, הכלב), שנמנם כל העונה, בטוח במקומו.
הניצחון של קודה השנה מסמל את ניצחונו של הקולנוע ההוליוודי הפשוט, "סרטי האוסקר הקלאסיים" במרכאות כפולות, על הארט האוס היומרני, הסרטים שוברי הז'אנר "המתוחכמים" במרכאות כפולות. אמנם לא מדובר במאבק חדש באוסקר - די להיזכר ב-1977, שם ניצח הסרט הראשון בסדרת רוקי הכה-הוליוודי לא-פחות מ-3 מתחרים במשקל כבד, עם יומרות רבות להצהרות על מצבה של אמריקה (נהג מונית, כל אנשי הנשיא ו-רשת שידור) - אבל השנה נדמה שמדובר בניצחון בולט במיוחד.
חולית המורכב אמנם זכה בכמות הגבוהה ביותר של פרסים (6 בסך הכל), אבל אלה היו ברובם פרסים "טכניים" שניתנו כמעין ברירות מחדל ורובם גם לא שודרו בשידור חי (על כך עוד רגע), כך שהוא נדחק לפינה בסופו של דבר. גם כוחו של הכלב, שסומן במשך חודשים כמנצח הברור, "הסתפק" בפרס הבימוי לג'יין קמפיון בלבד. אל תסתכלו למעלה וליקריץ פיצה יצאו מן הטקס בלי שם זכייה, בעוד בלפסט הפשטני מנצח את שניהם בפרס התסריט המקורי. גם פרסי המשחק הלכו כולם לסרטי אוסקר "שגרתיים".
למרות זאת, בניגוד למקרה הספר הירוק למשל בטקס של 2019, כולם בסך הכול יחסית מרוצים. קודה הוא אמנם קיטש הוליוודי קלאסי (למרות היותו מבוסס על סרט צרפתי), שכמו הונדס כדי לרגש, אבל הוא קיטש שמבוצע כהלכה, מלא בלב ובאהבה לדמויות שלו ואשכרה ממיס לבבות. סרטי ה"אוסקר בייט" מוכחים שיש להם עוד מה להציע וש"רציני ומתוחכם" לא בהכרח שווה ל"מוצלח יותר".
מעניין גם לחשוב על קודה (של אפל TV) ועל כוחו של הכלב (של נטפליקס) כשתי גישות שונות לסרטי סטרימינג – סרט קטן ומשובב נפש לערב נעים מצד אחד ובית ליצירה עצמאית ובועטת מצד שני. הלילה לפחות, צד אחד ניצח - עם הזכייה הרשת של רשת סטרימינג בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר אי-פעם.
הניסיון של האקדמיה לשדרג את הטקס מביך כמעט תמיד ושתי הבחירות המשמעותיות של השנה – להוציא 8 קטגוריות מחוץ לשידור החי והוספת סקרי טוויטר לסרט הפופולרי – לא היו מוצלחות בהרבה. חוסר הלינאריות שבטקס, שמדי פעם קפץ פתאום מהשידור החי לחלוקת פרס שהתרחשה כשעה לפני כן, אמנם קיצר את אורכו הבלתי-סביר אך הוא היה מבלבל. מנגד, החזרה לפורמט של מנחים, אחרי כמה שנים בלי, הייתה מרעננת - ואיימי שומר, וונדה סייקס ורג'ינה הול היו כיפיות ולרוב לא מביכות. הנחיה משלושת זה יופי של דבר וניתן היה ליהנות מכל מנחה מבלי שתימאס מהר.
לסיום, אגב, יש לציין את זאק סניידר, שהצליח לזכות גם בסצנה המלהיבה ביותר (מתוך ליגת הצדק: גרסת סניידר) וגם בסרט הפופולרי ביותר (צבא המתים). גם אם כל עניין ההצבעה בפרס לסרט הפופולרי נדמה קצת מפוקפק, נחמד למעריצים, שגברו אפילו על ספיידרמן: אין דרך הביתה. הישג יפה.
רשימת הזוכים המלאה
הסרט הטוב ביותר: "קודה" הבימוי הטובה ביותר: ג'יין קמפיון ("כוחו של הכלב")
השחקנית הראשית הטובה ביותר: ג'סיקה צ'סטיין ("העיניים של תמי פיי")
השחקן הראשי הטוב ביותר: וויל סמית ("משפחה מנצחת") שחקנית המשנה הטובה ביותר: אריאנה דבוז ("סיפור הפרברים")
שחקן המשנה הטוב ביותר: טרוי קוצור ("קודה") התסריט המקורי הטוב ביותר: "בלפסט" התסריט המעובד הטוב ביותר: "קודה" הצילום הטוב ביותר: "חולית" העריכה הטובה ביותר: "חולית"
עיצוב ההפקה הטוב ביותר: "חולית" עיצוב התלבושות הטוב ביותר: "קרואלה" האיפור ועיצוב השיער הטובים ביותר: "העיניים של תמי פיי" האפקטים הטובים ביותר: "חולית" הסאונד הטוב ביותר: "חולית" המוזיקה המקורית הטובה ביותר: "חולית" השיר המקורי הטוב ביותר: "לא זמן למות" (בילי אייליש) הסרט הבינלאומי הטוב ביותר: "הנהגת של מר יוסוקה" (יפן) סרט הדוקו הארוך הטוב ביותר: "קיץ של נשמה" סרט האנימציה הארוך הטוב ביותר: "אנקנטו" הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר: "The Long Goodbye" סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: "The Windshield Wiper" סרט הדוקו הקצר הטוב ביותר: "מלכת הכדורסל"
אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.
Comments